רמאללה / ירושלים / תל אביב: הרדיו המקומי כמקרה מבחן

 מאת נירוס

במוצאי שבת האחרונה בלילה, ברחוב העליה בתל אביב, ניגש אליי ואל בן הזוג שלי בחור מרמאללה. הוא ושלושה חברים שלו היו קצת שתויים והיה להם מצב רוח טוב. נראה שהם בדיוק חזרו מבילוי באיזה מועדון תל אביבי. הוא פנה אלינו, תחילה בערבית ולאחר מכן בעברית רצוצה, ושאל איך מגיעים לשער יפו, ומיד תיקן את עצמו ושאל איך מגיעים לתחנה המרכזית. נתנו לו הכוונה סימפטית, והוא הוביל את החבורה בכיוון הנכון.

אל-קאוס ("הקשת"), הוא ארגון הגג של הקהילה הלהט"בית הפלסטינית. המשרד שלהם נמצא בבית הפתוח בירושלים, אבל את המסיבות שהם מארגנים לקהילה הגאה הם מארגנים בתל אביב. הם שוכרים לשם כך מועדון ומפיקים מסיבה שהקהל שלה מורכב מלהט"בים פלסטינים משני צדי הגדר ומעט להט"בים יהודים תל-אביבים שאוהבים את הסצינה. משמיעים מוזיקה לועזית ומוזיקה ערבית, מעלים מופעי דראג, מופעים של ריקודי בטן, יש ריקודים במעגל וריקודי גריינד צמודים, בחורים בלי חולצה ובחורות עם חיג'אב, והאווירה נעה בין חאפלה לבין מסיבת גייז תל אביבית. נדמה לי שהמארגנים טוענים שגייז מרמאללה ומהשטחים לא יכולים לערוך מסיבה שם בגלל החשש מהתנכלויות, ושירושלים, אני מניח, סתם מעאפנה. כך הפכה תל אביב למוקד מסיבות הגייז הפלסטיניות.

לא ביקרתי מעולם ברמאללה, אבל קראתי בכמה מקומות שונים ראיונות עם רמאללתיים שמספרים שיש סצינה גאה בבירת התרבות הפלסטינית, ושהיא מחתרתית רק לכאורה – ברים, מועדונים, מקומות מפגש וכו'. מרואיינים הטרוסקסואלים שונים טענו שרמאללה צריכה מצעד גאווה משל עצמה, בשביל למשוך תיירות ולקדם עסקים. ירושלמיים, לעומת זאת, מספרים בקביעות שבירושלים אין שום תרבות ואין לאן לצאת. אם ירושלמי יהודי מעוניין בחיי לילה הוא יורד למישור החוף, ואם ירושלמי פלסטיני מעוניין בחיי לילה, או בחיי תרבות – קולנוע, תאטרון, הופעות, מסיבות – הוא נוסע לרמאללה.

סבתי ואחותה נולדו למשפחה חברונית ותיקה מאוד, אבל היגרו עם משפחתן לנחלאות בירושלים אחרי מאורעות תרפ"ט, ושם הן בילו את שנות ילדותן ונעוריהן. אחות סבתי ע"ה, שהיתה מבוגרת ממנה בעשר שנים, סיפרה לי שבצעירותה, בשנות ה-30, היא היתה יוצאת עם חברות לרמאללה. היא היתה צריכה להתגנב מהבית בחשאי, אחרת אביה, סבא-רבא שלי, היה מונע ממנה ללכת, ואם תפס אותה לאחר מעשה היה מכה אותה בחגורה. אולם היא לקחה את הסיכון בשביל לבלות ובשביל לקבל קצת חשיפה למערב: היו שם מסיבות ריקודים, השמיעו סווינג, שתו אלכוהול, עישנו, פגשו בחורים, והיו מפלרטטים עם חיילים בריטיים. בירושלים לא היו אז דברים כאלה.

 .

קול ישראל ורדיו רמאללה

שידורי הרדיו הסדירים נפתחו באנגליה בשנת 1922. בשנת 1924 הוענקו הרשיונות הראשונים מטעם ממשלת המנדט להחזקת מקלטי רדיו בפלשתינה (א"י). המקלטים בארץ, רובם ככולם, היו בבעלות יהודית עד שלהי שנות ה-30, והקהל האזין בעיקר לשידורי ה-BBC. כשנחנכו ב-1936 שידורי ה-PBS – Palestine Broadcast Service, נקבעו המשדרים ברמאללה, בעיקר בשל שיקולים טכניים-טופוגרפיים. השידורים היו בעיקר בעברית, מעט באנגלית, ועוד פחות מזה בערבית. מדינת ישראל ירשה את הערוץ המנדטורי בשם חדש, "קול ישראל", והעתיקה את מושבו לירושלים. שידורי קול ישראל בערבית, שהופרדו ב-1958 לערוץ עצמאי, היו שידורי תעמולה שמטרתם להרתיע את האויב ולחנך את הפלסטינים בשטחי המדינה לקבל על עצמם את מרותה של המדינה היהודית, ולהבין שפיתוח המדינה והצלחתה יטיבו עמם.

האבסורד הוא כפול. מצד אחד, יהודים במדינות ערב היו מאזינים בחשאי לשידורי התעמולה הערביים של הישות הציונית. הם האזינו לשידורי הישות הציונית משום שרצו להתעדכן בה ובנעשה בה והאזינו לשידוריה הערביים משום שהערבית הייתה שפת האם שלהם, ואת העברית הירושלמית המודרנית והמומצאת לא הבינו. הם האזינו בחשאי, משום שבמקומות מגוריהם היה חשש מהתנכלויות בשל כך. אינני יודע מה היו שיעורי ההאזנה בקרב ערבים שאינם יהודים לשידורי הישות הציונית, אולם משעשע בעיני שדברי התעמולה הללו הגיעו דווקא לאוזניהם של יהודים ציונים בניכר. פרופ' ששון סומך, למשל, מספר על אכזבה ועלבון נוכח הגילוי, לאחר העלייה ארצה, כי אותו דאוד אל-נאטור שהאזין לו בחיק משפחתו בעיראק, אותו פלסטיני ישיש ששידר ברדיו הציוני ודיבר בגנות ההנהגה הערבית ובשבח המדינה היהודית, היה למעשה צעיר יהודי ירושלמי, יליד בגדד.

מצד שני, העולים ארצה מארצות ערב – כמו גם צעירים רבים בארץ – העדיפו דווקא את רדיו רמאללה הערבי. שידורי קול ישראל בערבית לא עניינו את תושבי הארץ ושידורי קול ישראל בעברית היו משמימים ומדכאים. היתה לשידורים האלה, אפשר לומר, אווירה מאוד ירושלמית. כבדה. משעממת. ניתן בהם פתחון פה רב מדי לפרופסורים ללשון העברית, למחנכים למיניהם, לפרקים מן המקרא, לעסקנים ולפוליטיקאים.

יתר על כן, הרדיו היה אחד הכלים החשובים ביותר במפעל "כור ההיתוך". ב-1948 היה מקלט רדיו לאחד מכל ארבעה ישראלים – יותר מהשיעור ברוב המדינות המתועשות באותה עת – וקול ישראל היתה התחנה הישראלית היחידה. עד הקמת רשות השידור ב-1965 היה הרדיו הישראלי תחת אחריותו הישירה של משרד ראש הממשלה, או במילים אחרות: בפיקוח וניהול ישיר של בן-גוריון. אי לכך, לקח על עצמו קול ישראל במוצהר את התפקיד של חינוך העולים החדשים, בעיקר אלה שהגיעו מ"ארצות המזרח", ועיצוב טעמם האסתטי, התרבותי והפוליטי. הוצהר בו באופן מפורש שמטרתו להקנות לציבור 'הנעדר מושגים יסודיים ביותר וראשוניים של ציוויליזציה' ערכים של תרבות גבוהה: מוזיקה קלאסית, שירה רוסית, מחזות ותסכיתים אנגלוסקסיים.

סקר האזנה בקרב חיילים משנת 1950 מראה שכ-15 אחוזים מהם האזינו לרדיו רמאללה. בשנת 1958, כשנחנך הערוץ הערבי של קול ישראל, התקרב אחוז המאזינים לרדיו רמאללה בקרב הישראלים לכ-30 אחוזים. רשת ב' הוקמה בשנת 1960 בשם "הגל הקל", בתגובה לאיום התרבותי השכן. האיום, כמובן, היה חינוכי ולא אסטרטגי, שכן רדיו רמאללה לא עסק בתעמולה או בהסברה. הוא פשוט היה כיפי. שודרה בו מוזיקה מודרנית ערבית ומערבית והיו בו מערכונים קלילים. "הגל הקל" ניסה להציע תחנה בידורית שלא תשחית את הנוער, אולם לא עמד במשימה בהצלחה יתרה. גם השידורים המבדרים, כשהם יוצאים מירושלים, נשמעים חינוכיים מדי.

בתור ירושלמי גאה, שגם נוסע דרך קבע במוניות ירושלמיות, אני יכול להעיד שגם בימינו התחנות המועדפות על ירושלמים, או מכל מקום – על נהגי מוניות ירושלמים, ישראלים ופלסטינים כאחד (ויש מספר דומה של אלו ואלו) – הן רדיו ירושלים ורדיו רמאללה. רדיו ירושלים נותן במה מכובדת, שאף רשת ארצית בישראל לא נותנת, לקולות מזרחיים ולמוזיקה מזרחית, ורדיו רמאללה הוא פשוט עדיין תחנה כיפית שמשמיעה מוזיקה טובה ומגוונת מהמערב ומהלבנט. נהגים רבים, ואולי ירושלמים רבים, מבינים את שתי השפות, או לכל הפחות נהנים במידה שווה משידורים וממוזיקה "מזרחית" בשתי השפות.

.

גשר מסורתי וגשר אנטי-מסורתי

כבר כתבו רבות על כך שהיהודים יוצאי ארצות ערב יכלו להוות גורם מגשר בין המדינה היהודית לסביבה הערבית המזרח-תיכונית, ושההגמוניה הציונית האירופוצנטרית טרחה למסמס את ההזדמנות הזו. אולם כשאני חושב על רדיו רמאללה לעומת הרדיו הירושלמי, על מסיבות הסווינג הפרו-מערביות ברמאללה בשנות ה-30 או על מסיבות הגייז הפלסטיניות בתל-אביב בשנות האלפיים, אני חושב דווקא על התרבות המערבית המודרנית ועל כוח המשיכה שיש לה בתור גורם מגשר שכזה. דווקא פוסטמודרניזם ורוח אנטי-מסורתית של מרד נעורים יוצרים הזדמנות לוותר על אידיאולוגיות ועל זהויות מסורתיות לטובת החיים עצמם. לטובת הכאן והעכשיו. ישנה הזדמנות מפוספסת נוספת לגישור, שנובעת מהדמיון שבין תל אביב לרמאללה ומכוח המשיכה של שתיהן עבור ירושלמים, בשל התרבות הבליינית שלהן, ולא מהדמיון המזרח-תיכוני והערבי-בתרבותו שבין ירושלים המערבית לבין אל-קודס אל-שארקיה.

אני מנבא שכשיהיה מצעד ברמאללה הוא יהיה כיפי ודומה יותר למצעד התל אביבי מאשר למצעד הירושלמי. אני צופה שהוא יזכיר את אווירת הפסטיבל והסווינג שהייתה שם בשנות ה-30, כשאחות סבתי התחמקה לשם בחשאי, ואת המסיבות של אל-קאוס בתל-אביב, שגייז רמאללתיים מתגנבים אליהן בחשאי כיום. גם אם יימצא גשר בין ירושלים המערבית לבין אל-קודס אל-שארקייה, המבוסס על הדמיון ביניהן, או על הכרה בהיסטוריה ובחשיבות המסורתית שיש לה עבור שני הצדדים – היא תמיד תישאר משעממת, מסורתית ופדגוגית. הבירות התרבותיות ומרכז חיי הלילה וחיי הקהילה הגאה ישארו בודאי ברמאללה ובתל-אביב. כך או כך, כשיהיה שם מצעד, אני מקווה להשתתף בו, ואולי אח"כ לשאול איזה זוג מקומי, בערבית רצוצה, איך מגיעים לתחנה המרכזית, ולקבל הכוונה סימפטית..

.

נירוס הוא מורה דרך ירושלמי ובעל הבלוג "כתמים".

 

12 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. עוד קצת פרטים על התחנה המנדטורית –
    המשדרים אמנם נקבעו ברמאללה, אך האולפן היה במלון פאלאס בירושלים. שם התחנה היה "קול ירושלים"

    וגם כמה שאלות:
    היכן מצא הכותב ש " שירה רוסית, מחזות ותסכיתים אנגלוסקסיים" היו במוצהר ערכי התרבות שביקש קול ישראל להנחיל? אפשר ציטוט או מראה מקום? מעניין יהיה לראות את הטקסט המקורי.
    כנ"ל לגבי הטענה "רשת ב' הוקמה בשנת 1960 בשם "הגל הקל", בתגובה לאיום התרבותי השכן" יש איזה מסמך של הרשויות שמתייחס לרדיו רמאללה כאל איום שיש ליצור לו מענה?

    • תודה על התיקון.

      כל מה שכתבתי על הרדיו מבוסס על הקורס "אמצעי תקשורת המונים בישראל" של האוניברסיטה הפתוחה, שכתב אורן סופר, 2009. לא קראתי את רוב המקורות שלו, אבל להלן המקורות הרלוונטיים שהוא מצטט:

      על ההתערבות של משרד ראש הממשלה והמינויים הפוליטיים ברדיו קול ישראל בראשית ימי המדינה – רוטנברג, ש' (2007). תהליך גיבוש לשון השידור העברית ב"קול ישראל" בשנים הראשונות לאחר קום המדינה.

      על "קול ישראל" כאמצעי חינוכי, על פטרונות כלפי "עדות המזרח" ויחס סטריאוטיפי, על כוונה מוצהרת להקנות "ערכים של תרבות המערב" וכו' – Pesnslar, D. J. (2003). Transmitting Jewish Culture: Radio in Israel. וגם – (2005). Broadcast Orientalism: The Middle Eastern Jew in Israel: Radio, 1948-1967.

      על השיקולים לפתוח את "הגל הקל", על סקרי האזנה לתחנות רדיו שונות בקרב ישראלים ובמיוחד לשידורי רדיו בערבית – ברר, ש' (1961). אתמול, היום ומחר ב'קול ישראל'. בתוך: ספר השנה של העיתונאים, הוצ' אגודת העיתונאים בתל-אביב.

      • תודה רבה!
        יש מצב שאני יכול למצוא את המקורות באינטרנט או שאתה יכול לשלוח לי פי די אפים שלהם?

        • אני חושש שלא, יש לי רק את החומר של הקורס, בספרים. אבל אני יכול להמליץ על הקורס הזה, הוא מאוד מעניין :)

  2. כתבה מצוינת.

  3. יש מצב להוסיף קצתיותר על ההסטוריה של רדיו ראמללה?

    • למען האמת, אני לא יודע הרבה על ההיסטוריה שלו. אני לא בטוח שיש עליו מחקר שלא מנקודת מבט ישראלית…
      כתוב קצת בויקיפדיה
      וקצת ב-ynet

      ומצאתי משהו על גלגוליו ההיסטוריים של השידור הפלסטיני מהנכר ועד למה שקראתי לו "רדיו רמאללה של ימינו" – http://www.pbc.gov.ps/English/about_us.htm

  4. מודה ומתוודה שלא חייתי בתקופה ועל רדיו רמאללה קראתי בויקיפדיה, אך על פי הערך הדי ממצה שקיים שם נראה שרדיו רמאללה גרף שיעורי רייטינג גבוהים דווקא בגלל שהוא שידר מוזיקת פופ מערבית מודרנית, בתקןפה שזאת הייתה מוקצה ברדיו הישראלי. וכאשר דיברו על ה״איום התרבותי״ התכוונו דווקא לפופ המערבי החדש, ולא לתרבות הערבית.

  5. ואיך אפשר בלי –
    http://www.youtube.com/watch?v=rpuVi9yya-8

    כשיצא השיר התברר שהשדרנית המוזכרת בשיר עובדת בשגרירות הסעודית בארה"ב והיא אפילו התראיינה טלפונית לאחד העיתונים בארץ

  6. מאמר מצוין, ונתונים חשובים שצריך לחשוך אליהם כמה שיותר.
    תודה!

  7. רדיו ירושלים העכשוי אחלה מוזיקה אבל שמעת פעם את אבי רצון ואלעד עמדי?פחד אלימות והסתה בשידור חי.

טרקבק אחד לפוסט
הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות