מג'נון ולילא: האוצרות הגנוזים של הורינו

אברהם הרן מוטהדה

עוד כשקייס בן אל-מלוח רעה את צאנו במדברות שבחצי האי ערב, ניצני האהבה השתרגו בלבו אל לילא. שיגעון התשוקה דבק בו והוא החל לחזר אחריה, מצייר את תווי פנייה בחול וחורז פניניי אהבה לכבודה. ערגתו ללילא הייתה כה חזקה עד שנערות העיר כינוהו "מג'נון". כשהפכו השניים לנערים, ביקש קייס את ידה מאביה, אך זה לא שעה לבקשתו. גם תחינותיה של לילא והצעת המוהר הגבוהה של משפחתו של קייס לא הועילו. אביה ביקש להשיא אותה לוורד, שלקח את לילא לארץ רחוקה ובכך הפרידה לנצח מלבו של מג'נון. בלב נשבר, מג'נון נלקח על ידי אביו ל'כעבה' כדי שהאל יחוס עליו ויסיר את שגעונו ללילא, אבל מג'נון דווקא ביקש מהאל שילבה את אש האהבה שבוערת בו. נשמתו נהתה רק אחר לילא, אותה המשיל ללבנה בוהקת, בעוד הנערות האחרות הן כוכבים הסובבים אותה. הוא יחל למצוא פגם ביופיה כדי שתסור מנשמתו הדאובה, אך כשל. כשלא יכול היה לשאת עוד את העול הכבד יצא לנדוד במדבריות ערב, והיה מחבר שירי האהבה ללילא במקל נדודיו על החולות הזוהרים. בינתיים, לילא, שגם כאבה היה קשה מנשוא, פיללה לבואו של מג'נון וכתבה גם היא שירי אהבה. יסוריה היו כה עצומים עד שפרחה נשמתה והיא מתה משברון הלב והגעגועים. מג'נון, שלא ידע על מותה, המשיך לנדוד בזמן שמשפחתו שלחה לו מזון במסעותיו. לבסוף יד הגורל משכה אותו לארצות רחוקות עד שנמצא מוטל ללא רוח חיים לצד קברה של לילא.

תמיד תמהתי מיהם זוג האוהבים שמעטרות את צלחות האוכל התלויות בבית סבתי. "לילא ומג'נון", הסביר לי באחת הפעמים סבי ז"ל. "כמו אש גדולה שורפת הכול. רק גיבורים הולכים בדרך הזאת", צחקק סבי שניסה להסביר לי את הסיפור שעומד מאחורי פניהם המלכותיות. שנים ישבתי לצדו כשבידו החומש הכתוב חצי בעברית חצי בפרסית, וגיליתי את פאר היצירה של התרבות הפרסית שהיא חלק בלתי נפרד מהוויתי. חקרתי את משפחתי וגיליתי את ספריי מורשת הורי, שחדרו לעורקי, לכל חדרי לבי ולא מניחים לנפשי. אט אט נחשפו לפני אפוסים, משלי עם ואגדות שנכחדו מספרי הלימוד. כמו 'השאה-נאמה' (ספר המלכים), אפוס השירה האדיר שמגולל את ההיסטוריה של איראן מימי הבריאה בצורה כה מופלאה. תיבת האוצרות 'המזרחית' עדיין שוכנת בקרן זווית ואיש אינו קם לפתוח ולגלות את אוצרותיה. כחלק משירוש זיכרון כל אורחות החיים של אבותינו ועושק התרבויות, נגזלו מאתנו אוצרות טבע שיצרה יד אדם ומגע קסם אלוהי חנן אותה. סיפורים שנכתבו על גדות נהרות הפרת והחידקל ובערבות המדבריות של חצי ערב. שירי עלילה, אגדות, אפוסים מרהיבים שרק ספורים מהם זלגו אלינו. מאות שנים בטרם רומיאו עמד בחלונה של יוליה והתוודה על אהבתו בפנייה, בערבות חצי האי ערב נרקם סיפור האהבה בין קייס ולילא. אך מי יודע?

לסיפור אהבה בין מג'נון ולילא יש כאלף גרסאות. השפעתו על השפה, השירה, הקולנוע ובכלל על עולמם של עמי ערב והמזרח הוא עצום וחולש על פרס, אזרבייג'ן, הודו, תורכיה ותרבויות ועמים נוספים. יש האומרים שאמת בסיפור ויש האומרים אגדה. אך אין זה משנה. בסיפור של לילא ומג'נון יש קסם נוגה כבכל סיפור אהבה לא ממומש. הרי כשזהר ארגוב שר את שיר האהבה של כל הזמנים 'הפרח בגני' הוא זעק כמג'נון "את בדמי, ברוחי ונשמתי", ואף הוא לא זכה בה. בדומה לשיר השירים, המתאר אהבה בין הכרמים בין הדוד לאחותו, מצווים אנחנו ללכת בשיגעון האהבה ולהיכסף ליופיה. סיפור זה הוא אותו מבט שזכור לי באחת הפעמים בה הביט סבי בעיניה השחורות של סבתי וצלחתם של מג'נון ולילא מעליהם. פניהם חרושי קמטים דקים שטבע בהם הזמן. הוא משלב את זרועו בידה, היא מניחה ברכות את שערה המאפיר לגלוש אט על כתפו. שניהם נאנחים קלות ועיניהם נוצצות. כל צעד, כל מחווה ומבע אומרות אהבה. הם נעים במקצב פנימי שיצרו עם רבות השנים. מתנגנים בשפתם שלהם ומרקדים לצלילים הנגלים רק להם.

אהבת מג'נון ולילא היא רק אנקדוטה אחת מתוך עולם יצירה הגדוש כל טוב. לאחר שבירת הכלים של דור הורינו נגזר עלינו להרים את הניצוצות, להציל כל זיכרון ופיסת מידע. לפתוח מחדש את תיבת האוצרות הגנוזים ולברוא מחדש את עולם המושגים והדימויים. להחיות את שפות הגלות הפזורות עדיין בפיות חלק מדור המדבר. המסע לתהום הנשייה לא פשוט, אבל בסופו יהיה בידנו עושר תרבותי שלא ידענו כמוהו. על שידת מיטתנו תחרוז שהרזאד מסיפורי אלף לילה ולילה, רוח קדים תפזז בשערנו וחדרי לבנו יתמלאו באפוסים אדירים, שירים, משלים ואגדות עליהם נוסיף את הנדבך שניצור אנחנו והדורות שאחרינו. אל לנו ליצור יש מאין כדרך הישראליות המרכזית. חובה עלינו לדעת מאין באנו כדי שנדע לאן נצעד, לנבור בשורשי מורשתנו כדי ליצור את המחר. התרבות האחרת, אותה תרבות דחויה, היא-היא ראשית הבריאה לחלופת הישראליות השוממת. על כל אחד ואחת להוסיף את האבן המחברת ממורשתו בפסיפס שנרקם לנגד עיננו. כל אחד ואהבתו, או כפי שפתגם ערבי אומר "כל אחד והלילא שלו".

אז עד שנצליח לאסוף את כול ניצוצות האור, הנה הנדבך הקטן שלי שחיברתי ממורשת אבותיי ואמותיי:

 

לילא ומג'נון

תחילת אהבה בסוף דרכה/

הייתי כמג'נון אחר לילא/ במדבר ערב נדדתי לחפשה

שוזר מילה באות/ רוקם שירה בחול

 

אני אוהב אותך יא אלבי/ עומרי, נשמתי/

לחשתי ללבי.

כשוטה מולל לשווא את שמה / נע בקצב צליל המייתה/

והיא נסתרת, עודנה מחרישה.

 

ברסיסיי ערגה  מְצִיאָתָהּ/ ממתינה לאהובה

 מליטה היא את פניה/ כובשת רגשותיה בד' אמותיה/

רק עיניה השחורות אליי מחייכות/ מאירות כאלף שמשות זוהרות

אֵם ילדיי ותפילותיי הנסתרות.

 

כמג'נון אחר לילא/ נדדתי לחפשה/

כרעתי לרגלה/ ולחשתי בעדנה

אני אוהב אותך יא אלבי/ עומרי, נשמתי.

6 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. תודה. האמירה שלך בגדול נכונה, אבל יש כאן מקום לזהירות. כאשר בני הדור השני מדברים על ״מורשת בית אב״ צריך להזהר שאנחנו לא זוכרים אותה באופן משובש, כתוצאה מהשקפת העולם שלנו בת זמננו. כך למשל, מסופקני אם יהודי פרס לאורך הדורות, לפחות עד המאה ה-20, ראו ב'השאה-נאמה' כחלק מהאתוס או המורשת התרבותית שלהם, כפי שבדיעבד אתה רואה אותו. יכול להיות שיש כאן מעין הבניה לאחור.

    אגב, אפשר לשמוח על זה שדווקא הסיפור של מג׳נון ולילה נלמד בכל חטיבת ביניים בישראל כחלק מלימודי החובה הקצרים של השפה הערבית. הוא מופיע בחוברות הלימוד הבסיסיות של ערבית והתלמידים לומדים אותו בשלב מוקדם.

    • אהלן עמית,
      ראשית, אני דור ראשון בארץ ומכאן שמורשת אבותיי נמסרה אליי מכלי ראשון כמו שכתבתי. אני מסכים אתך שאפשר שלא כול יהודי איראן ראו בשאה- נאמה חלק מתרבותם. עם זאת, הרגש למולדת ולתרבותה הכללית היא פשוט חלק מההוויה הפרסית גם בקרב היהודים. סביי ואפילו אבי היו שרים קטעים בע"פ מספריי שירה, כמו לדוגמה השאהין-נאמה שהוא אפוס ענק שנכתב על ידי משורר יהודי ומגולל את סיפורי התורה.
      ברור לי שכול זיכרון שאני כותב הוא מנקודת מבטי ועל כן כתבתי שעלינו להציל ניצוצות, מהעושר הענק שיש בכול התרבויות וליצור ממנו לדאבוני מעטים מידיי עושים מעט מידיי.

      באשר ללימודים בחטיבות הביניים, גם אני נתקלתי בזה. יש תקווה. הלוואי שנלמד עוד כתבים/ספרים/שירים/שפות שלמעשה קשורים למיקום שלנו יותר מאשר החומר הנלמד כעת.

  2. אבי, תודה (אמר מנחה הערב). לא הבנת? צריך להיזהר. אז בבקשה היזהר לך וכמובן רק אחרי שתודה למשרד החינוך על המחווה ל"עדה".
    בכל אופן מילים כדרבנות !! המאבק על המשאבים ותיקון העוול חייב להיות מגובה בלימוד והשבת התרבות אל הבתים, המחברות והפיות אחרת אין בו תוחלת.

  3. התרבות הפרסית היא מפתח ושער להבנת היהדות שבאה מארצות האיסלאם. הערבית הפרסית היא הבסיס, גם כי היא נתפסת כאמפריה ומעצמה איסלאמית לשעבר…

    • "ערבית פרסית"? מה זה?

  4. שלום אברהם נהניתי לקרוא את המאמר ושאלה לי אליך :איך נקרא הספרבערבית על לילא וקייס ומי חיבר אותו? לתשובתך אודה

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות