אופיר טובול

.

יולי 2007

יום אחד, באחד משיטוטיי בחנות דיסקים, משך את עיניי האלבום Samai Andalou של מוריס אל מדיוני, שתואר כפסנתרן אלג'יראי, ממייסדי סגנון ה"ראי" באלג'יריה לפני 50 או יותר שנים. חשבתי לעצמי- פסנתרן אלג'יראי? זה חייב להיות טוב. קניתי את הדיסק.

בשמיעה ראשונה, התגלו צלילים מוכרים אבל חדשים לגמרי. המקצבים והמנגינות היו של המוזיקה הצפון אפריקאית שמוכרת לי מילדות, אבל היה בהם גם איזה טוויסט ייחודי- פלמנקו, ג'אז, סלסה קובנית. בחוברת של הדיסק הופיע סיפור החיים של אל מדיוני שסופר בשתי פסקאות ע"י עצמו: כנער השיג פסנתר שהביא אחד מחיילי הכיבוש האמריקאי והתחיל לנגן רומבה קובנית במועדוני החיילים האמריקאים והצרפתים. בהמשך ובעקבות מפגש עם נגנים מוסלמים, הוא התחיל לשלב את המוזיקה האנדלוסית הדג'ירית והראי, סגנון שהיה בניצניו באותם שנים, וכך נוצר השילוב שנשמע כמו בואנה ויסטה המרוקאית. הוא מעולם לא למד נגינה ולא קורא תווים.

בנסיעה הבאה ברכב עם ההורים שמתי את הדיסק, ואני רואה את אמא שלי מתלהבת. "זו המוזיקה של אבא שלי, אני בטוחה שהוא מכיר אותו". סבי, סימון דהן, באותו זמן כבר היה חולה ובכל זאת הוא זכר את אל מדיוני כשהשמענו לו את הדיסק. סבתי, אסתר דהן, זכרה אותו טוב וידעה לספר שהוא היה בחור חתיך ועל הבת היפה שלו שגרה בנתניה. בהמשך, היא סיפרה גם על קבוצת המוזיקאים היהודים שהיו באוראן באותה תקופה ועל המצב הביטחוני הקשה שהוביל לבסוף לעזיבתם של כל היהודים, שלא מרצונם כמובן. את כל הסיפורים האלה, כמובן שלא שמעתי לפני כן.

ככל שהזמן עבר, אהבתי יותר ויותר את האלבום הקסום הזה. חלק מהקטעים היו מוכרים מביצועים אחרים- "אהלן וסהלאן" של להקת שפתיים- שיר שנשמע בכל אירוע משפחתי מרוקאי ו"אנא בחבאק" שבוצע ע"י טיפקס. התחלתי להבין שהמוזיקה הצפון אפריקאית- ששמעתי עד אז בחתונות ובפיוטים של שבת בבית הכנסת- ושזלזלתי בה כחלק ממרד הנעורים שלי, היא עולם שלם של מוזיקה מדהימה. הסולמות העולים ויורדים, המקצבים המהפנטים. השירים שבחלק האחרון שלהם המקצב משתנה. יצירות שהן פרי דורות של אבלוציה. האם ניתן לכל זה להישכח?

…

ינואר 2008

אם כן, התחלתי להתאהב במוזיקה אנדלוסית. עד כדי כך, שעשיתי עם ההורים שלי מנוי לתזמורת האנדלוסית באשדוד. בתחילת העונה ראיתי שבקונצרט השלישי יתארח לא אחר ממוריס אל מדיוני, "הפסנתרן האלג'יראי היהודי האגדי, ממייסדי סגנון הראי שמגיע במיוחד מצרפת…" שיבחו אותו בתוכנייה. חיכיתי לקונצרט הזה בהתרגשות כמה חודשים.

כשהגיע אותו ערב, הלכנו לבית יד לבנים באשדוד. כרגיל, אני הייתי הצעיר בקהל. עדיין המוזיקה האנדלוסית לא נחשבת לשיא המגניבוּת לצעירים בגילי. על הבמה- שילוב של נגנים מרוקאים מבוגרים, עם נגנים צעירים בני גילי, וקבוצת נגניות מיתר רוסיות. ובצד- פסנתר כנף שחור בוהק מחכה למוריס. הקונצרט כמובן היה מיוחד והמגע של אל מדיוני על הפסנתר הורגש לכל אורכו. בסוף הקונצרט אמרתי לאמא שלי בואי נלך לדבר איתו! התחלנו ללכת לכיוונו, הוא בדיוק ירד מהבמה. אמא שלי התחילה לדבר איתו בצרפתית- "הבן שלי מעריץ אותך". הוא התפלא. ביקשתי ממנה לשאול אותו למה הוא לא מופיע גם לבד, והוא אמר שאולי בביקור הבא. תוך משפט וחצי (שלא הבנתי) הסתבר שהוא מכיר את כל המשפחה הרחוקה והקרובה שלי שחיה בצרפת. הוא סיפר לאמא שלי שהוא זוכר שאבא שלה עבד באלג'יריה תמיד מאוד קשה. זה היה נכון גם עשרות שנים אחרי שדרכיהם נפרדו (מוריס לצרפת והם לישראל). אמא שלי אומרת שמעולם לפני כן לא שמעה אדם זר מדבר על אבא שלה. תוך כדי שאנחנו מדברים והולכים הצענו לו טרמפ למשפחה המארחת שלו באשדוד והנה אני מוצא את עצמי איתו במכונית. הוא ניסה לדבר איתי צרפתית ועברית ולשכנע אותי להיות פסנתרן- "רק צריך פרקטיס… פעם הבאה שאני ביזראל, אני רואה אותך בפיאנו" עם מבטא צרפתי- ערבי כבד.

