עמוס נוי | האדון ממוגאדור: ילדותי עם אבא, דב נוי

.

אבא שלי, דב נוי ז"ל, שנפטר בשבוע שעבר, היה סוכן תרבות מסוג אחר. הוא מינה את עצמו לתפקיד, במסגרת מפעל שימור והצלה רחב היקף שהוא הקים במו ידיו – מתוך תחושת דחיפות נוכח שואה תרבותית שתמיט חורבן על תרבות יהודי המזרח, ולמורת רוחם והתנגדותם הגלויה והפעילה של קובעי טעם ממסדיים. לא כאן המקום לתאר את מפעלותיו, את משמעויותיהן הגלויות והסמויות, את דימויו העצמי התמים-למדי מול ההיבטים החתרניים יותר של עבודתו. בניגוד לפולקלוריסטים אירופים (מוריו ורבותיו בדרכים רבות) ששימשו מכשיר מרכזי בכינונה ודימיונה של אומה מודרנית, הוא ושיטתו נפסלו על ידי הציונות, שבחרה דוקא את הארכיאולוגיה כדיסציפלינה הראשית להבנייתה. הסיבות היו, כמובן, אופיין ה"גלותי", האוניברסלי, הפלורליסטי, ה"אוריינטלי" – בעיניה של השקפת כור-היתוך דורסנית – של התרבויות שאבי ז"ל אהב וביקש לשמר ולחקור. פעם, באיזו הזדמנות חגיגית, סרב ראש הממשלה בן גוריון ללחוץ את ידו של אבי במערכת העתון שבו פירסם טור של סיפורי עם – "אתה יוצר גטאות רוחניים", הוא אמר לו…

וגם לא כאן המקום לברר ולהתפלמס עם אינטלקטואלים מזרחים בתחילת שנות התשעים, שהסלידה שלהם מהפולקלוריזציה המניפולטיבית של "המזרחיות" הובילה אותם לבוז מוחלט לתרבות עממית מזרחית או אחרת, ולהתנגדות למפעל השימור שלה שנתפס כשמרני ורגרסיבי. האופן שבו בחרו בלעדית במגרש האקדמי כמקום של מאבק והעצמה, תוך שהם מפנימים ערכים של קידמה, מודרנה וחילון, ראויה לדיון נפרד. אבל תרבות עממית, עבור אבי ז"ל, היתה גם תרבותן של עדות אשכנזיות ולא-יהודיות בארץ-ישראל. מעולם לא מכשיר להקטנה והדרה של המזרח מעולמה של תרבות עלית..

.

אבל לא על זה רציתי לספר. רציתי לספר על רכבת ההרים התרבותית של ילדותי. על הסחרחרת שבה "אינפורמנטים" (כלומר מספרי ומספרות סיפורים) ו"רושמים" (האנשים והנשים שאספו אותם) היו חלק בלתי נפרד מהנוף החברתי שלנו (מפני שאבי, כמו רבים מאתנו, לא עשה שום הפרדה בין "עבודה" ל"חיים"), והטקסטים של ילדותנו כללו גם עשרות קבצים של סיפורי עם, ממש כשם שפס הקול של ילדותי מכיל עשרות שעות של מספרי סיפורים בקולם, על השפה, המבטא, ההטעמה, הביטוי וחווית המפגש איתם ועם אופני הביצוע שלהם בביתם ובסביבתם.

אבי לא גר אתנו, ולא גידל אותי באופן יומיומי, אבל נדמה לי שהייתי אחד הילדים הבודדים שיכול לזכור איזה "טיול בארץ" – כלומר, התלוות לאבא בעבודה/חיים –  שבו עוברים במשך עשרים וארבע שעות אצל עליזה אניז'ר בחצור הגלילית, ויפתח חביב בקיבוץ בית קשת, ומנעם חדאד מפקיעין, ויצחק שטרית בבית שאן, ופלורה כהן בחיפה (אצלה ישבתי על הרצפה ושמעתי את הסיפור על "המוות – ולא העבודה!", משפט שמנחה אותי עד היום…) וסלמאן פלאח ושמואל נומדר וזלמן בהרב ואסתר ויינשטיין ומסעודה צמח, באותה סחרחרת בלתי אפשרית שהטיסה אתי ממושבי העולים אל עיירות ה"פיתוח", משכונות של יקים לכפרים פלסטינים, מהגלימות הלבנות של החבאנים אל החליפה החנוטה של פרופסור לתלמוד בגבעת רם, ומהלאדינו של צור-משה לטריפוליטאית של נתניה.

אני לא רוצה להרחיב על האופנים שבהם כל זה בידל אותי חברתית ותרבותית – ממש כמו הגירושין של הורי (שהיתה כתם מובהק וסוד נורא), אני רק רוצה להזכר ולהזכיר את העובדה שסיפורי העם (ולא רק מספריהם ורושמיהם) – על מקומות, אישים, ומסורות שנזכרו בהם – הפכו להיות חלק מחיינו. אני רוצה להתגעגע על סוג של הכרות אינטימית שהיתה לי עם (רשימה מקרית ומן הזכרון) סאסוב ומשהד וברדיצ'ב וסאפי ואלכסנדריה ומקנס ואדירנה וחלב וזאכו וטריפולי וקונסטנטין ובגדאד, אל גיבורי-העל האגדיים של סיפורי העם שלי – אל חיים בן עטר ושלום חבשוש ואוסנת ברזאני והמגיד ור' שלום שרעבי והבעל שם טוב וחיים פינטו ועבדאללה סומך ושלם שבזי ור' אלימלך מליז'נסק (שאבא דור שמיני שלו) ויוסף חיים ור' אבנר צרפתי (שהיכרותי היחידה אתו היא מספורי נסים על קברו הקדוש)…

.

אני זוכר נסיעות ארוכות-ארוכות באוטובוס (שהיה המרחב הציבורי שבו התרחש ה"היתוך"), עם שיחות אקראי של אבא שלי עם השכן לספסל.

למשל, אבא היה מתחיל ב"מאיפה אדוני?"

ממרוקו

מאיפה במרוקו?

עיר קטנה, אתה לא מכיר

בכל זאת?

(בחוסר חשק) מוגאדור

ואיפה גרת במוגאדור?

(בחוסר חשק) איפה שהיהודים גרים…

ליד שוק הדייגים?

(בהפתעה מוחלטת) נכון!

מאחורי בית הכנסת על שם חיים פינטו?

(לאחר שתיקה ומבט חודר על אבא שלי, שנראה פולני מובהק) האדון ממוגאדור?!

אבא היה מוסיקאי מחונן, כמו אחיו, המוסיקולוג מאיר נוי ז"ל, עם אהבה ותשוקה לכל סוגי המוסיקה. הוא ניגן בוירטואוזיות על כינור, אבל השליך אותו יום אחד, כמה שנים אחרי השואה, ללא שום הסבר. עיר הולדתו, קולומיה, נתנה לעולם את עמנואל פויירמן, אחד הצ'לנים הגדולים ביותר, שמת באופן טרגי בגיל 39. הנה הפרק הטראגי והנוגע ללב כל-כך של הקונצ'רטו הכפול – לכינור ולצ'לו – של בראהמס בביצוע גדול הכנרים היהודים יאשה חפץ וגדול הצ'לנים היהודים עמנואל פויירמן, בן עירו של אבא ז"ל.

