נדב הבר

לפי נתונים שפורסמו במגזין רולינג סטון, נגן הסקסופון קני ג'י מכר כ- 70,000,000 דיסקים בקריירה שלו כסולן. סיבובי ההופעות שלו נמכרים מראש, קהלים גדולים מאזינים לו ברחבי העולם, ורואים בו כנציג החשוב ביותר של מוסיקה לה הם קוראים "ג'אז". אלברט בגר לא ימכור 70 מליון דיסקים, ואולי גם לא אלפית ממספר זה. אבל כל אדם מעיד על עצמו, ואני באופן אישי נהנה מכל רגע במוסיקה של אלברט בגר, וגם חושב שכל אותם מליונים רק ירוויחו אם יקשיבו לה ברצינות.

המוסיקה של אלברט בגר נקראת בדרך כלל "ג'אז חופשי", שם צופן למוסיקה אינסטרומנטלית המכוונת לקהל מצומצם של מביני עניין. גם הדיסק החדש "פיסמייקר" (עושה השלום) ייכנס בודאי כמעט אוטומטית לקטגוריה של "ג'אז חופשי", קטגוריה שתמנע ממנו מראש את האפשרות להגיע לקהל רחב. אבל המוסיקה אינה מגבילה את עצמה מראש לקהל מסויים ומצומצם. המוסיקה בדיסק הזה צועקת להישמע ולהשפיע, ולהפיץ את יופיה הפנימי בעולם כולו.

נכון, היא לא תמיד פשוטה. היא לא מבוססת בדרך כלל על הסולם הדיאטוני המערבי, או על כל תבנית מסורתית מוכרת אחרת. זאת מוסיקה משוחררת מתבניות, למרות שהיא בעלת מבנים פנימיים מוצקים והגיון מוסיקלי ברור. כל התבניות שניתן למצוא בה הן תבניות מקוריות, הנובעות מהמוסיקה עצמה, מבלי להישען על מבנים חיצוניים מוכרים, מבנים שעשויים להקל על השיווק של המוסיקה, אך מגבילים את יכולתה לבטא משהו עמוק וייחודי.

וקצת על המוסיקה. הדיסק בנוי כיצירה אחת המורכבת מששה חלקים. יש קשר הדוק בין החלקים, ולמרות שאפשר לשמוע כל חלק בנפרד, החוויה האמיתית מתרחשת כששומעים את כל ששה הקטעים ברצף. המבנים של הקטעים משתנים – לפעמים מוצג רעיון בפתיחה, ולאחריו אלתורים המתייחסים אליו, לפעמים פותחים בצליל מסויים, ונותנים לו להתפתח ולגדול כמעט באופן טבעי. בגר מנגן בסקסופון סופראן ובטנור. נגינתו בכל הכלים היא ברמה הגבוהה ביותר. בניגוד לדימוי שלו כנגן "רועש" – מה שבולט בעיני זו דוקא הליריות המתפרצת ממנו, הצליל המשרת את המלודיה באופן מושלם. הוא לא נגרר למפגני וירטואוזיות שעשויים היו לפגום בקוהרנטיות של היצירה אותה הוא מעניק לשומעים. הנגנים שאיתו מחוייבים גם הם לצליל הקבוצתי. אסף חכימי בבאס, עדו בוקלמן בגיטרה, אבי אלבז בלפטופ ואלקטרוניקה, ודן בנדיקט בתופים וכלי הקשה – כולם מאזנים בין הצורך לביטוי אישי לבין המחוייבות לצליל הקבוצתי, ויוצרים ביחד רגעים יפים רבים.

יש שירצו לדעת, לפני שיקשיבו לדיסק – למה המוסיקה דומה? אז ראשית – היא לא לגמרי דומה לשום דבר מוכר אחר. אבל השפעות הן בלתי נמנעות. אני שמעתי השפעות של הנגנים שיצאו משיקאגו בסוף שנות הששים – בעיקר רוסקו מיצ'ל והנרי ת'רדגיל, קצת קולטריין, וקצת "רוק מתקדם" של שנות השבעים. אני מניח שאנשים אחרים יזהו השפעות נוספות, שכן המוסיקה בדיסק היא מורכבת ומגוונת. השימוש בצבע של כל כלי, השימוש בשקט כאמצעי מוסיקלי, המקצבים הדינמיים – כל אלה נעשים היטב ומשרתים את המוסיקה.

הדיסק נקרא "פיסמייקר" (עושה השלום), ובעטיפה מוסבר שהמדובר בשלום הפנימי בנפשו של האדם, שלום שהוא תנאי לכל שלום חיצוני. מדובר ביומרה גדולה. שמיעות רצופות של הדיסק, מתחילתו עד סופו, יצרו אצלי תחושה של שחרור, תחושה של שקט. אם זה השלום אליו התכוון אלברט בגר, אז מבחינתי המוסיקה שלו אכן ראויה לשמה.