עם נגן כלי ההקשה הקובני רוברטו רודריגז :

…

אוגוסט 2008

עברה כמעט שנה. מוריס בא לארץ כמו שהבטיח, ועשה הופעת סולו בת"א. המיקום- מועדון לבונטין 7 שהחלל שלו נמצא במרתף אפל משהו, ובד"כ משמיע מוזיקת שוליים. תהיתי איך אמן יהודי כזה גדול ומוערך שממלא אולמות בחו"ל ואף זכה בפרס מוערך של ה- BBC, כאן בישראל במקום למלא את בית האופרה או היכל התרבות, מגיע למרתף של לבונטין. אבל, כמו שאומרים "לטובה"- קיבלנו את מוריס בגירסא אינטימית וקרובה.

הזמנתי 4 כרטיסים- אני, אבא, אמא וממי- אמא של אמא. לפני ההופעה באנו למוריס ודיברנו איתו, הוא אמר לנו בערבית "אני שמח לראות אתכם" ושמחתי שהבנתי. אח"כ הוא וממי החליפו ברכות והשיחה ביניהם זרמה כמו חברים מהשכונה, מה שבעצם לא היה רחוק מהמציאות.

בשורות הראשונות בקהל ישבו אנשים ונשים בגיל של ממי, יושבים על כיסאות כמו קונצרט, לבושים בחליפות ושמלות ערב. אוירה אוריינטלית-לבנטינית תרבותית מסוג אחר. מאחור- צעירים בגילי עומדים עד אפס מקום. מעניין מה הקשר שלהם ואיך הם הגיעו לכאן. על הבמה: מוריס על פסנתר כנף. דרבוקה, קחון וקונטרה בס מאויישים בשלושה נגנים ישראלים צעירים מוכשרים ומודעים לכך שהם מנגנים עם אגדה חיה.

ממי באותה תקופה הייתה מטפלת וסועדת את פפי, שלאיטו דעך, והחיים שלה היו באמת קשים. ראיתי על העיניים שלה שהערב הזה החזיר אותה לגיל עשרים, כשהיו נפגשים לרקוד בבית קפה באלג'יריה. באמצע ההופעה מוריס התחיל לשיר את שירו "אוראן אוראן" שהוא שיר אהבה וגעגועים לעיר החוף הים תיכונית. הוא אמר שהוא יודע שיש בקהל אנשים מאוראן ולהם הוא מקדיש את השיר. ממי קרנה, אור של געגועים וזכרונות נעורים יצא ממנה והגיע אלי במבט שלה. זה נראה בערך ככה:

…

יוני 2010

ממי חולה. האישה הנערצת שכל החיים הייתה משענת למשפחה שלמה, דועכת. אחרי שפפי נפטר, עברה על ממי שנת אבל. אחרי האבל בא הסרטן. הסרטן התחיל לאכול אותה מבפנים, והיא ידעה את זה. בטיפולים ובאשפוזים בבתי חולים הייתי עושה הכל כדי לשמח אותה. הייתי לוקח את נגן המוזיקה ושם לה את מוריס אל מדיוני ליד האוזן. כשעוד הרגישה טוב, הייתה מספרת לי סיפורים על האירועים המשפחתיים שמוריס הופיע בהם, כמו בבר מצווה של הסנדק שלי. היא הייתה מתרגמת לי את המילים ומשם עוברת לסיפורים שהשירים הזכירו לה על החיים באוראן. תמיד הסיפורים נשארו שם. הם לא עברו את מחסום שנת 62, עת היגרה עם בעל ושלוש תינוקות לישראל.

שבועיים לפני שנלקחה, תוך כדי סבל נוראי, השמעתי לה את השיר "מולאטי" של מוריס ולמשך חצי ממנו היא זמזמה וזזה עם הקצב.

…

אוקטובר 2010

כבר שלושה חודשים עברו, קשה להאמין. חודשים בלי ממי. היה חודש של אבל והלם, אחריו הקושי האמיתי הוא בשיגרה בלי האישה האהובה.

זקן חכם אמר שבלי מוזיקה החיים היו טעות. כמה שהוא צדק. את הבלוג הזה אני מקים כזכר וכגל-עד לממי ולדור שלם של נשים מיוחדות שאין ועוד לא יהיה כמותן. נקים את האתר גם כדי לתת את המקום הראוי ליוצרים ואמנים גדולים כמו מוריס אל מדיוני, פסנתרן בן שמונים מהעיר של סבתא וסבא שלי רחוק רחוק באלג'יריה, נגן שחיבר באצבעות העדינות שלו הפרש של שתי דורות כאילו לא היה. המנגינות והקצב לא מתו ולא ימותו לעולם.

קישורים:

התחלה של סרט דוקומנטרי על מוריס