מוזיקה חסידית: "זה נשמע לי כמו אוי אוי אוי!"

הוא רוקד כמו מדונה, מתלבש כמו ליידי גאגא ויש לו יותר משקפיים מסר אלטון ג'ון- זהו ליפא שמאלצר. מכירים אותו?

ליפא הוא היוצא מהכלל (והיוצא דופן, אם לא לומר סוג של אנקדוטה) המעיד על הכלל, והכלל פשוט מאוד- הציבור הלא-חרדי בישראל כמעט ואינו חשוף למוסיקה שחרדים מאזינים לה, או בשמה הארכאי והלא מייצג- מוסיקה חסידית. אנחנו מכירים מוזיקה נידחת מהג'ונגלים בבוליביה, שולטים כבר ברזי היסטוריית הרגאיי, מחדשים פיוטים תחת כל עץ רענן אבל תרבות מוסיקה שלמה שנמצאת כאן, במרחק שני רחובות, סמויה לגמרי מהעיניים ומהתודעה שלנו.

מהי מוסיקה חסידית? יש הגיון מסויים בשם שניתן למוסיקה הזו. בחברה החסידית תפסה המוסיקה מקום מרכזי, מתוך תפיסה עמוקה של סגולות המוסיקה וכוחה להשפיע על עולם האלוהות ועשר הספירות, ומהצד השני על העולם הגשמי ונפש האדם. בפעם הראשונה מאז ימי הלווים בבית המקדש ניתן מקום דתי למוסיקה. בקרב החסידים, הלחן והמנגינה קיבלו תפקיד דתי ומרכזי לעומת הטקטס והמילים, וזאת בניגוד להתפתחות בקהילות המזרחיות בהן המשיכו להיכתב פיוטים חדשים. אם בקהילות המזרחיות המילה הייתה המרכז והמנגינה הייתה יכולה להילקח גם מתוך סרט ערבי, בחצרות החסידים המרכז היה המנגינה, מה שנקרא 'הניגון'.

 היום, קצת קשה לדבר על "מוסיקה חסידית". המוסיקה שמושמעת ברחוב החרדי, בישיבות או בתחנות רדיו כגון "קול ברמה" או "קול חי" מורכבת מז'אנרים שונים ומגוונים. הז'אנר הקלאסי, והפחות מוכר ברחוב הלא חרדי, הוא ניגונים חסידיים מתוך חצרות החסידים ממש, ניגונים מקוריים שעברו מדור לדור וזוכים היום להוצאות מחודשות, הן ברחוב החרדי והן דרך פסטיבלי פיוט ואמנים מוכרים המבצעים אותם. אלו בעצם הפיוטים של האשכנזים, ובהחלט ניתן לכנות אותם מוסיקה חסידית.

הפיוט 'יה אכסוף', חסידות קרלין:

העיסוק במוסיקה ממקום דתי, נתן לגיטימציה לעסוק במוסיקה גם כשהיא כבר לא ניגון חסידי שנולד בחצרות האדמו"רים. נראה ששנים של יחס כמעט מיסטי למוסיקה, הכשירו את היכולת לעסוק במוסיקה כדבר לגיטימי, וכך נולדו סגנונות מוסיקה נוספים ברחוב החרדי. אחד הסגנונות הפופולאריים ביותר כיום הוא הפופ החסידי, אותו מובילים ביד רמה זמרים כמו אברהם פריד ויעקב שוואקי.

אברהם פריד ב"הפכת מספדי" מ-2012:

יעקב שוואקי- מחרוזת מהופעה בישראל ב-2010:

גם פריד וגם שוואקי מתגוררים בארה"ב, אך הופעות שלהם בישראל ממלאות את קיסריה והיכל נוקיה בתל אביב. שניהם שרים בעגה אשכנזית ברורה, לעיתים ברורה מידי- אנחנו עוד נחזור לזה.

עוד כיוון מוסיקאלי מעניין ברחוב החרדי הוא המוסיקה המזרחית החרדית, שהחלה כקאברים למוסיקה מזרחית פופולארית, וכיום מייצרת גם מוסיקה מקורית. בראיון לידיעות אחרונות (7 לילות, 25/1/2013) מספר אביעד גיל על תחילת הדרך "נוצר טרנד- לקחת מוסיקה מזרחית חילונית, ולהלביש עליה שירי קודש, "בלבלי אותו" הפך ל"אל תתבלבל אחי" (בביצוע יוסף חיים שוואקי, אחיו של יעקב שוואקי. מ.ל.ד), "דוקטור תציל אותי" הפך ל"רבי תציל אותי"…." בהמשך ביצעו זמרים אלו פיוטים או גם חומרים מקוריים שהם כתבו והלחינו.

חיים ישראל ב"יתגדל ויתקדש":

על כל אחד מסגנונות אלו ניתן לכתוב מאמר נפרד, אך בכל זאת יש לפחות דבר אחד משותף לכולן והוא קהל היעד שלה, הקהל החרדי. בניגוד לרחוב החרדי השמרן, דווקא המוסיקה שהוא צורך מצביעה על פתיחות והיכרות עם מוסיקה מגוונת- פופ, רוק, מזרחית ועוד… וחלק מהשירים או הקליפים יכול להישמע לנו אפילו ממש מוכר.

אז למה רובנו לא מכירים את המוסיקה הזו? מה הרתיעה הגדולה ממוסיקה חסידית? האם זה בגלל העגה והמבטא האשכנזי שלא מאפשר לישראלי הממוצע להבין על מה שרים? האם זה בגלל ה"גטו" בו מושמעת המוסיקה הזו- רק בתחנות רדיו חרדיות? האם יש קשר לעובדה כי הציבור החרדי נתפס כציבור הכי שנוא בישראל (57% מהאוכולוסיה בישראל סבורים כי החרדים הם הציבור השנוא בישראל, קובע סקר 'גשר' האחרון)? אולי בגלל הפחד של רבים לחזור למקום היהודי הגלותי הישן? ואולי זו פשוט לא מוסיקה איכותית מספיק?

"החרדיות תמיד תיחשב מעבר להרי החושך" אומר יאיר אטינגר, הכתב לענייני חרדים של עיתון "הארץ", "אומנם יש יוצאים מהכלל שפרצו החוצה כמו 'משיח, משיח', אבל גם זה קרה דרך הציבור הדתי לאומי שאימץ את השירים האלו והביא אותם לרחוב הישראלי. המבטא והעגה ההונגרית/פולנית/אשכנזית רק מעצימה את הזרות של המגזר הזה, ויעידו על כך גם ניסיונות הפוכים של זמרים כמו אברהם פריד לשיר "רק תפילה אשא הו קלי קלי" שלא צלחה בציבור הישראלי, גם כאן בגלל ההגייה הזרה". אטינגר מספר כי נעשה מאמץ לייצר הפקות ברמה גבוהה של ניגונים מקוריים של חסידיות, בהם מושקע כסף רב בסאונד ותזמורות גדולות, ואלו פופולאריים ביותר בקרב הציבור החרדי.  אחת ההפקות האלו היא סדרת "לחיים טיש":

"אני מאמין שזה עוד יקרה", אומר אטינגר, "כיום מי שמתעניין בניגונים האלו הם חוקרי אקדמיה, העניין הוא אנתרופולוגי, אבל בעתיד עוד יבינו את האיכות המוסיקאלית של הניגונים החסידיים. בסופו של דבר הניגון הוא העולם שעליו הם גדלו ואין עליהם בתחום הזה"

כנראה שבמקרה של מוסיקה חסידית, וחרדית בכלל, קל לנו יותר לקבל אותה כשהיא מוגשת לנו במסגרת מוכרת. כשגידי גוב שר "יעלה ויבוא", או עוזי חיטמן שר "אדון עולם" לא הייתה בעיה לקבל את זה ברחוב הישראלי. פסטיבל הזמר החסידי היה קונסנזוס, אבל גם שם בל נשכח שלא שרו חרדים, והיחס לעולם החסידי היה תערובת של התנשאות, אהבה ושנאה גם יחד.

גם כיום, כשאהוד בנאי שר ניגון של חסידות קרלין יש סיכוי לשמוע את זה אפילו בגלגלצ, אבל לעולם לא נשמע שם את המקור. כשהשפה לא ניתנת לפענוח, ומי ששר הוא חסידי עם פיאות, הסיכוי של זה להגיע לקהל הרחב הוא אפסי.

מכיוון שקביעה זו לא עובדת כשאנחנו מדברים על סוגי מוסיקה אחרים- זה הרי מגניב לשמוע את ריף כהן למרות שאנחנו לא יודעים מילה בצרפתית, זה מטריף את החושים לרקוד לצלילי מוסיקה בלקנית, למרות שלעולם לא נבין מה קורה שם, נותר לנו לשאול את עצמנו כמה פתוחים אנחנו לקבל תרבות שמגיעה מציבור שהוא כמעט הכי מרוחק מאתנו, למרות שהוא נמצא ממש מעבר לכביש, ושאינה עטופה בניחוח אנתרופולוגי כמו תערוכה מוזיאונית על חסידים, אלא היא החיים עצמם.

סוגיה זו מעלה שאלה עקרונית ביחס שלנו למוסיקה ולתרבות שאנו צורכים: האם אנחנו מסוגלים לשפוט מוסיקה או כל מוצר תרבותי אחר רק על פי קריטריונים של איכות או אפילו הנאה, או שלא ניתן באמת לנתק את התפיסות החברתיות שחלחלו אלינו, במודע או שלא במודע?

6 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. סקירה מציונת ומעמיקה. אני אומרת את זה בתור אחת גדלה בקהילה החרדית, היחס שלי מעורב היות והורי הם בעלי תשובה -והמוזיקה החסידית של אברהם פריד ומרדכי בן דוד מאד עיצבנה אותם, הרעש והקולניות -אז מבלי להיות מודעים הם העבירו לנו קצת סלידה לזה -כי אבי החרדי היה משמיע לנו מוזיקת של ה60 -ראינו שזה מה שמשמח אותו ואילו מתחבר,מוזיקה זה כ"כ תלוי תרבות. היום אני שומעת מוזיקה חסידית אבל אותנטית יותר . דרך אגב יעקב שויאקי הוא יהודי סורי ניו יורקי שלמד בישיבת ליקווד הלטאית וזה מה שספג.

  2. סקירה נפלאה. קצת חסרה התייחסות לצימאון המוחלט בו קונה הציבור החרדי חיקויים זולים למוזיקה עכשווית וגם התייחסות לשאלה מהי מוזיקה חסידית מול ליטאית אבל נגעת בכל כך הרבה פינות שהיה לי תענוג לקרוא.

    שווה להתייחס גם לזה שהיה חרדי אחד (חרדי לשעבר אמנם) שכן נכנס לגלגלצ על תקן ה"וואי וואי תראו, גם דוס וגם עושה ביטבוקס". הכוונה שלי כמובן למתיתיהו.

  3. עוד כמה נקודות שוות התייחסות:

    1) המתח בין הזמרים החסידיים לרבנים הולך וגובר בשנים האחרונות. מה שהתחיל כתופעה חריגה בדמות להקת "אוייף שימחעס" הפך לשיטפון שליפא שמעלצער הוא המייצג הבולט שלה כרגע. היוצרים, כטבעם של יוצרים, מותחים שוב ושוב את גבולות המוכר והמותר. מלבד זאת, אם בעבר 'הערצה' בציבור החרדי הייתה שמורה לרבנים, אותם זמרים התחילו לקחת קצת מהתהילה, מה שגרם לכמה אירועים שזעזעו את החברה החרדית והרבנים עושים את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב: להחרים ולהתחפר.

    2) יש ז'אנר אחד מהמוזיקה החרדית שאמנם לא הגיע לגלגלצ אבל בהחלט פרץ את גבולות המגזר. הכוונה שלי היא לחזנות.

  4. ומשהו אחרון (סליחה על ההצפה בתגובות): מוזיקה נשית.
    הן כמעט ולא מקליטות (מחשש שמא הדיסקים יושמעו לגברים שיעברו על איסור "קול באשה ערווה") אבל יש יותר ויותר נשים שמופיעות לנשים בלבד.

  5. דווקא בדומה לדוגמה שהבאת של שלילוב בין מילות פיוט "מזרחי" ללחן מסרט ערבי, גם בעולם הניגון החסידי, יש לחנים רבים שמקורם, או לפחות מקור השראתם, בבתי המרזח של הגויים. יש ממש סיפורים חסידיים על אדמור"ים שבמכוון לקחו מנגינות של בתי מרזח, והעלו מהן ניצוצות על-ידי הפיכתן לניגונים חסידיים.

    הרכב כלייזמרים שפועל כיום, ומנגן ניגונים חסידיים בצורה הקרובה ביותר למקורם, הוא ה"הלב והמעיין"

  6. חנה, לייזר והגר היקרים, אתם כמובן צודקים והיריעה עוד רחבה, מקווה להגיע לפוסט נוסף בנושא בקרוב והעלתם כאן נקודות חשובות שיש עוד להתייחס אליהן…

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2014 כל הזכויות שמורות