מחזיר אהבה ישנה: ריטה יהאן-פורוז

איל שגיא ביזאוי

האמת, מי הולך לצפות בסרט על ריטה?

בחיאת, למי יש עוד כוח לשמוע את הפטפטת המלודרמטית של מי שהיתה כוכבת כשהייתי קטן ומאז היא נאנחת יותר משהיא שרה?! מי שהולך לסרט כזה חייב להיות או מעריץ מושבע של הזמרת עד כדי כך שאיבד עם הזמן את יכולת הביקורת והשיפוט שלו, או מישהו שהוא חבר של הבמאי, של העורך, של הצלם או של מישהי מההפקה. אני מאלה השניים: חבר של הבמאי, איל גולדברג. לא נעים, אמרתי לעצמי. חייבים ללכת לפרימיירה של הסרט שלו. לא ממש הבנתי מה נפל עליו. אחרי שעשה שני סרטים דוקומנטריים מוצלחים ("המבריא" ו"פודרה"), פתאום סרט על ריטה. סרט לערוץ מסחרי, על דמות מסחרית. לא הבנתי מה הקטע. ההיא, מאז שנפל לה הז'קט הצהוב מהכתפיים, הוציאה כולה שני אלבומים מגניבים ומחדשים לתקופתם, ואחריהם שורה של אנחות שבורות, וקקפוניה של צווחות לויתנים שנקלעו בטעות למימי המפרץ הפרסי. יותר מזה, מאז שהתגרשה מרמי כבר עשו עליה סרט "ריטה מא' עד ת'", כתבת טלוויזיה על "ריטה שלא הכרתם", כתבה באיזה מוסף לשבת על "ריטה שלא ראיתם", ראיון ברדיו על "ריטה כפי שלא שמעתם מעולם", ורק היה חסר שיוציאו בושם בשם "ריטה כמו שלא הרחתם". מה עוד יש לה לומר? מה כבר יש לה להגיד שלא שמענו? אבל חבר – מה, לא נפרגן? נלך להקרנה, נעשה לו כבוד.

לא חשבתי לרגע שאני אבכה ואצחק כל כך הרבה פעמים בסרט. לא חשבתי שיהיו בסרט הזה כל כך הרבה רגעים מרגשים, נוגעים ללב, יפים כמו שיר, יפים כמו הקול של ריטה. לא חלמתי שאצליח לאהוב מחדש את הזמרת הזאת, שפעם כל כך הסעירה את המדינה, והלכה עם הזמן והפכה למביכה יותר ויותר. לא ידעתי שניתן לעשות סרט על דמות ידועה ומתוקשרת כל כך, ובאמת להצליח להראות אותה כל כך אחרת מכפי שהוצגה עד כה, כל כך יומיומית ורגילה, כל כך בת אנוש, כואבת ומצחיקה, פתאטית ומבריקה, ששותקת ובוכה ושרה את כל מה שהיא מתקשה להגיד.

ריטה היא הדמות המרכזית בסרט. אבל זה לא באמת סרט על ריטה. זה סרט על חלקים גדולים מאוד בחברה הישראלית. סרט על אוכלוסיה שלמה. סרט על מזרחים. על הגירה, על געגועים "אסורים", על זכרונות אמביוולנטיים: של השפלה או רדיפה מצד אחד, אבל של חיים טובים וילדות יפה מצד שני. זה סרט על פצע ההגירה הכפויה. פצע שלא מגליד. פצע, ששיר ישן יכול להיות לו לפלסטר, ותמונה מפעם יכולה להיות לו כמו יוֹֹד. אבל בפנים בפנים הוא עמוק, ומדי פעם הוא נפתח, ומדי פעם הוא נפצע מחדש. ושם, במקום הזה של הפצע, אין שם מילים. לא ריטה מדברת אותו, ולא אף אחת מהדמויות בסרט. הם שרים אותו, הם בוכים אותו, הם צוחקים אותו פתאום ככה, בלי קשר לכלום, כשלא ברור בכלל מה מצחיק. אבל בדיוק שם, זה המקום שבו לא יודעים איך לדבר אותו. כך למשל, כשאבא של ריטה אומר לה שההשכלה שלה היא לא פרסית היא צוחקת. היא צוחקת פעם, ואז פעמיים, ואז שלוש. זה כל פעם מצחיק אותה שהוא אומר את זה. אבל הצופה יודע: זה לא באמת מצחיק אותה. זה כואב לה שם. זה קשה לה. אבל אין לה מילים כדי להסביר למה ואיך, ומה כל כך כואב. ומנגד, כשהיא פוגשת את הדוד, כמה רגשות עצורים וחנוקים יש בסצינה הקטנה הזו של השיר שהיא שרה עם דוד שלה. כל גלגולי המשפחה נמצאים שם ברגע הזה, על כל ה"חבל ש…" ועל כל ה"מזל ש…" שטמונים בהם.

לא פעם יצא לי לשמוע ויכוחים על "למי יש זכות לעשות סרט על מזרחים/אשכנזים/ערבים/עובדים זרים/ניצולי שואה". לא פעם יצא לי לשמוע ש"מה פתאום שאשכנזי יעשה סרט על מזרחים", וש"מה פתאום שמזרחי יעשה סרט על ניצולי שואה" או על ערבים. שטויות במיץ. מי שרגיש, מי שרגיש באמת, מי שבאמת יכול להסתכל על חוויה אחרת משלו מבלי צורך לשפוט אותה , ומבלי להרגיש צורך להתנצל או להתנשא, יכול לעשות סרט על כל נושא. ואיל גולדברג הוא צבר אמיתי, מה שנקרא במחוזותינו "מלח הארץ". יליד מטולה, בן להורים ילידי הארץ. בלונדיני עם עיניים כחולות (טוב, אולי ירוקות. אבל לא משנה, מאלה שנחשבות). והנה, דווקא הוא מצליח לגעת בסרט הזה ברגישות אינסוף באותו כאב שלפעמים דורש מאיתנו לשמוח בכוח. ודווקא הוא מצליח להביא את טראומת ההגירה ואת הגעגועים הלא-מרפים טוב יותר מרבים שחוו זאת בעצמם, ובוודאי טוב יותר מאלו שמגיעים לסרט שלהם עם אג'נדה סדורה ומוכנה מראש.

כמו גיבורת הסרט, בעבודה עדינה ומדוקדקת, מצליחים איל וארז לאופר, עורך הסרט, להגיד את מה שרוחש שם בלבבות מבלי מילים. הם יודעים לשתוק את הכאב ולתפוס את הדמעה המורדת, שמתעקשת להסגיר את מה שבלב. הם מסתכלים על ריטה לא כמעריצים שבויים, ולא כעיתונאים צינים ולעגנים. הם לא מתנצלים על דרמטיות יתר, ולא מסתירים אותה, ולא צוחקים עליה. מקסימום… קצת מסתלבטים. כמו בין חברים. וריטה משתפת פעולה. נענית בכנות אמיתית. צוחקת איתם. ויחד איתה הם קופצים אל הדבר השמח הבא, לקצב האחר, של החיים, של המוסיקה השמחה, של הסרט.

איל, כפרה עליך, החזרת לי אהבה ישנה. אני לא מאמין שאני מעלה שיר של ריטה, אבל אני גאה לעשות את זה. בזכותך.

3 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. אומרים "מודה ועוזב ירוחם" ואכן במשך שנים התחושה כלפי ריטה הייתה שמדובר ב"פייק" צעקני ורדוד ששום דבר ממה שהוא אומר ועושה נראה לא אמיתי.
    וכמו שעניתי לילדי שראו אותה בפסטיגל (או פסטיבל ) ושאלו אותי מי זו ? "זוהי מישהי שפעם לפני שנים רבות הייתה זמרת טובה ומאז נעלמה."
    אבל אחר כך היא עשתה את הדיסק בפרסית ………….. שזה סוג של פניית פרסה וחזרה למקורות לאמיתי ולנכון זוהי אמירה שאומרת אנחנו באנו משם וזה חלק מאיתנו וחלק בלתי נפרד מאיתנו וכל הניסיונות לטשטש ולהעלים ולקבור תרבויות שלמות דינם להיכשל

    וזו גם אמירה לפוליטיקאים מחרחי המלחמה אצלנו הרואים בכל מי שבא מהלבנט מחבל כי אנו רואים בעם הפרסי בני אדם בדיוק כמונו !

    ועל כך מגיע לריטה הזדמנות נוספת לחזור לליבנו

  2. תודה לאייל על הרשימה. נהניתי לקרוא אותך כתמיד. עכשיו גם אשמח לראות את הסרט. איפה אפשר? התרבות עשתה לריטה שהיא ללא ספק אחד הקולות הגדולים ביותר שידעה המדינה וברמה בינלאומית , מה שהיא יודעת לעשות לזמרות מזרחיות ענקיות ובינלאומיות כמו עופרה חזה, זהבה בן ואחרות: רידוד והשטחה, לעג ובוז, דיכוי האיכויות התרבותיות העמוקות שמביאות איתן כל אחת מהנ"ל. אם ריטה היתה עוזבת את הארץ ומפתחת קריירה בחו"ל אין לי ספק שהייתה הופכת להיות אחת הזמרות הגדולות בעולם.

  3. מוצאי מאירן , אך בגיל שנתיים עלו הורי לארץ. אימי כאשר הקשיבה לדיסק שביתי קנתה לא , התלוננה שהמילים בפרסית אינם ברורים בשיריה של ריטה, יש להקשיב מספר פעמים … החלטתי לצפות התוכנית ומאז קיים בי הצורך לחזור לשורשים שלי. ומעל לכל ריטה התגלתה בסרט במלט הדרה ,,, הדמעות זלגו מעיני ללא יכולת לעצור!ריטה את גדולה מהחיים …אוהבת

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות