עידן רינג

המוזיקה של אמריקה הלטינית היא ג'ונגל סבוך, עשיר בסגנונות, צבעים וטעמים, אך השגרירים שלה בעולם – וישראל לא יוצאת דופן מבחינה זאת– בדרך כלל מייצגים רק חלק קטן מהם. אם תשאלו חובב מוזיקה ממוצע איזה שמות של אמנים לטינו-אמריקאים הוא מכיר ומחבב, רוב הסיכויים שהוא יציין נציג של אחת משתי מדינות – ברזיל או קובה, בדגש על אמני הבוסה-נובה והסמבה או אנשי בואנה ויסטה סושיאל קלאב. תוסיפו להם גם את מרסדס סוסה וזה מכסה בערך 90 אחוז מהתשובות שתקבלו. אך נדמה שבשנים האחרונות מתרחשת תופעה שצפויה לשנות את התמונה. גל חדש של עניין וסקרנות במוזיקה הלטינית הטרופיקלית מביא לחשיפה והצלחה גדולה שלסגנונות ואמנים היסטוריים ועכשוויים, המייצגים מסורות מוזיקליות מהאזור הטרופי של אמריקה הלטינית – כמו קולומביה, ונצואלה, פרו ומקסיקו.

הסגנון שמוביל את הרנסנס הטרופיקלי העולמי ופותח את השער לסגנונות אחרים הוא ללא ספק הקומבייה, שהפך בשנתיים האחרונות לטרנדי במיוחד בקרב טווח מאוד רחב של יוצרים וחובבי מוזיקה באמריקה הלטינית וברחבי העולם. לאחר שנים ארוכות בהן סגנונות אפריקאים היוו מקור השראה ועניין ליוצרים ומאזינים בעולם המערבי, בשנים האחרונות הקומבייה החלה לתפוס את מקומם וצוברת פופולריות רבה בסצינות האלטרנטיביות והאלקטרוניות, בתחנות רדיו, בבלוגוספירה המוזיקולוגית ואפילו אצל חברות התקליטים, שגילו באיחור רב את האוצרות הטמונים בסצינה המוזיקלית של קולומביה ושכנותיה החל משנות השישים ועד היום. היה ניתן להיתקל בהדים של הרנסנס הזה אפילו כאן בתל אביב בקיץ האחרון, בכמה מועדונים ומסיבות גג ובתדר.

כמו סגנונות מוזיקליים רבים שהתפתחו והצליחו באמריקה הלטינית, גם השורשים של הקומבייה נעוצים במסורות המוזיקליות שהביאו איתם העבדים האפריקאים שנחטפו ממולדתם והובאו ליבשת אמריקה במהלך המאה ה-16 וה-17. הקומבייה נולדה לראשונה בחופים הקריביים של צפון קולומביה ומקורה כנראה בריקודי חיזור שהביאו עבדים ממערב אפריקה, והתערבבו עם מקצבים וכלי נגינה של שבטים אמריקאים ילידים מאזור החוף הקריבי. הסגנון המוזיקלי המהיר והמדבק החל לנדוד במהרה ברחבי היבשת והפך בתחילת המאה ה-20 לפופולרי גם במקסיקו, מדינות מרכז אמריקה וארגנטינה, כסגנון ריקודים עממי כפרי. הסגנון הקריבי המקורי כלל בעיקר תופים וכלי נשיפה מעץ, אך עם הזמן האקורדיאון הפך לאחד מסימני ההיכר הבולטים שלו. לקראת שנות ה-50 החלו להגיע לקולומביה השפעות אמריקאיות של ג'ז וביג בנד ואז החלה התקופה המכונה "תקופת הזהב של הקומבייה" עם הרכבים מרובי משתתפים, הפקות מושקעות ושילובים מיוחדים של הקומבייה עם סגנונות והשפעות מרחבי היבשת. דוגמה טובה לסאונד המקורי והעוצמתי של הקומבייה הקולומביאנית של אמצע המאה שעברה ניתן לקבל מהאזנה למיקסטייפ מעולה שכולו מבוסס על חומרים שיצאו מחברת התקליטים הראשונה והחשובה ביותר בקולומביה "פואנטס" כאן.

אחרי שנות השישים החלה דעיכה בפופולריות של הקומבייה לטובת סגנונות קריביים יותר שהתפתחו בניו יורק (כמו סלסה) תחת השפעות צפון אמריקאיות של רוק ופופ. הקומבייה החלה להפוך לסגנון פולקלוריסטי המזוהה עם נוסטלגיה לעבר, מה שהביא לדעיכה בפופולריות שלה בקרב צעירים בקולומביה וברחבי היבשת בשנות השמונים והתשעים. אך לפני כעשור, קצת אחרי תחילת האלף, חל שינוי ביחס לקומבייה, שקשור גם למגמות עולמיות של חזרה למקורות ופנייה לסגנונות שורשיים יותר. צעירים בקולומביה, מקסיקו וארגנטינה שוב התחילו להתעניין במקצבים שהיו פופולריים באמצע המאה שעברה וניסו לשלב אותם עם דברים עכשוויים יותר. יוצרים צעירים שגדלו על רוק, רגאיי וראפ התחילו לפתח גרסאות מעודכנות של הקומבייה והיא שוב חזרה למרכז העשייה המוזיקלית בקולומביה ובמדינות רבות אחרות. כיום ניתן לומר שהקומבייה והנגזרות השונות שלה היא אולי הסגנון הפופולרי ביותר ברחבי היבשת.

אך מסתבר שהתחייה של הקומבייה בקרב הדור הצעירים של אמריקה הלטינית היתה רק השלב הראשון בדרך להתפשטות העולמית שלה. בחמש השנים האחרונות מתרחשת תופעה די מדהימה כאשר הקומבייה יוצאת את גבולות אמריקה הלטינית ומעוררת סקרנות והתלהבות ברחבי העולם, והכוונה היא לא לפסטיבלים של "מוזיקת עולם" למיניהם אלא במקומות שונים לגמרי. בלוגים ולייבלים שבדרך כלל התמקדו במוזיקה אפריקאית או קריבית, גילו את המוזיקה האפרו-לטינית מקולומביה ובעיקר את הקומבייה. מעבר לבלוגים ואתרים הרבים שמוקדשים לעניין הזה, בשנים האחרונות יצא מספר רב של אוספי קומבייה משנות השישים ועד ימינו ומספר לייבלים אף הפיקו הוצאות מחודשות של אלבומים קלאסיים מתקופת הזהב ההיא. כדאי לחפש אוספים כמו Beginners guide to cumbia  או The Afrosound of colombia והאוסף Cumbia Beat של הלייבל Vampisoul או מספר אוספים והוצאות מחודשות מצוינות שיצאו בלייבל Soundway.

אך ההצלחה הנוכחית של הקומבייה אינה רק נוסטלגיה לאניני טעם חובבי אקזוטיקה אפרו-לטינית. בעשורים האחרונים היא עברה אבולוציה מרתקת ומגוונת ברחבי יבשת אמריקה והעולם והיום ניתן למצוא אותה במגוון רחב של מקומות וצורות. בקולומביה עצמה הסגנון מספר אחד היום הוא ניו-קומבייה (או אלקטרו-קומבייה), שילוב של הסגנון הקלאסי עם השפעות קריביות ואלקטרוניות כמו רגאטון ודאנסהול לצד ההיפ הופ הצפון אמריקאי. בין השמות הבולטים, שגם זוכים להצלחה רבה בארה"ב ובכל היבשת הדרומית, אפשר לציין את Systema solar, Bombaestereo, Choc Quib Town ו –Frentecumbiero.

אחד הפרויקטים היותר מעניינים שיצא השנה בתחום הזה הוא שיתוף פעולה בין ההרכב הקולומביאני FrenteCumbiero לבין מפיק הדאב הנודע מאד פרופסור, שיצרו יחד אלבום קומבייה-דאב מומלץ ביותר. הם לא הראשונים שחשבו לשלב קומבייה עם דאב ולמעשה זה כבר הפך לז'אנר בפני עצמו עם הרכבים רבים שמשכללים ומקדמים אותו.

מבואנוס איירס יוצאת קבוצה של מוזיקאים בלייבלZZK שלוקחים את הקומבייה למקומות קצת פחות צפויים ומסחריים ומצליחים להתחבר לסצינות אלקטרוניות ואלטרנטיביות בניו יורק ובאירופה.

הביטוי האחרון והעדכני ביותר של הקומבייה הוא השילוב שלה במוזיקת מועדונים אלקטרונית. בדומה למה שקרה עם סגנונות אורבניים אחרים כמו הקודורו מאנגולה, הרגאטון הקריבי או הביילה-פאנק מברזיל, שהפכו בשנים האחרונות לאלמנטים משמעותיים במוזיקה האלקטרונית, כך בשנה-שנתיים האחרונות יש עלייה עצומה בחדירה של סגנונות טרופיקלים ובראשם הקומבייה למוזיקת המועדונים האלקטרונית בארה"ב ובאירופה. בשנה האחרונה אפילו נוצרו ז'אנרים אלקטרונים חדשים שמבוססים על אלמנטים טרופיקלים וקריביים – כמו מומבאטון (מיקס איטי רווי באסים של האוס טרופיקלי), קומבייטון וטרופיקלבייס הקליט והמרקיד יותר. על כולם אפשר לקרוא כאן (ויש גם נציג ישראלי – רונן סאבו)

אחד המייצגים המוצלחים ביותר של הסגנונות האלו הוא המפיק והדיג'י Uproot Andy שמוביל ליין של מסיבות טרופיקליות ואלקטרו-לטיניות בברוקלין ובקולומביה ומייצר רמיקסים נהדרים המבוססים על קלאסיקות קומבייה וסגנונות טרופיקלים ואפריקאים אחרים:

בדומה לביילה פאנק הברזילאי או הקודורו האנגלוזי' הקומבייה מגיעה לרוב מדינות העולם המערבי דרך הטרנד והגימיק, במיקסים או בהשפעות רחוקות על סגנונות אלקטרונים. אך בניגוד לסגנונות האורבנים של השנים הקודמות, במקרה של הקומבייה ודומיה מדובר בעולם של של עשייה מוזיקלית עם עבר ועם הווה שצריך לפרוץ את מסגרת הבלוגים או המועדונים "האקזוטים" ולהפוך לחלק מהתפריט המוזיקלי הקבוע שלנו. כי עם כל הכבוד לז'ילברטו ז'יל וקומפאי סגונדו, גם בקולומביה וסביבותיה חיו ועדיין חיים כמה ענקים מוזיקלים שהגיע הזמן שכולנו נכיר ונשמע.