יהי זכרו ברוך.

63 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. לעמוס, יזהר וחיים נוי, שלא תדעו עוד צער. פרופ' דב נוי היה חבר קרוב של אבי ובילדותי קראתי בשקיקה את כל כרכי "שבעים סיפורים וסיפור" . בשנה האחרונה הם מהווים לי השראה כשאני רושמת סיפורים מפי תלמידיי, מבקשי מקלט מדרום סודן ומאריתראה. אני זוכרת את דב מחייך תמיד, אוהב חיים, אוהב בני אדם. יהי זכרו ברוך.

    • עמוסי,
      אשריך שזה היה אביך,
      הכרתי אותו הרבה לפני שהצטרפת למשפחה, שמעתי אותו בהרצאה על סיפור עממי והוקסמתי,
      כל כך מתאים לו כלות מכל הגוונים, כורדיה, פרסיה ואשכנזיה ,
      חבל על דאבדין

  2. לא הכרתי את אביך ולא מכירה אותך, אבל מה שכתבת נגע ללב. אשריך שהיתה לך ילדות כזו וידעת להעריך בזמן את המתנה.

  3. מפליא אותי היהודי המרוקאי שאמר על מוגדור "עיירה קטנה, לבטח לא תכיר". אמנם עיירה קטנה (כמה עשרות אלפי תושבים) אך בשנים מסוימות למעלה מ-40 אחוז מתושביה היו יהודים, ובמאה ה-18 היא נהפכה להיות אולי עיר הנמל המרכזית של מרוקו. שם צמחה אליטה יהודית של סוחרים בינלאומיים שעמדו על קשרים הדוקים לבריטניה של אותם שנים. גם היצירה התרבותית פרחה – רבי דוד אלקיים, איש אשכולות ומשורר נפלא, מעין דמות של חיים נחמן ביאליק מרוקאי, פעל שם ביחד עם חבורה של משכילים שניהלו קשר אינטלקטואלי עם תנועת ההשכלה באירופה. יש גם ציור יפה של הצייר הצרפתי המפורסם אז'ן דלקרואה של מוזיקאים יהודים במוגדור. כבוד גדול להיקרא האדון ממוגדור, כבוד שללא ספק אביך ראוי לו. יהיה זכרו ברוך..

  4. תודה לכם. עמית, אני חושב שהתשובה מבטאת יותר קוצר רוח וחוסר אמון שאשכנזי יודע ומסוקרן באמת ביחס לחיי היהודים במרוקו. זו תשובה כלאחר יד למי שנתפס כתמהוני וטרחן… ודאי שמוגדר היא עיר ואם חשובה

  5. סיפרת לנו יפה ובאהבה כמה פתוח וסקרן היה אביך ואיך הוריש ולימד אותך את הסקרנות והפתיחות הזו. תודה.

  6. דברים מרגשים ביותר עמוס. תנחומיי לך ולמשפחתך. אמא שלי הייתה אחת ה"רושמות " שהועסקו ע"י אביך ז"ל בהיותה סטודנטית בגבעת רם. אני יודע שהיא עבדה במושבי העולים בהרי יהודה עם נשים כורדיות ותימניות והייתה מתעדת סיפורים ושירים. היא תמיד זוכרת את המפגשים הללו בחום. היא סיפרה איך הנשים שמחו לראות שיש מי שמתעניין בסיפורים ובשירים שלהן, כי הדור הצעיר של אותם ימים לא גילה התעניינות רבה. פעם אחת היא תעדה שיר כורדי על נערה בשם נימו דלאלה שעקב אהבה שלא נתממשה הפכה לעץ. רצה הגורל ועקב בעיה כלשהי היא אושפזה בבי"ח ליד כורדית זקנה. היא שרה לה את השיר והאישה הכורדית החלה לבכות מהתרגשות. אישה כורדית אחרת שעברה התעניינה מה קרה, שמעה את השיר וגם היא התחילה לבכות מהתרגשות. באיזשהו שלב נכנס הרופא והתבדח עם אמא שלי שאם זה יימשך כך הם יצטרכו להוציא אותה מהמחלקה. נדמה שלי שכל החומר שנאסף במסגרת העבודה של אביך שמור בפונותיקה של הספריה הלאומית (אבל אתה בטח כבר מודע לזה)

    • אין דבר יותר מרגש מאשר לראות את ניצוצות עיניו והתרגשותו של בן אדם שלראשונה בחייו התייחסו לו ומורשתו כאוצר גלום שיש לשמר, לאחר שמרבית חייו נתנו לו להבין שאין זה כך. יש לזה השפעה מדהימה עליו ולעתים קרובות על כל משפחתו, ויכול לזקוף את קומתם גם של השפופים ביותר. דב נוי סיפק את האושר הזה לאנשים רבים ועל כך תבוא עליו הברכה.

  7. האם אפשר קישורים לארכיונים של האחים נוי?
    משתתף בצערך.

  8. מצער ביותר,
    שעניין מותו של דב נוי, לא הוזכר כלל
    בשום אמצעי תקשורת.

    אני בתור מספר סיפורים חייב המון לאיש הזה, ששימר את התרבויות השונות של עם ישראל ואת מסורת סיפורי העם שלהם.

    כמה עצוב, שזה לא מאוזכר

  9. דמעות. רק דמעות.

  10. הבנתי שיהיה הספד בעיתון הארץ ביום ששי

  11. מרגש מאוד עמוס. ודבריך מראים כיצד חוט סיפור הסיפורים עובר ביניכם.
    יהיה זכרו ברוך, וכל פעם שיקרא סיפור שהוא העלה על הכתב, יתברך עוד ועוד.

  12. עמוס היקר. כעת נחשף בפניי רובד נוסף על דמותך המיוחדת, שאני כה מעריך.
    מן השמיים תנוחמו.

  13. דבריו של אלמוג העלו בזכרוני מסורת תוניסאית (שודאי הועלתה על הכתב במסגרת העבודה הברוכה של דב נוי ז"ל): על הקבר נהגו ליצור שקערורית שאספה מימי גשמים אותם שתו ציפורים, וברכו את הנפטר. כך גם במקרה זה – כל היגוד של סיפור יקשר בין קבוצות ובין אנשים זרים זה לזה, לכאורה. מי ייתן וסיפורים אלה יביאו לכם נחמה פורתא.

  14. עמוס יקר, אביך המנוח פרופ' דב נוי היקר, היה אוהב אדם ביתו היה פתוח בימי שני והיה מפגש אינטלקטואלי חברתי. כדרכם של צדיקים בני צדיקים היה חף מגזענות ומדעות קדומות וחשב באמצעות עקרונתיו ומוחו. הכרתיו כשערכתי את ספריית תרמיל הוא עזר לי. בזמן שמחול שדים גזעני ושוביניסטי טרף את מוחם של כולם. אז אתה נצר לנועם אלימלך. מקובל ענק. כבוד ויקר.

    • עמוס חשבתי על כך שלו היו עוד עשרה א-נשים כמו פרופ' דב נוי האם סדום ועמורה היו נגאלות? לו היו עוד אינטלקטואלים ישרים ומעודנים שאינם מתרצים בפני ההון והשררה והדומיננטיות, האם היתה כאן חוויה תרבותית אחרת? מה הופך אדם מגבהות הלב של מרביץ תורה למקשיב לרחש ולשקט ולאלם? כנראה שמספרי סיפורים יודעים את התשובה. להם יש את המפתח לשאלת גיהנום, סדום ועמורה וגם גן עדן עלי אדמות. תנוחמו. עשה, בבקשה, שקערורית קטנה ליד קיברו של אביך, בשמי, שיבאו שם הציפורים לרוות את צמאונן ולדבר בציפורית את מה שהישראלית עדיין לא מסוגלת לומר בעיברית.

  15. עמוס יקר,
    שמעתי ממך סיפורים הרבה על אביך ז״ל. אבל עתה קראתי עליו, ועליך, דברים מופלאים. הן במה שנכתב והן באיך שנכתב. אני מרגיש שאני מכיר את אביך קצת יותר, ובעיקר גם אותך. ולעניין אחד שהעלית בצדק אדרש: אתה צודק מאוד, עלינו להבחין בין פולקלוריזציה לבין פולקלור. בין שימושים פוליטיים של פולקלור (ומושג העם אם הפולק בכלל), ובין חקר הפולקלור ומקומו בתרבות האנושית, בכל תרבות אנושית. בנושא הזה אני תלמיד שלך ושל אביך ז״ל.

  16. יהי זכרו ברוך

    ישראלי שמגיע כיום לעיסווירה תמיד ייתקל בילד מקומי שיקח אותו לבית הכנסת של הרב פינטו, במלאח החרב שבעיר העתיקה. הביקור שם אכן מרגש, גם לחילוני. ובשוק הדייגים אכלתי את אחת הארוחות הטעימות שאכלתי מימי.

    הרב שרווין ויין, דמות מהפכנית ויוצאת דופן ביהדות ארה"ב, נהרג לפני שנים אחדות בתאונת דרכים בעיסווירה, בדרכו לקברו של הרב פינטו

  17. עמוס, יזהר וחיים יקרים
    דבריך עמוס מרגשים ביותר. גישתו של אביך השפיעה רבות גם על הרושמים. אני ואחיי התלוונו לאבי לבתי מספרי הסיפורים, מעדות רבות, ובבלי דעת הושפענו לאהבה לכולם. התוודענו למאכלים, למנהגים, לטקסי חתונה, מימונה מסורתית אמיתית כפי שנחגגה בבתים במוצאי חג הפסח. מפגשים אלו היו חלק מחיינו. והיוו מפגש בלתי אמצעי שמבליטים רק את המשותף בין כולם. כפי שגם הסיפורים משותפים לכל העדות.

    בפתק קטן שמצאתי במקרה לפני שבוע, בכתב ידו של אבי יעקב אביצוק ז"ל, כתוב:
    * קנה מידה – סיפור מייצג: חיות, ניסים, ג'וחה, פלאים, חכמים, דמויות ידועות.
    * סיפור עם נע בין לוקאלי לאוניברסלי, דומים לסיפורים ידועים.
    * לא רצוי לעבד סיפור, לצנזר.
    אני משוכנעת כי מילים אלו נכתבו בהשראת אביך היקר, דב נוי ז"ל, שהיה חבר יקר ואב רוחני לאבי ולעוד רבים. גם אלינו עברה המסורת והאהבה לסיפורי עם באשר הם.

    אהבתי לקרוא את דבריו של יזהר, שכתב ליום הולדתו ה-77 של אביכם. דמותו של אביכם עולה גם שם באהבה, בדרכו של יזהר. ולדעתי רבים ישמחו לקרוא זאת.

  18. מרגש מאוד וכתוב בבהירות ואצילות נפש
    יהי זכרו ופועלו ברוך

  19. עמוסי היקר,
    כתבה מרגשת ביותר, כגיסי הרי הכרתי את אביך היטב והיטבת לתאר אותו, ואת אהבתו לספר ולסיפור.
    מהכתבה ניכר שאתה גאה בו, שאהבת אותו מאוד ושאתה כבר מתגעגע אליו.
    אין ספק שהוא היה אדם מיוחד מאוד ואני חיבבתי אותו
    ביותר.
    הוא הותיר אחריו 3 בנים לתפארת יבדל"א ועליכם היתה גאוותו.
    יהי זכרו ברוך וינוח על משכבו בשלום.

  20. לא הכרתי את דב נוי. רק לאחרונה התוודעתי לעמוס. אבל הייתי באוניברסיטת חיפה כשנכנס לשם השוס של סיפורים עממיים, כן אחרי עליית הליכוד. בסוף שנות השמונים הקימו בחיפה מחלקה והדפיסו אסופות, שהיו שהתלהבו מהן והיו שממש לא, כולל המתוודה בזה. לא הייתי מהסטודנטיות שרצו לכל מיני מושבים (נו באמת רק ברחתי מהמושב אתם רוצים להחזיר אותי לשם?) ורשמו והדפיסו וסיפרו בעיניים נוצצות. היו אלה כמוני, שקראו קפקא והרמן הסה והיו שגם זה לא.

    שלושים שנה אחרי סיבוב גדול בשלל עניינים חשובים כמו פוליטיקה, פמיניזם, דו קיום, ואם קיום אז רב תרבות ואם תרבות אז חברה – מוזיקה אומנות, בסופו של יום חזרתי לרמלה לבנות קהילת נשים. וכהנשים המועצמות של רמלה לוד התמסכנו לי "מה אפשר לעשות" "את מי זה מעניין" ו"ככה זה" השבתי "ספרו את סיפוריכן". ואכן, חמש שנים לקח והסיפורים באיצ'יקדנה שוברת שתיקה רק התחילו מהלך, והנה עולם שלם בסיפורים, במספרות, באז ועכשיו. חבל שלא הכרתי את האיש שהיה הרבה מעבר לאנקדוטה זו.

    אשריך על רגעי איכות משמעותיים כמו ב"האדון ממוגדור" , שאלה יהיו זכרונותיך ולא האחרים. והנה אשריני שזכיתי להכירך עמוס.

    ורוחו של הדוב תמיד רצויה בסביבתי.

    מחבקת אותך ידידי.

  21. המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון, ירושלים ותבל ולא תוסיפו לדאבה עוד.
    מרגש לקרוא ולהיחשף לדמות אביך ולפועלו, ואני סקרן עכשיו לשמוע עוד. מדבריך ומהתגובות עולה שהצטיין באהבת-אדם, בפתיחות עצומה לבריות ולרעיונות ובחוסר-שיפוטיות נדיר – נשמע כמודל לחיים בכלל ולחיי מדע/אקדמיה בפרט, כזה שיכול מצפן גם היום לבעיות רבות שמדעי החברה והרוח מתחבטים בהן. יהיו זכרו ופועלו ומורשתו שמורים ומבורכים.

  22. עמוס התרגשתי מאוד מדבריך על אביך. אני משתתף בצערך ורוצה לשתף שכשסיימתי לקרוא את הדברים הרגשתי שאני רוצה בעיקר לומר לך: אשריך

  23. יש כנראה קשר בין מרוקאיות לצרפתית (אומרים שיש לי מבטא צורפתי).
    גם אני העדפתי "טיול בארץ הגדול" על פני לימוד משמים בכיתה…
    אף אחד אף פעם לא הבין מדוע אני מעדיפה להיות עם אבא מאשר עם ה"חברים לכיתה"…
    וגם ההורים שלי התגרשו בסוף, לאבי היו וישנן נשים בחייו. מ-3 נשים יש והיה לי אחים.
    אני האישה השלישית לבעלי הראשון (והראשונה שהוא התחתן איתה)…
    בכל אופן, אבות כאלה לא מוצאים בכל יום (כנראה שהיתה לנו בחירה מוצלחת בשמים).

    יהי זכרו ברוך!

  24. עמוס נוי היקר,
    תנחומיי אליך. שמו של אביך דב נוי ז"ל, הוזכר בביתנו תמיד ובהערצה על פועולו בחקר ושימור התרבות.
    אימא שלי חנה קורקוס ז"ל נפטרה לפני שבועיים והיא הייתה מבין המספרים ("קולמוסו של ר' דוד אלבאז"-"שבעים סיפורים וסיפור"). אבא שלי שלמה קורקוס ז"ל רשם סיפורים והיה בקשר הדוק עם אביך וחבר של זלמן בהרב (מדור לדור)
    מחפשת את סיפורי הורי אשמח לקבל מידע
    אשרי העם שזכה לאדם זה – פרופ' דב נוי- יהי זכרו ברוך

  25. עמוסי,
    כמה יפה לקרוא על אהבת אדם ששזורה בסקרנות אינטלקטואלית. זכרו ברוך.
    תום

  26. מרתק. זכית. גם סבתי היקרה מאותה ״ עיר קטנה, אתה לא מכיר״, מוגאדור. גדלתי על סיפורים קסומים מן המקום הזה….אהבתי את שכתבת. תודה

  27. הזכרת לי את אבי, שגם הוא היה ״האדון ממוגאדור״ . נגעת ללבי. תודה. משתתפת בצערך

  28. עמוס,
    התרגשתי להציץ בצוהר הקט זה של ילדותך, בר מזל הנך. כמה מעוררי השראה, חמלה וענווה הם תיאוריך על אביך ופועלו. זה בהחלט מוסיף להבנתי ולחיבתי את אפרת ומשפחתה, שנהייתה לשמחתי גם קצת משפחתי.
    יהיה זכר אביך ברוך

  29. כתבת נפלא. הייתי תלמידו של נוי, כשאר תלמידי ספרות עברית בשנות ה-70. ובתחילה לא קלטתי כלל את ייחודו. הוא לימד את שיעורו הגדול כאילו דיבר אל עצמו. הוא הביט למעלה תמיד. הוא איבד אותנו אי שם למטה. רק לאחר שנים, בכמה שיחות שקטות, אחת מהן על מוצרט, קלטתי פתאום במה מדובר. ואז הבנתי כמה כביר היקף מחשבתו, אילו ממדים הוא לקח בחשבון. ומצד שני – כמה פשוט, צנוע ושקט היה יחסו אל זולתו; חף מכל נפיחות והאדרה עצמית. כל-כך נדיר ואולי גם לא ממש מתאים לאקדמיה. ידעתי על המוזיקאליות שלו, כמעט במקרה. ואם כבר: אני גם מסכים שעמנואל פויירמן היה מגדולי הצ'לנים בכלל.

  30. עמוס, פנטסטי כרגיל.
    הארכיון שהקים ייזכר לדורות, ורק בעוד כמה עשורים יבינו באמת את חשיבותו. ובינתיים: אישים דגולים כמוהו מאירים לנו את הדרך.

    יהי זכרו ברוך.

  31. אבא שלך היה מרצה שלי בחוג לפולקלור באוניברסיטה. איש מרשים עם מפעל חיים. לא אשכח אותו לעולם. אמך תמר עבדה איתי במוזיאון ישראל. תתגאה בהורים שכאלו.

  32. עמוס, עשית לי מסאז' בלב, עם תיאור דמותו של אביך.
    הסיפור הקצרצר על "האדון ממוגאדור" הוא פנינה סיפרותית. דיאלוג מכמיר לב.
    את שמו של דב נוי הכרתי היטב, כמובן, כשלמדתי באוניברסיטה העברית (מזמן…), ונדמה לי שגם פגשתי אותו, בבניין בטרה-סנטה. יכול להיות…?

    מצערת אותי המחשבה על כמה טוב היה יכול להיות פה אילו היו רבים כמוהו.

  33. הצטערתי לשמוע על מותו של אביכם פרופ' דב נוי ז"ל. אביכם היקר ניהל מפעל עצום שעסק בסיפורי עם במיומנות ובאהבה. התוודעתי אליו בקטנותי כשנסענו לבקרו בביתו (אם איני טועה בגבעת רם?) וגם בהקשרים אחרים.
    אביכם טיפח אינפורמנטים ונתן מקום למה שהיום נקרא אתנולוגיה, אף שבקטנותי באופן מצער לא תמיד העריכו סיפורי עם, וגם בקרב אנשי הקהילה האפגנית לא תמיד ידעו אז להעריך את האוצרות שלהם, ובכל זאת אביכם ואנשים שסייעו לו במלאכה הצליחו לכונן זאת .
    בזכותו, ובזכות פעילותו עד כמה שזכור לי ב"ידע עם" (מקווה שאיני טועה) אבי זבולון ז"ל, הגיע לאוצר בלום של כשבע מאות סיפורי עם מאפגניסטן, ולחקר של מנהגים שונים בקרב יהודי אפגניסטן בארץ.
    צריך לשמוח כמובן שהיום אנשים רבים מתחברים לשורשים, והדרה של יהודי המזרח קיימת הרבה פחות,
    יהי זכרו ברוך

  34. my dear, i am reading it in Casablanca after visiting today the Jewish museum, where I saw pictures of the synagoge you mentioned. I was touched in one hand to see it and sqd, on the other, to realize we belong to musial exhibitions. I guess that your fahther worked and lived in this tension field and after reading this article of yours I can understand more your ability, which inspires me a lot, to live not only with, but more important, IN cobflicts. God bless you (i can not write it in moroccian arabic with english letters)

  35. אתה אשכנזי , מאיפה לך המעורבות לגבי הדיכוי המזרחי?

  36. אשריך שזכית, אשרינו שזכינו לעבודתו.
    מהעולמות שלי – אביך אחד היחידים שהתייחס ליהודי קווקז – בחומרים שעדיין לא נס ליחם…
    דרך אגב- יפרח חביב [לא יפתח] – הזכרת לי זכרונות ילדות יפים מקריאת ספריו. במחקרי במזרח הגליל למדתי על הרקע לסיפורים. אשמח מאד לקבל הפניות לחומר שלו שאסף אביך…
    תודה, עמוס

  37. עמוס יקר, לא הכרתי את אביך אבל כמובן שמעתי את שימעו וליבי לך בפרידה הזו ההכרחית אבל המעציבה כל כך. הייה בטוב ככל האפשר. שלך בידידות ובהערכה גדולה, רונית מטלון

  38. בבית ילדותי היו מעט מאד ספרי קריאה. כך יצא שאת אותם מעטים שכן היו קראתי שוב ושוב ושוב ושוב. גולת הכותרת הייתה אנצקלופדיה תרבות, אבל בין היתר היו בבית שני ספרונים קטנים, קבצי סיפורים שנקראו "חודש חודש וסיפורו" שקיבל אבי ממישהו והביאם הביתה. אלו היו הסיפורים שקראתי, ועד היום אני יודע לצטט מתוכם, כמו את המסר החידתי- "הכוכבים ארבעה במספר, הים רוגש ונסער, והירח בליל חמישה עשר" והתשובה "הכוכבים הם רק שלושה, הים הפך ליבשה, ובירח פגימה קשה". כאשר גדלתי מעט קראתי גם את הסיפא והבנתי שזהו אוסף של סיפורי עם שלוקטו והובאו כלשונם, מיד נזכרתי בהם כאשר קראתי את הדברים היפים שכתבת.
    מכיוון שהיום אנו חיים בעידן האינטרנט, חיפוש קצר ופשוט העלה שאת אותם קבצי סיפורים ליקט וערך – דב נוי. אם כך, גם חלק ממני צמח ממה שהיה ומה שעשה.

  39. הכרתי את דוב היקר ונהגנו לשוחח לפני שנים תרבות. דודי רפאל פטאי הוא שהכיר ביננו,. כל שיחה העשירה והרנינה. אבד לכולנו איש יקר, ותודה על הזכרון הכל כך אישי שהעלית כאן. תנחומי.

  40. עמוסי, איזה טקסט מרגש ויפה.

  41. עמוס, מצטרפת לכל מה שנאמר פה. כתבת יפה ומרגש. לא הכרתי את אביך אבל ברור לי שהוא הותיר אחריו אוצר בלום, בשעה שאחרים באקדמיה עסקו במחיקה ובהכחדה של תרבויות שלמות ובהשתקת כל קול שאינו קולה של ההגמוניה הוא עסק באיסוף ליקוט, עריכה והפצה של תרבויות ובהאזנה לקולות המושתקים. נראה לי שמפעלו רק ילך ויתעצם בחשיבותו עם חלוף השנים. הייתי שמחה ללמוד עליו יותר ולהכיר את עבודתו הכה חשובה. אולי בדרכי הפצה דיגיטליות, אולי מדי פעם פה בקפה? בכל אופן אין ספק שהרבה מהאיכויות שלך בכתיבה ובחקר ובאקטיביזם נזרעו באותה ילדות עשירה (תרבותית ) שאפשרה לך דרך עבודתו של אביך להיפתח לעולמות ולצלילים רבים. יצא לי לפרק זמן קצר מאד לשמש כעוזרת מחקר של פרופ' שטרית ששלח אותי לאסוף פתגמים וסיפורים עממים מנשים מבוגרות. שם הבנתי כמה המגע הישיר עם בני אדם וסיפוריהם ולשונם הרבה יותר מעניין אותי מנבירה בספריות באקדמיה והבנתי שדברים חשובים רבים נמצאים דווקא מחוץ לאקדמיה. יהי זכרו של אביך ברוך

  42. עמוסי יקירי
    יפה כתבת על אביך. מפעלו שיישאר איתנו הוא הנחמה הגדולה על הסתלקותו. אבי, שבא בספינה אולואה של לובה אליאב והוגלה עם אחרים לקפריסין, שאף להורות עברית במחנות העקורים. לשם כך הוא נבחן אצל אביך שבקשו לספר לו מהזכרון סיפור של פרץ. אבי ספר את "אם לא למעלה מזה" ובין השאר אמר, כמקובל בהברה אשכנזית, "יש דברים בגוי" שישים שנה אחר כך אבי זוכר היטב כיצד אביך תיקן אותו "בעברית שלנו אומרים: יש דברים בגו" . יתכן שסיפרתי סיפור זה בעבר אבל מן הראוי לחזור ולהזכיר כיצד נחלץ אביך לחנך ולהדריך את העקורים פליטי הסופה באירופה ולחדש את החוט הרופף בינם לבין תרבותם.

    אהרון

  43. עמוסי יקר כמי שהיה לה הכבוד להיות כמה שנים בין רושמי הסיפורים של פרופ. דב נוי ,אביך היקר נשאבתי בעקבות רשימתך אל אותן שנים מרתקות שישבתי עם אנשים חמים ומרתקים בני כל העדות ורשמתי את סיפוריהם ופתגמיהם שעברו אליהם מדורי דורות. לא אשכח את התלהבותו של פרופ. נוי לכמה מהסיפורים שהבאתי ושהוא מצא להם מקבילות בסיפורים מעדות אחרות. ומה רבה היתה שמחתי כשהחליט לפרסם כמה מהסיפורים שהבאתי ,בחודש חודש וסיפורו ואף בספרו של פנחס שדה. קבל את תנחומי ונתראה בקרוב

  44. תודה עמוס, נהנתי לקרוא. דבריך מרגשים ונבונים. גם אני התוודעתי לפועלו בעת לימודי "ספרות עממית" בתוך לימודי ספרות עברית. ובעקבות הכרות זו נכבשתי בקסם הסיפורים וגם תרמתי לארכיון הסיפור העממי סיפורים מפי חברי קיבוץ בעידן הקיבוץ המשתנה, כבסיס לעבודת ניתוח שהיתה לי מרתקת.

  45. שלום עמוס !

    כמה התרגשתי לקרוא את דבריך המופלאים על אבא.

    דבר מותו לצערי לא הובא לידיעתי ולא לידיעתם של אחרים, ואני מצרה על כך מאוד .התודעתי רק היום באמצעות אתר הפייסבוק של קולומיאה.

    אכן הכרתי את אבא טוב מאוד, והייתה ביננו חיבה הדדית מאוד מיוחדת ,ואפילו אותך ואת יזהר אני זוכרת כשעוד הייתם ילדים .

    אני בת של קולומיאנים , ומחוברת מאוד עד היום לילידי העיר . סיפרת על אהבתו של אבא למוסיקה, ואני נזכרת שבילדותי, כשהיו מגיעים אורחים מחו"ל בני העיר, אמא שלי הייתה מארגנת ערבי תרבות והעלאת זיכרונות בביתנו ,שגם מאיר דודך ז"ל, השתתף בהם. וכולם שרו שירי מאמאלושן, שנחרתו היטב בזיכרוני וכבר אז אהבתים. היינו הראשונים לשמוע את "מחפצה מנמצה" שעד היום מעלה חיוך על שפתי כשאני שומעת וניזכרת.

    אין לך מושג כמה אני מצרה את מותו , אילו רק הייתי יודעת.
    פעם אחרונה שראיתיו היה כשהוזמננו על ידו לטקס קבלתו את פרס ביאליק לספרות יפה ולחכמת ישראל בשנת 2002. היה עוד אירוע של קהילת קולומיאה אבל הוא כבר לא זיהה אותי .

    אודה לך מאוד אם תוכל לידעני על כל אירוע שיתקיים לזיכרו .

    משתתפת בצערכם,

    נחמתכם היחידה היא שהיה לכם אבא ניפלא, א-מנטש בכל רמח איבריו.

    עדה

  46. זכיתי לבקר אצל אביך עם סבתי עליה השלום, דבורה גינתון, לפני שנים רבות. לא אשכח את הרושם הכביר שעשו עלי מדפי הספרים הנעים, והכרך הקטן של הסיפורים שנתן לי למזכרת מהביקור. יהי זכרו ברוך.

  47. עמוסי יקר: אחת הסטודנטיות המרשימות שלי באוניברסיטת חיפה, נופר עיני, שלחה לי הבוקר את הכתבה הזו, יתכן בלי לדעת על הקשר שלנו. הצטערתי לשמוע על מות אביך. יחד עם זאת, נראה שאבא נטע בך וברבים אחרים דברים חשובים שיזכירו את דמותו הרבה מעבר לגבולות חייו. אולי השאיר את הדבר החשוב שאבא יכול להשאיר: זכרונות טובים, זכרונות בעלי ערך. אם תרשה לי, השבוע, ביום רביעי, שבוע ראשון ללימודים, אפתח את הקורס שלי השנתי בנושא "אבהות כנרטיב תרבותי" בכתבה שלך. כך אזכיר אותו, אותך ואת הדרך שאתם עושים יחדיו. חיבוק
    רוני

  48. עמוסי היקר,
    אני נמצא בלונדון בחופשת-מחקר כבר כשלושה חדשים (חוזר ארצה בעוד שבוע), ועל פטירתו של אבא שמעתי כאן לראשונה מפיה של איריס לביא, עורכת התכניות החביבה מ'קול ישראל' (שהקליטה ושידרה לפני כמה חדשים את התכנית בת השעתיים על מאיר, בה השתתפתי לצידו של אילן, בנו). "יש לך שבע דקות לדבר על דב", אמרה בחביבות . וניסיתי, במסגרת הצרה הזאת, לספר משהו על אבא, שהיה – כמו מאיר ובלה ואמך וכל בני המשפחה – חלק ממשפחת הילדות והנעורים שלי. מאז פגישותיי עם אבא ושמשון מלצר ואוריאל אופק כילד במערכת 'דבר לילדים' (הם אפילו מסרו שניים משירי דן אלבלינגר בן ה-13 מרחובות להלחנה, ליואל ולבה וגיל אלדמע, והדפיסו אותם על תוויהם בעתון – שיריי הראשונים שזכו להלחנה, ועוד מיוצרים כאלה!).
    אחר-כך, בהיותי בצבא, כשנפגשתי לראשונה עם מאיר והפכתי לבן בית בדירתם ברח' חובבי ציון בת"א, פגשתי את אבא ואמא תכופות. אני מברך את הרגע שבו החלטתי להיות תלמידו באוניב' בירושלים, ומפיו למדתי – כמו רבים כל-כך – על ספרות המדרש והאגדה, הסיפור העממי, מפתח ה'טיפוסים' והמוטיווים של הסיפור העממי של אארנה ותומפסון (הנה, אני מקפיד עד היום לכתוב מוטיווים בשני וו'ים, כפי שלימד אותנו אבא!), ועולם חדש ומסעיר נפתח בעיניי. בסוף כל שיעור ציפה דב שאמסור לו את הטכסט של הפזמון השבועי שכתבתי עם מאיר ל'תיבת נוח' של 'קול ישראל' ("או ש- או ש-,או ש-לא ש-") כדי שימסור אותו עוד באותו ערב או למחרת לפרסום בעתון המנוקד לעולים החדשים, שאת מדורו הספרותי ערך.
    אני גם זוכר כמה כאבנו אז, תלמידיו המסורים (שחלקם המשיכו וממשיכים עד היום להורות את תורתו באוניברסיטאות בארץ ובעולם – דן בן-עמוס, עליזה שנהר, הדה יזון, עלי יסיף ואחרים) את עלבונו-עלבוננו, לנוכח אטימותה ועקשנותה של האוניברסיטה היחידה בישראל אז להכיר בזכות הקיום של מח' לפולקלור, מח' לספרות כללית או מח' לסיפורי ילדים. את השיחות הארוכות עם דב במזנון האוניברסיטה ובנסיעות המשותפות (באוטובוס) לת"א, ובדירתם הקטנה של מאיר ובלה; שיחות שהופסקו לפעמים על ידי האזהרה המוכרת לכולנו, "אל תעלבו אם ארדם פתאם לחמש דקות. אני זקוק לזה", ומיד אחריהן היה פוקח את עיניו וחוזר לספר לנו, צלול ורענן, על סיפורים ו"אינפורמנטים" וגילויים חדשים בתחום מחקר הסיפור העממי, ועל תכניותיו הבלתי-נלאות לאיסוף ושימור האוצרות הרבים שהיו יורדים לטמיון לנצח אלמלא יזמתו המדהימה. מפעל של איש אחד, ו'שורת המתנדבים' המסורה שהקיפה אותו.

    וזכורה לי היטב עדיין המסיבה לכבוד יום הולדתו ה'עגול' שנים רבות אחר-כך בגינה בראש-העין, בחוג הנרחב של המשפחה, יושב מוקף אהבה והערכה, מחייך את חיוכו הביישני ומספר בקולו הנמוך, הכמעט-לחשני, סיפור ששמע רק יום קודם, במקרה, כרגיל, מאשה שפגש במקרה, כרגיל. ולבנו יצא אליו.

    הצילום שהבאת בראש הרשימה שלך, בו הוא יושב בכתה על רקע הלוח שמאחוריו, החזיר אותי חמישים וכמה שנים לאחור. והדברים העצובים שכתבת באיפוק כה רב על פירוק המשפחה צבטו שוב את לבי. שמחתי לגלות שיש יורש לכשרונו הסיפורי הרגיש של דב. ולמקרא השורה האחרונה ברשימתך – הנרמזת כבר בכותרת – הרגשתי פתאם איך בגרוני נחנק הצחוק המתבקש בדמעה. וזה קרה לי שוב לפני דקה, כשסיפרתי את סיפור "האדון" לאשתי ולחבר הנמצא כאן אתנו, יליד לבנון וחוקר הסיפור העממי הערבי.

    שמחתי ששלחת אלי את הרשימה, כי לא היתה בידי כתבתך ולא ידעתי איך לכתוב לך ולאחיך ולילדיכם. אבא עצם את עיניו; אבל הילד מ'דבר לילדים' מנסה לנחם את עצמו באשלייה שגם הפעם זה רק לחמש דקות.

    מסור נא את מלוא אהבתי לכל בני המשפחה. דן

  49. את דב נוי פגשתי פעם אחת ויחידה – אבל היא היתה בלתי נשכחת. הייתי אז(שנות השמונים)סופר צעיר ומהיר-חימה וידידה,עיתונאית, שלמדה אצל פרופ.נוי הציעה להפגישנו. נעתרתי כאילו עושה טובה", והיתה זו אחת הפעמים הברורות בהן חשתי שאני יושב במחיצתה של…חכמה. הוא לא רק ניתח בתבונה וללא משוא-פנים אחדים מסיפוריי אלא אף השיא לי כמה עצות טובות,אחדות מהן אימצתי. אני זוכר בעיקר את מאור-פניו,טון דיבורו השקט,את – אנושיותו. כמה חבל שהלך מאיתנו ויש רק לקוות כי מפעלו הכביר יימצא ממשיכי-דרך(אולי – בניו;) כמו החותם שהטביע בלבם ומוחם של תלמידיו ומוקיריו.

  50. תנחומי – הצטערתי לשמוע על פטירתו של דב,
    ותענוג לקרוא, תודה!

    אמי היתה מיודדת עם דב מנוער, רחשה הערכה עמוקה לעבודתו האקדמית, נסעה לשמוע כל הרצאה שמסר בגוש דן והחזיקה במבחר נאה של חוברות סיפורים מאוספיו (וגם עבודה אחת של מאיר, אחיו), שעמדו לרשותנו מרגע שלמדנו לקרוא.

    בימי לימודי הספרות באוניברסיטת ת"א היה לי הכבוד והעונג להיעזר באביך באיסוף מידע על סיפורי מכשפות באשכנז ובמזרח אירופה. מעבר להיקף ידיעותיו, אי אפשר היה שלא להתפעל מצניעותו, מנדיבותו, מן הסקרנות הכמעט-ילדית שאיפיינה אותו, וכמובן מן הנכונות לחלוק את אהבת הסיפור העממי עם כל מי שרצה בכך – כולל ההזמנה הקבועה לבוא לבית הפתוח של ימי ב'.

    הלוואי על כולנו אהבה כזאת לתחום עיסוקנו.

  51. תודה לכל המגיבים והמגיבות, שלחקלם כבר הגבתי באופן פרטי… אכתוב תגובה מפורטת יותא בהמשך

  52. עמוס יקר,
    כמה רגש וכמה עוצמה עברה אליי בקוראי כאן את שכתבת על אביך היקר באדם דב נוי ז"ל . אני כותבת לך ברגע זה את תגובתי ומחזיקה בידי אוצר יקר מפז את הספר "שבעים סיפורים וסיפור" מפי יהדות מרוקו. אין בפי מילים להודות לאביך על שהגה את הרעיון לתעד את הסיפורים הנפלאים הללו. לולא הוא מי יודע אם היו משתמרים?1…
    יהדות מרוקו אסירת תודה לו על ההערכה הרבה שהייתה לו לבני העדה ואף מי שלא הכיר או שמע עליו מהקטע הקצר שהבאת בקובץ המצורף כאן אפשר להבין כמה אביך היה אדם דגול , אדם משכמו ומעלה. חבל מאוד שלא היה מוכר לבני העדה שלא הגיעו ללמוד באוניברסיטאות . מאוד רוצה אני לפתוח פוסט באתר (מלבד הפוסט של שבעים סיפורים וסיפור הקיים) על מפעל חייו של אביך ועל תרומתו הגדולה לשימור הסיפורים העממיים שלנו. אדם יקר שמרגישה אני צורך עז להביא לבני העדה כמה שיותר דברים עליו שיכירו ויוקירו את זכרו כמו שבאמת מגיע לו .
    אשריך איש יקר שדב נוי היה אביך!,
    .יהי זכרו ברוך

  53. אין מלים שיכולות לתאר התרגשות שהובילה לדמעות, אני רוצה עוד, פשוט עוד. כידוע לך חציה של משפחתי הגיע ממרוקו ועד היום אני זוכר אתהאכזבה על פניו של סבי שנבעה כנראה מביטול תרבותו השורשית בארץ כיסופיו, לימים הבנתי את הטרגדיה התרבותית שהוא וסבתי חוו, חוו וסלחו , אפיים היה סלחני וטוב והיום חיברת אותי אליהם שוב. תודה,
    שמוליק

  54. שוב תודה לכל המגיבים והמגיבות. ריגשתם אותי מאוד. כדאי לציין שארכיון הסיפור העממי בישראל, שבו הסיפורים, נמצא באוניברסיטת חיפה. הנה הערך עליו בויקיפדיה המפנה אף לאתר הרשמי
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8_%D7%94%D7%A2%D7%9E%D7%9E%D7%99_%D7%91%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C

  55. בשנות ה- 70 למדתי באוניברסיטה העברית ועבדתי עם פרופ' דב נוי, נדמה לי בסידור הכרטיסיות הרבות בהן השתמש במחקרים. כמו כן נהג לקיים דב נוי ערבים פתוחים בביתו והיו מגיעים לשם, נדמה לי ביום רביעי פעם בחודש, אנשים מכל הסוגים והמינים. אשכנזים, מזרחים, בעלי מכולת ודקוטורנטים מהאוניברסיטה. הייתי שם כמה פעמים וזוכרת היטב את הערבים הקסומים האלה.
    אני יכולה לומר שאהבתי את האיש הזה מאוד והצטייר בעיניי כאיש אשכולות, נפיל שנפלה בחלקי הזכות להכירו ולעבוד איתו.
    הצטערתי לשמוע שהלך לעולמו.

  56. תודה, עמוס!

    התוודעתי לנושא תיעוד סיפורי העם רק לאחרונה, והזדמן לי לקנות את הספר "שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו".

    אמא שלי בת 81, ובשבת האחרונה התארחה אצלנו. בתי, בת 11, אוהבת להקריא לה מדי פעם, והצעתי שתקריא לה סיפור או שניים מספר זה. אמא שלי הקשיבה בקשב רב, ואז באמצע הסיפור עצרה ואמרה — "רגע, עכשיו אני אספר את ההמשך כמו שאני זוכרת". ומה שסיפרה באמת היה כמו שכתוב בהמשך הסיפור. את הסיפור היא שמעה בפעם האחרונה כשאבא שלה סיפר לה אותו, כשהיתה ילדה קטנה והתאוששה ממחלה.

  57. עמוס, למדתי הרבה נושאים אחרים, אבל אצל אביך המנוח למדתי את יסודות הפולקלור, שירי ערש ביידיש וקורס נפלא על הפורים שפיל "מכירת יוסף". חביבותו המתמדת, סקרנותו הבלתי נלאית ואנושיותו הישירה היו משב רוח מרענן באוניברסיטה העברית של שנות השבעים שהיתה מקום מעורר השראה איטלקטואלית אבל גם מקום די קר ומפחיד מבחינה אנושים, כשהפרופסורים נתנו לסטודנטים לחוש שהם עצמם ענקי עולם, ואנחנו כחגבים נדמינו.
    אני זוכרת בחיבה גם מפגשים אישיים וגם הרבה ימי שני שבהם השתתפתי במפגשים הקבועים שאביך ניהל בביתו היפה ברחוב בלפור. אף פעם אי אפשר היה לדעת כמה אנשים יגיעו ומי הם יהיו, אבל כולם, חשובים כפשוטי עם, עשירים ועניים, כותבים ומספרי סיפורים ותלמידים, קיבלו כוס תה חמה בקור הירושלמי וחיוך חם ומילה חמה והרגשה שאבא ממש שמח עם כל אדם שהגיע.
    לא המשכתי בתחום שאביך עסק בו, אם כי לאחר שנים רבות תרגמתי לעברית מבחר מ"אלף לילה ולילה", שאיכשהו קשור לפולקלור, אבל יש לי ממנו רק זכרונות טובים של אדם חם, חכם חוכמה אקדמית ועממית גם יחד, שמדבר איתך בגובה העיניים ובאמת זוכר אותך ומתעניין בך אף על פי שהיקף היכרויותיו עם אנשים בארץ ובעולם היה מדהים באמת.

    אני שמחה שהיתה בי הבינה לנצל את ההזדמנות ללמוד אצלו ולהישאר איתו בקשר לא מעט שנים גם לאחר סיום לימודיי.

    שמעתי את הרצאתך בכנס הפנקס האחרון אבל לא רציתי לדבר איתך, כי לא ידעתי אם אציק או אועיל לך בדבריי. כעת קראתי במקרה מה שכתבת עליו והבנתי שנכון שאתרום גם את טיפת התנחומים שלי לכוס הכאב שאתה לוגם כעת, לאחר שאיבדת אותו.
    בדרכך נראה לי שאתה ממשיך את דרכו, ובכך אתה גם מגשים את עצמך וגם משמר אותו חי, סקרן ופעיל כפי שהיה בחייו.

  58. שלום עמוס,
    רק היום הגעתי למה שכתבת כאן, לפני יותר משנה. יום פטירתו של מאיר, דודך, צויין היום בקבוצה בה אני חברה בפייסבוק, וכדרכן של גלישות, שיטוטי ברשת בעקבות הציון הזה הובילו אותי לכאן. פגשתי את אביך בהיותי בת 19, חיילת, כאשר אירגן מפגש של משפחתנו הענפה (כן, מסתבר שגם אתה ואני קרובי משפחה…). את שימעה של משפחתו הגרעינית של אביך שמעתי בביתי פעמים רבות. אמי סיפרה יותר מפעם אחת איך כאשר הוגלו בזמן המלחמה מפולין לרוסיה והתגלגלו כפליטים גולים המוגבלים בתנועה עד לסביבות קולומיי, נזכרה אימה, סבתי, שיש להם קרובי משפחה בקרבת מקום (יחסית, מן הסתם), כתבה להם, והם שלחו להם חבילות משך כל התקופה ששהו שם, וכך לא היו בסכנת מיתה מרעב, כמו הגולים האחרים. כאשר אירגן אביך את אותו מפגש, בתל אביב, בבית אחד מבני המשפחה המורחבת מאוד, הורי היו בטיול בחו"ל, ואני – שנמשכתי תמיד לענפיו המסובכים של עץ המשפחה שניסיתי לצייר ללא הצלחה פעמים רבות, עם המידע שאבי נתן לי (כן, גם הוא שייך לעץ, אמי ואבי היו בני דודים מדרגה חמישית, כל אחד נצר לבן אחר של אותה סבתא פראדל, שאני תוהה אם אתה מכיר) – הגעתי למפגש עם בת דודתי מפתח תקווה, והייתי מוקסמת משפע הענפים החדשים שנגלו לי, מהגילוי שיש לי גם קרובי משפחה קיבוצניקים (כמה רציתי לגור בקיבוץ, כשהייתי ילדה…), וגם מההתלהבות של אביך. הוא ביקש מתנדבים לאסוף מידע מבני המשפחה ולרכז אותו, והתנדבתי (יחד עם בת דודתי, כי התביישתי להרים ידי לבד). אחר כך ישבתי שוב עם אבי, עד שהצלחתי לקבל את כל המידע שזכר (והוא זכר הרבה, וגם נעזר בדפים ששמר בתיקי מס ההכנסה הישנים,דפים עם מידע שסיפרה לו סבתי – אימה של אמי – כמה שנים לפני שנפטרה). ראיינתי כמה וכמה קרובי משפחה, קיבלתי מכתבים מעטים מאחרים שטרחו ורשמו ושלחו, והשיא מבחינתי היה פגישה שקבע לי אביך במשרדו בהר הצופים (שכללה, נדמה לי, גם ארוחת צהריים במסעדה בקמפוס). מודה שהזיכרון של מה בדיוק היה באותה פגישה מטושטש למדי. נחרטה בי בעיקר ההתפעמות מעצם נוכחותי שם, בקמפוס, ובמשרדו. מן הסתם שמע את דיווחי על מה שהצלחתי לאסוף, נתן לי עוד מידע משלו ועודד אותי להמשיך. שירתתי כמ"כית ואחר כך כמדריכה בקורס מ"כיות, בתפקיד שלא הותיר בידי זמן פנוי, ומייד כשהשתחררתי התחלתי ללמוד בטכניון, ואני אפילו לא זוכרת כיצד הסתכם הפרויקט. נשארתי עם הרושם (ושוב, איני זוכרת בדיוק על מה הוא מבוסס) שלא עשיתי מספיק, שאולי אכזבתי. אבל במגרה יש עדיין תיק ובו דפים רבים מאוד, שמרכיבים אילן יוחסין שמשורטט בעט, ובשיטה פרימיטיבית למדי שהמצאתי בעצמי (למעשה, בידי יש צילומים, ונדמה לי שהמקור אצל אחותי, שלא סמכה עלי שלא אאבד את התיק…). חלק מהדפים נושאים את הלוגו של האוניברסיטה העברית, ונדמה לי שבמקום אחד או שניים יש כתב יד שאינו מוכר לי ואולי הוא של אביך. אני נצר לענפים 2.4 ו-2.7 ואתה מופיע בהמשכו של ענף 2.11 … הדפים האלו עוברים בין תיקי עבודות השורשים של ילדי (אם כי המחנכת שבדקה את העבודה האחרונה שהוגשה נזפה על כך שהדפים הרבים אינם מודפסים…) וגם של ילדיהם של בנות דודותי (כן, רבות, ובעיקר בנות…). דפים רבים מכילים מידע מועט, ואולי שם נעוצה תחושת האכזבה שלי, שאספתי את מה שהיה מתחת לפנס, אבל לא הגעתי להשלים את הפערים המשמעותיים, המאתגרים באמת.
    כשקראתי את מה שכתבת, נעורה בי שוב אותה תחושת החמצה ואכזבה, רק הפעם מעובה ע"י ראייה בוגרת יותר, שעכשיו בוודאי יהיה קשה יותר להשלים את הפערים האלו, אם לא בלתי אפשרי, ומי הוא זה שיעשה זאת, ולמי יובאו הדפים המלאים אם אביך כבר לא במשרדו?

  59. מאוד יפה ומרגש, תודה.

  60. ובאיחור גדול אני כותבת, שגם לי היתה הזכות להיות תלמידתו של דב נוי בקתדרה ליידיש בבר-אילן לפני שנים רבות. והיום אני מוצאת עצמי חוזרת אל אותו מעיין של ספרות היידיש העממית ומנסה להעלות מתהום השכחה את יצירתו של הסופר אברהם רייזן. אהבתי מאד את שיעוריו המרתקים של פרופ' דב נוי החביב, שהתעניין בשמות המשפחה שלנו ובמוצאם של הורינו ותמיד העשיר אותנו בדברים חדשים בחיוך ובאהבה רבה.

3 טרקבקים לפוסט
הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות