לעיתים מצאתי עצמי נתקף געגועים לאיראן

אברהם הרן מוטחדה 

לעיתים מצאתי עצמי נתקף געגועים לאיראן. אף על פי שרגליי מעולם לא דרכו על אדמתה, פי לא גמע ממימיה ולא ידעתי את טעם גביעי עליה. שם, בניכר, עוד יקד והדהד החלום על הארץ המובטחת. הגעגוע המוטבע בנו עוד טרם פגש איש באישה, אל יש לא קיים, אל טוהר חסר גבולות השרוי בין הבריות. כיצד המולה (הרב), עומד בשער העיר בכל חג ומועד בלב ונפש המתכנסות פנימה ופניו מוטות לפאתי מערב-הימה, ומקונן בעין בוכייה על תל אבנים ושבריי זיכרונות, ומשבח ומבקש בלחישת סוד את ציון, רואה בעיניי רוחו את שבטי ישראל וארץ יהודה והים האחרון- שם לא יעבור.

אבי, מצטמצם בכורסת הפרווה הכחולה, ושוקע בשיר געגוע למולדת שנשכחה מאחור. "איראן שלי, חיי ונשמתי". הוא זורק מבט מעלה, טווה בדמיונו את משעולי ילדותו, שוזר אות בתו ורוקם שרשרת פנינים מלאת דווי. לא נע ולא נד. כמצבת זיכרון, אוסף שברי תמונות ומפיח בהם חיות. תכף יפקח את עיניו וקול אנחה בפיו.

"אני כקורבן של אדמתך/ וחסר אונים בלעדייך/ כל פעימה בלבי היא הלחישה של איראן", הזמר מספיד את מולדתו, ואבי ממשיכו, "בלעדייך ביתי מלא צער/ כל רגע הוא אבל, המרחק ממך משגע אותי/ אלוהים יודע שהעולם הזה הוא כלא בלעדייך/ החיים חשוכים וקרים". אכן, איראן היא מולדת של גולים רבים, לא רק מוסלמים. דתות, שבטים ותרבויות שונות שקושרים יחד בנהיה למולדת שכוחה, שנצבעה בשחור ולבן.

אין  לי ארץ אחרת

העיסוק בנדידה לעבר מולדת רחוקה צווה עלינו עוד טרם הפכנו עם, במשפט אחד ששינה את גורלנו: "לך- לך מארצך וממולדת ובית אביך אל הארץ אשר אראך". והנה אלפי שנים אחרי, אני תוהה לתומי, הלא כיהודים ששבו לארצו היינו אמורים לחוש פי כמה וכמה אלפי מונים רגש לטבע, לבריות, לחי ולאוויר העוטף אותנו? הרי כבר מינקותינו מלאו את ליבנו בשירי מולדת ואהבת ארץ-ישראל, שנבנתה באבני דם של חלוצים חסרי מורא שביקשו לגאול את אדמת הביצות. והלא מחברות הספרות וההיסטוריה עמוסות בשיירי הלל דוגמת "אין לי ארץ אחרת", ו-"אל ארצי" המפורסם, בו רחל מתוודה שלא עשתה דיי לארצה. הלוא הזיכרון הקולקטיבי שצרבו בתוכנו מכיל את הפזמון הנצחי "ארץ שנאהב היא לנו אם ואב/ ארץ של העם ארץ לעולם/ארץ בה נולדנו ארץ בה נחיה/ יהיה מה שיהיה".

יורם טהר לב כינה אותה "מולדת בלי כותונת, מולדת יחפה", עוזי חיטמן ביקש את 'ארץ הצבר', ואפילו אביב גפן קרא לה "עורי עור"- אך אין. הארץ המובטחת הכזיבה. אם עד לאחרונה עוד טענו בפניי לא מעט מחברי, "אני אוהב את הארץ, לא את המדינה", כיום אני מוצא את מרביתם משתרכים בטורים אינסופיים בבקשת דרכון זר או לפחות אשראי ארוך טווח לניכר הטוב. ואני כעני בפתח, נשללו ממני זיכרונותיי ותמונות ארץ- אבותיי, ונכפה עליי לשאת עול זר לא לי. לברוא אהבת מולדת יש מאין, במקום ליצוק משמעות חדשה לשיבתי לארצי, ישראל, דרך עיניי אבותיי.

מכתב כיסופים לאיראן מציון

הכאב הוא אבי היצירה. הוא שזור בהוויה, בספרים, בשירים ובתפילה. לא פעם אני מוצא עצמי מעביר תחנות ברדיו ללא הרף, מתקבע דווקא על תחנה ערבית ושוקע לתוך סלסולי המואזין. רבעי הטון, הרובד העמוק בשירה, שנחצב ממקור כאב כלשהו מזכירים לי את מנגינות ביתי.

"לבי רוצה לשוב לאיספהן…

אני עודני כאן, אך לבי שם/ כל תפילותיי ומאווי שם"

כילד אהבתי את שיר הקינה לאיספהן, עיר הולדת הוריי, ומעולם לא חשבתי לתומי מדוע. ייתכן שקידשתי אותה אף כירושלים, שהרי אמונה וקדושה הן המיית לב לזיכרון אותו לא חווינו מעולם. אני שב ומביט בעיניו המשתוקקות של אבי למולדת שנתלש מתוכה, לצלילים שעולים מתהום נשייתו ומציפים את חלל החדר- ומתמלא קנאה. תפארתה של ממלכה רחוקה, מעשיות גבורה על נפילים ושדים המתהלכים בין הבריות. סיפורים על אנשים פשוטים וחיים פשוטים. אותה ערגה למולדת ששוררת במשפחתי מפעימה אותי עד כי לעיתים נדמה שכמיהתם ודאבתם למולדתם דבר מולד הוא. אפשר ששאלו זאת משכניהם השיעים שגם הם מיעוט נרדף שמתוך סבלו יזכה בעתיד לבוא לישועה. הפרסית שפת קודש לי וכשמן לעצמותיי, מעצימה את נפשי ומעוררת את כוח היצירה שבי. שיריי המולדת הרבים לאיראן, שמושרים עלי ידי גולים איראנים, אותם שירים עליהם גדלתי, חודרים לגופי ופורטים על נימיי נשמתי, אף כי איני מבין את מרבית מילותיהם. אפילו ביום הדין, כשנעמד אני תחת שערי שמיים ומול בוראי מתחנן על נפשי, לבי דומע ששומע אני את ששליח הציבור, מבכה ומתרפס ומפיו בוקע משפט שבר בפרסית גלותית ורחוקה. וכשמגיעה שעת הסליחות, ומכריז הוא, "הֲמונֵי מַעְלָה. אומְרִים ה' אֲדונֵנוּ. יִשְׂרָאֵל בְּצָרָתָם וּבְגָלוּתָם עונִים וְאומְרִים. ה' הוּא הָאֱלהִים. ה' הוּא הָאֱלהִים", נראה לי משפט נושן זה כמצב קיומו בעודי מביט מהחלון בית הכנסת.

חברת הכנסת חנין זועבי, שבמרבית ימי החמה, אינני רואה עין בעין את דבריה, טענה לא מזמן כי היהודים בישראל אינם יודעים מהי אהבת מולדת. “לאהוב את המולדת זה אומר לאהוב ולכבד את ההיסטוריה שלה ואת הילידים של המקום. אוהב מולדתו לא גודע עצים ולא בונה גדרות מכוערות ולא הורס את הנוף הטבעי. זו לא אהבה, זה פרויקט של אדנות שבא לומר, ‘אנחנו האדונים ואנחנו רוצים למחוק את הישות האחרת הקודמת שנמצאת פה". אכן כך הדבר. מולדת אינה פיסת אדמה מעובדת, ולא מושא מלחמה שעיקרו גאוות האדם. מולדת אינה לאומנות. אין היא אהבה התלויה בדבר, בה האדמה כלי שליטה. מולדת היא רעיון אליו אנו יוצקים את יהבנו ופחדנו הכמוסים ביותר. היא-היא אהבה שאינה תלויה בדבר.

אהבתי לציון ולירושלים אינה קשורה לטפטוף כחול לבן ואינה לקוחה מספריי ההיסטוריה של ילדותי. מקורה בהתקה של אהבת המולדת מאבי. מאיראן לציון. מאיספהן לירושלים. הקנייה של אב לבן על אהבה נשכחת והמשכיות לוטה בערפל. כפי שאמר המשורר חליל ג'ובראן, "ילדיכם אינם ילדיכם, כי פרי געגועי החיים אל עצמם. באים המה דרככם אך לא מכם, חיים עמכם אך אינם שייכים לכם". זוהי ירושתי מאבי.

באירוניה של צחוק הגורל, דווקא אותה ארץ אותה עזב אברהם אבינו, וגלה לישראל, דווקא אותה גלות רחוקה, הפכה למולדת אליה אנו נוהים ונכספים. ציון היא מולדתי. אני אוהב אותה אהבת נפש. אך כול פעם שאשים את לבי ומהווי לירושלים, לקודש הקודשים, אסיט עיניי מעט לאיראן וארכין את אוזניי לשמוע את הדו של המולה, המתפלל אל ארץ ישראל- אליה לא יבוא.

"גולה בתוך עמי/ גולה בתוך ארצי 

איני מוצא עצמי/ גם בנסתרות ליבי

גולה בתוך ארצי/ גולה בין בני עמי

אין בא ואין פוקד מולדתי ואני איני יודע אל נחלתי

ועמי אינו עמי ואני איני אני/ ואין מושל ואין נביא 

איך קול תפילה דעך/ עמי את אלוהיו שכח

האם אמצא אותך, אהובתי/ היש סוף לגלותי" 

בגלותי אשאל לגאולתי.

 

תגובה אחת בפוסטהוספת תגובה
  1. כל הכבוד

טרקבק אחד לפוסט
הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות