יש לי היסטוריה אחרת: מסע לוורשה

לפני

את הפוסט הזה אני רוצה לכתוב כבר זמן מה. הוא עבר כל מיני גלגולים בראש שלי. סוף סוף הגעתי לכך לאחר שצפיתי עם סבי בסרט "ולאנסה, איש של תקווה" בפסטיבל הסרטים בחיפה בסרט של הבמאי הפולני אנדז'יי ויידה, ומספר ימים לאחר מכן עם אמי בהצגה "המדריך למטייל בוורשה" ביידישפל.

הדברים שכתובים פה מתוארים כפי שקרו באמת ועדיין, בבואי לכתוב אותם – בבואי לתאר תהליכים פנימיים כמו גם מפגשים עם החוץ ועם המשפחה – שמתי לב שאני משתמשת בשפה שאיננה מדוייקת לתיאור החוויה של מתחי הזהות שלי המורכבים מהיותי יהודיה ישראלית ומעבר משפחתי של כמה מאות שנים בפולין.

נקודת ההתחלה של מסע הזהות שלי נמצאת במסעי זהות של שותפים וחברים מזרחים, שבשנים האחרונות אני חווה איתם וקוראת את הטקסטים הפוליטיים והאישיים שהם מפליאים לכתוב (חלק גדול מהם ממש באתר זה). החשיפה אל הנראטיבים שלהם השפיעה עמוקות עלי ועל האופן בו אני תופסת את המציאות פה, כמו גם את המיקום שלי על רצף שלא התחיל עם הציונות או עם הקמת מדינת ישראל, אלא נמצא שם הרבה הרבה קודם, במקומות רחוקים מהאדמה הזאת.

בבואי לנתח את חוויותי שלי השתמשתי תחילה באותה השפה בדיוק אותה למדתי, שפת ההכרה בהיסטוריה ותרבות יהודית קדם-ציונית מתוך המפעל של המאבק המזרחי כיום. אבל משהו שם לא היה מדויק לחלוטין והתוצאה היתה פיתוח של איזושהי נוסטלגיה לפולין שהייתה מנותקת לגמרי ממה שלמדתי מסבי. כשהסתכלתי שוב על הדברים הבנתי שלא יתכן כי אותן המילים ישובו בנרטיב שלי. הסיבה לכך היא שהדיון על זהות יהודית גלותית בישראל של ימינו נטוע בשורשי התנגדות למחיקה תרבותית מתמשכת. ואיפה אני נמצאת בתוך המארג הזה? כן, נכון, בהגמוניה.

בדיונים על תרבות הגמונית טוענים פעמים רבות כי אחת מהטכניקות ליצירת חציצה וא-נורמליות של התרבות הלא-הגמונית היא על ידי הפיכתו של מה שלבן ל"שקוף". אמנם מוזר להשתמש במילה שקוף בהקשר זה, כי הרי זוהי תרבות מרכזית לכל דבר ועניין, אך השימוש פה מנסה לעמוד על משהו עדין יותר – השקיפות משמעה "זה הנורמלי, המובן מאליו – כל הדברים האחרים שאתם מביאים איתכם הם הביזאר, האקזוטי, השחור". זו דרך יעילה לגרום לכל דבר שאיננו לבן להתפס כפחות-ערך, אך מה שקורה שם על הדרך הוא גם איחודם של כלל הסיפורים הלבנים, מה שאינו מתאים לנראטיב ההגמוני הנוכחי בהיסטוריה הזו נדחה תוך קפיצה נמרצת אל הכאן והעכשיו. הלבן הוא הישראלי (או האמריקאי, כמו שהראתה הקומיקאית קן טנקה). בכוונה אינני משתמשת במילה "מחיקה" בהקשר הזה משום שאני מאמינה שכאשר אנשים מרוויחים הרבה ומועלים במעמדם (כפי שקרה לפולנים, שכונו בפי יהודי מערב אירופה "יהודים מזרחים") , הבחירה לשים מאחורה את תרבות העבר איננה כפויה לחלוטין. ישנה בחירה כלשהי, גם אם בתוך מרחב מצומצם יחסית. על מרחב הבחירה המצומצם הזה אני מעוניינת לדבר במילים שלי, על ההחלטה לנטוש עבר עשיר כדי להרוויח משהו וכדי לשכוח דברים אחרים. אני חושבת שבצביעת השקיפות הזאת יש תועלת פוליטית ואני יודעת שיש לה חשיבות אישית בשבילי, אז אני מנסה.

.

פולין

"הסרט יהיה דובר פולנית?", שאל אותי סבא, יום לפני שהלכנו לסרט "ולאנסה, איש של תקווה" בפסטיבל הסרטים בחיפה.

"כן", עניתי.

"יפה", הוא השיב, בתגובת מרוצות-מאופקת ואופיינית שרק מי שמכיר אותו טוב יודע שהיא למעשה שוות-ערך להבעת שמחה והתלהבות. הוא תמיד מגיב כך, באיפוק, חוץ מבאותה הפעם בפולין. אני לא אשכח את הפעם הזאת.

אז הלכנו, אני וסבא שלי, לסרט על חייו של לך ולאנסה, מנהיג תנועת הפועלים ולאחר מכן נשיאה הראשון של פולין. הוא, בן 86 בא באוטובוס לחיפה. ביושבנו באולם הקולנוע והפרסומות רצות ברקע התחלתי לתחקר אותו – "אתה קורא חדשות על פולין?" הוא ענה לי בקצרה ש"לא, זאת אומרת, קצת, לפעמים" ואז זרק כל מיני פרטי טריוויה לאוויר, דברים שמעולם לא שמעתי עליהם ולא ידעתי שאירעו.

הסרט מגולל את סיפור חייו של ולאנסה – מההתחלה בתור פועל במספנות ומשת"פ של המשטר, דרך השביתה הראשונה שארגן ועד הפיכתו למנהיג-מהפכן, הקמתה של תנועת "סולידריות" הפולנית ועד ל"שיחות השולחן העגול" ההיסטוריות שהובילו לתחילת תהליך הדמוקרטיזציה של פולין. במאי הסרט, אנדז'יי ויידה, הוא מהמוכרים ביותר שבבמאי פולין ובזמנו מתנגד ווקאלי לשלטון הקומוניסטי בפולין. ויידה עצמו היה מועמד לפרלמנט הפולני מטעם תנועת סולידריות בשנת 1989. "ואלנסה" מצטרף כחוליה השלישית והמאוחרת לשני סרטים מוקדמים של ויידה -"איש השיש" (1976) ואיש הברזל (1981) – שביקרו את השלטון הקומוניסטי בפולין ועסקו בדמותו של פועל-מהפכן עלום שם שהשלטונות עושים מאמצים להשתיקו. עם יציאתו של "ולאנסה", רבים טענו כי אותו הפועל המתואר בסרטים המוקדמים הוא לא אחר מולאנסה עצמו. בין אם דמות הפועל-הנערצת של ויידה היא ולאנסה עצמו או לא, הסרט הנוכחי הוא שיר אהבה באורך שעתיים למנהיג האהוב על ויידה. התוצאה המתקבלת היא דמות גיבור בלתי-מורכבת: הוא מושא להערצה שכמעט ואיננו אנושי וגם במקומות בהן מתחילות לבצבץ בעיות באישיותו, כגון היחסים המורכבים שלו עם אשתו, נטישתו את גידול ילדיו או המזג הקשה שלו, ויידה ממהר להסביר לנו את הגיבור שלו ולהוסיף התלוצצויות שלו פה ושם כדי לרכך את הקושי.

הסרט מתקיים בתוך הקונצנזוס המערבי-אמריקאי של ימינו ונראה כי על אף שהוא נוקט בעמדות פוליטיות ברורות למדי, לדידו של ויידה אין זו נקיטת עמדה, כי עם סיפור היסטורי-אובייקטיבי, או לכל הפחות סיפור היסטורי-אישי שמסופר מהפרספקטיבה שלו כעד. בהתאם, מיקומו ההיסטורי המרתק לכשעצמו של ולאנסה – כמנהיג תנועת פועלים בעלת דרישות סוציאליסטיות שפעל נגד המשטר הקומוניסטי וקיים קשרים נרחבים עם ארה"ב – גם כן אינו זוכה להתייחסות מעניינת. אחד מרגעי השיא של הסרט הוא בהגיעו של ולאנסה לנאום בפני הפרלמנט האמריקאי, שככל הנראה היה אמור לסמל גם בעיני הצופים רגע של האפלה מהחושך אל האור ומהניצול אל השחרור. היה זה למעשה סרט אמריקאי (כולל סוף טוב, קתרזיס והכל) על היסטוריה פולנית. ועדיין, באותו אחר-צהריים ראיתי פיסת היסטוריה על המדינה בה סבא שלי גדל ופיסת ההיסטוריה הלוחמנית והמרדנית הזאת התנגשה לי בצורה כל כך חיה עם כל מה שאני יודעת על פולין – סבל, כאב, אפרוריות – והפכה את המוצא הזה למשהו שיש בו גאווה.

.

באותו השבוע בו הלכתי עם אמי להצגה "המדריך למטייל בוורשה" בתאטרון היידשפיל. כשאמרתי שאני רוצה ללכת להצגה היא צחקה עלי ושאלה האם אני עושה "שבוע פולני". "לא לא", מיהרתי לענות, ממבוכה על כך שחשתי שהיא רומזת שאני מתעסקת עיסוק-יתר בכל מיני שאלות זהות מופרכות, "זה סתם יצא ככה, במקרה".

אך רצף האירועים הזה לא היה מקרי ונעשה תוך תיאום מצדי כדי ליצור איזשהו רצף מחשבתי וחווייתי. למעשה, אותו הרצף החל קודם, בנסיעה קצרצרה לוורשה שערכתי בחודש יוני האחרון, בדרכי חזרה מארצות הברית.

כשקניתי את כרטיס הטיסה חזרה מארצות הברית עמדו בפני כמה אופציות לקונקשנים והאפשרות הזולה מביניהן, בהפרש קל, היתה דרך וורשה עם עצירה של שמונה שעות. למה לא, חשבתי לעצמי, אומנם כבר הייתי פעמיים בוורשה כחלק מטיול שורשים ומשלחת בית-ספרית לפולין, אך מעולם לא ראיתי את העיר הזאת כעומדת בפני עצמה.

אני בלונדינית עם עיניים אפורות ומטבע הדברים המראה שלי פחות או יותר מתקבל כמראה של מקומית כשאני שוהה במדינות צפון-אירופה או בארצות הברית. כמעט תמיד יפנו אלי בשפה המקומית ועד שיגלו איזה שביב מבטא לא יזהו אותי כשונה. המשחק הזה תמיד מצחיק אותי, העובדה שאנשים טועים בי ואף לא מבינים מאיפה אני לעזאזל.

כשנחתתי בפולין, עם עיניים מרוחות ג'טלג והרגליים דואבות, לקחתי אוטובוס אל העיר העתיקה והתחלתי להסתובב בין הארמונות הישנים והגנים היפים. בעודי צועדת, עצרה אותי אישה צעירה ושאלה אותי בפולנית ובמהירות הבזק שאלה כלשהי. מבולבלת, עניתי לה באנגלית מגומגמת שאני לא מבינה פולנית. היא בתורה הסתובבה והלכה ואני נותרתי עומדת במקום, מבולבלת עוד יותר משהייתי ותהיתי איך היא ידעה שאני מפולין. פתאום, הפנייה אלי בשפה שזרה לי ואינני מבינה לא הצטיירה במוחי כטעות משעשעת אלא כאבחנה חדה. "אני יודעת שאת גם מפה", הפנייה חסרת ההיסוס שלה אמרה לי. במשך אותן שמונה שעות של ריחוף (בהן הספקתי לאכול פירושקי ולקנות תקליטים) פנו אלי עוד מספר פעמים בפולנית ובכל פעם תחושת השייכות הכתה בי כסטירה צורבת על הפנים, הטעות שלהם בעצם לא הייתה טעות, והקיטלוג מדויק ורק אני, אילמת, לא יודעת איך להשיב לכל זה.

.

בכניסה לתאטרון היידישפיל בתל אביב  הביטה בי הקופאית לשנייה אחת בדיוק לפני שהכריעה – "בשבילך מושבים בגובה שבו רואים את הכתוביות, נכון?", הנהנתי במהירות – הרי אוצר המילים היידי שלי מסתכם בקרפעלך וקניידלעך.

יש משהו מוזר בכניסה לאולם בו כולם מבוגרים ממך בחמישים שנה, בידיעה שהתאטרון הזה יחלוף יחד עם הקהל שלו. על אף ש"המדריך למטייל בוורשה", מאת הילל מיטלפונקט, נכתב בעברית במקור – לא היה דבר נכון יותר מאשר תרגומו של המחזה הזה ליידיש, מעולם לא היה קהל שהבין את המחזה לעומקו ולרוחבו יותר מאשר הקהל באותו הערב.

תאטרון היידישפיל מקבל מימון מהמדינה וליא קניג היא זוכת פרס ישראל, כך שברמה התרבותית-לאומית קשה לטעון פה לקיפוח. אך עם זאת, הזהות היידית היא הזהות האחרת, ואני, עד גיל מסוים, תפסתי אותה כדבר שיש להתרחק ממנו כמו אש (וזה לא היה קשה, כי גם עם אמא שלי דיברו רק עברית בבית מתוך עיקרון). ועם זאת, זוהי הזהות ה"אחרת" המותרת, זו שכן זורקים לה קצת כסף כדי לשמר אותה לעוד כמה רגעים.

ההצגה מתארת את המפגש של מרגה, שגדלה בוורשה ולאחר מלחמת העולם עלתה לישראל, ויוסי, בנה של מרגה, עם וורשה של ימינו. מרגה נאלצת לשוב לוורשה כדי לטפל בנכס שהיה של משפחתה לפני פרוץ המלחמה. לאורך כל ההצגה נעה מרגה (במשחקה המדהים והרגיש של ליא קניג) בין שנאה ואהבה לעיר נעוריה – "אפילו לחדרנית יש פרצוף של אסאס!", היא מכריזה בתחילת ההצגה. והקהל צוחק, מבין ללבה, כמו שימשיך לצחוק לשמע כל שאר הבדיחות בהצגה – בדיחות על פולניות-יהודיות, בדיחות על פולין, בדיחות על השואה.

אל המחזה נכנסת גם דמותה של בינה, ספרנית ישראלית שאביה, יהודי-פולני, נפטר בעיצומו של מחקר שערך, לכאורה, על אחת מהקהילות של יהודי-פולין. המחזה למעשה מורכב מתיאור שלושה מפגשים עם וורשה – זה של מרגה, של יוסף ושל בינה. המפגש המעניין ביותר הוא זה שמרגה עוברת והאופן בו מתגלה דמותו של אביה של בינה, המשתקף דרך עיניה של מרגה הציניקנית והביקורתית (פולניה למופת), בעוד שהתהליכים של יוסף ובינה ובעיקר מערכת היחסים ביניהם משניות ביותר ולעתים אף חשים כי הן שם אך ורק לשם תיבול המחזה ויכלו להיות מוסרים ממנו כליל.

בערך בשליש המחזה, וורשה של השואה, של הגטאות, מתחלפת לנגד עינינו ודרך חוויתה של מרגה הופכת לעיר של נוסטלגיה, שפת אם ומראות מוכרים. פתאום מרגה צוחקת מבדיחות שהיא חווה דרך הגוף ומבינה כי וורשה היא ביתה, שם היא רוצה להשאר. לבינה המבולבלת נוכח הגילוי כי אביה לא באמת ערך מחקר אקדמי אלא נסע לוורשה כדי להמשיך לבקר בעיר שאהב, מרגה מסבירה בשטף רגשות קורע-לב כי להם, ילידי וורשה, אין ברירה אלא לאהוב את העיר שגרמה להם גם סבל, אין להם אלא להתגעגע אל העבר שאיננו עוד.

הקהל דומם, הלב שלי דופק מהר.

אחרי ירידת המסך עולה ליא קניג שוב אל הבמה והפעם היא שרה שיר יידי לבדה. רוב הקהל שר יחד איתה ופתאום כל ההווייה היידית מקבלת אצלי תוקף, פתאום זה קיים עבורי. הזהות הפולנית-יהודית מפסיקה להיות שקופה ומקבלת צבע וחלל לשיר את השירים שלה ולהתגעגע אל ההיסטוריה שלה.

.

אחרי

כתיבת הטקסט הזה היא מהמשונות שהיו לי בחיי. משך שנים לא זכר סבא שלי לא את שם אחיו; אין לנו כמעט תמונות. את בר המצווה שלו חגג סבא בגטו, בלי משפחתו וזכרונות הילדות בלודזג' מחווירות לאור כל מה שקרה לאחר מכן. אני מנסה להיאחז בעבר – מאות שנים של נוכחות יהודית בפולין, מאות שנים בהן המשפחה שלי נמצאה בלודזג' – והוא חומק. ואין לי שום דבר מוחשי שיקשור ביני ובין המקום. האדם היחיד שיכול לספר לי על החיים של המשפחה שלי בפולין הוא איש בן 86 שזוכר אותה כילד בן 13, וגם ככה הוא לא זוכר הרבה.

את הפעם ההיא שהיינו בפולין וראיתי את סבא שלי בוכה לא אשכח. אולי כי הוא אף פעם לא בוכה לידי,  ואולי בגלל שזה קרה דווקא שם, בארץ שבה התכווצו מאות שנות היסטוריה של קהילות יהודיות לכדי שבע שנים עליהן שרים תמיד את אותם השירים, אומרים את אותם הדברים, ומנגנים על פחדים שהופכים לאתוס מכונן. אבל זו לא ההיסטוריה היחידה שלנו ואל לנו לגזור על עצמנו ראייה לטווח קצר כל כך.  אני לא מוכנה לקבל את זה.

17 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. "אין קיפוח"?! שכחת את עשרות השנים שדיכו באלימות את דוברי היידיש, לפני ואחרי קום המדינה ? ומה שנתנו בסוף הוא מעט מדי ומאוחר מדי. ומה שעשו לאחרונה כשהחרימו של החפצים של יונג יידיש בתל אביב ומוצצים להם כל שקל שאין להם זה לא קיפוח? שלא לדבר על כך שבאופן כללי שפת היידיש נתפסת לרוב כמשהו מצחיק ולא רציני, לא כאיזו שפה עם תרבות וספרות רצינית, רק כאיזה מאובן היסטורי שעדיף שייעלם ועד שייעלם סופית מותר ללעוג ולצחוק עליו בלי סוף.
    ולדעתי ליא קניג היא שחקנית בינונית וזמרת עוד פחות טובה, והסיבה היחידה שהיא הפכה למשהו הוא שהיא מהאחרונות עוד שעוד יכולות לשחק ולשיר ביידיש. העובדה שהיא השחקנית הבכירה ביידיש רק מראה את המצב העגום של התיאטרון היידי היום.

  2. "לבן" או לא "לבן" אני חושב שרוב הישראלים ממוצא פולני, בעיקר מהמשפחות שהגיעו לארץ לפני השואה מתוך הכרה ציונית, השאירו את פולין עמוק בארון אם לא שכחו ממנה בכלל. הדבר היחיד שנשאר הוא המטבח היהודי המזרח אירופי (בפולין קוראים לגפילטע פיש "דג יהודי"). תשאלי את סבא שלך אבל ממה שאני יודע יהודי שברח ליערות בזמן השואה ידע שכדאי לו להתקל בפרטיזנים קומוניסטים או יהודים – כי פרטיזנים פולנים לאומנים היו יכולים להרוג אותו ממש כמו הגרמנים. אני כמה וכמה בולגרים שחוזרים לבולגריה לבקר חברים ומתרימים כספים כשיש שם אסונות טבע – אני בספק אם יש יהודים פולנים כאלה.

    לגבי היידיש – בניגוד לערבית, שמצד אחד הייתה שפת האוייב אבל מצד שני הייתה שפתם של יושבי הארץ ושל השכנים שאולי יקבלו אותנו יום אחד, היידיש ייצגה אך ורק את הגלות. היא לא התקשרה עם עור שזוף, חוסן גופני, טבע ובטחון. לפיכך ברור שהייתה לה בעיית תדמית קשה והיא אכן גם סבלה מרדיפה שלטונית. בנוסף לא היו מדינות שסיפקו באופן שוטף תרבות ביידיש כפי שהעולם הערבי סיפק לדוברי הערבית. אולי הדוגמא הבולטת ביותר להתנכרות ליידיש הוא מוסיה תהילים זייגר שהפך לדן בן אמוץ וסיגל לעצמו עברית עתירת ביטויי סלנג בערבית

    עם זאת היו אמנים שהרגישו מפיק בטוחים להופיע בשפה גם בישראל העברית:

    • הגהה "אני כמה וכמה בולגרים" >> "אני מכיר כמה וכמה בולגרים"

  3. יש נתיבים לפולניה בספרות העברית: דן צלקה ואידה פינק, שניהם לא מתאימים לשטנץ הציוני שמבחינתו את פולניה צריך לשרוף בכל פעם שמספרים עליה סיפור, כי השריפה היא כל מטרת הסיפור. ולא מקרה הוא שאת שניהם פגשתי דרך הכתיבה של רונית מטלון.

  4. אוף זה לא עובד לי לעשות הטמעה של יוטיוב-

  5. אינני מבין כיצד משווה הכותבת בין 'המפעל של המאבק המזרחי'(מושג ערטילאי שלעצמו. מהו בדיוק? ) להשכחת הזיכרון של עברה שלה. באפשרות הכותבת לשוב על עקבות אבותיה בנתיבי אירופה (ובפרט בפולין), ואף יכולה היא להתחקות אחריהם בקלות בספרי הלימוד וההיסטוריה של 'העם הישראלי'. למדוכא אין אפשרות זו. בבושתי, קראתי מספר פעמים, אולם לא השכלתי להבין הכיצד נטל המדכא את שוטו והלקה עצמו על שהשכיח את עברו. את, שהודית כי הנך ההגמוניה השלטת, אל נא תדברי בשם התרבות המדוכאת. באמתחתך פריבילגיות רבות אך לא תוכלו לדעת את טעם הדיכוי וההשכחה של תרבויות עמי המזרח. למיטב זיכרוני פאולו פריירה כתב על פדגוגיה של מדוכאים ולא על דמגוגיה של מדכאים.

    • בסדר, בוא נסכים שאתה הכי מקופח – אוקיי? נרגעת? אף אחד לא ייקח ממך את כתר הדיכוי.

      • "כתר הדיכוי", ההמשגה שלך (ובכלל בחירת המילים "הכי מקופח", "נרגעת") כה נלוזה ועיוורת. כזו שרק מדכא והגמון יכול לסגל לעצמו.
        מזל טוב, מנהיגי הציונות האשכנזית היו גאים בך, אתה ממשיך את דרכם הגזענית ביתר שאת. ואגב, אני לא חש מקופח. אני לא אשם בזה שאתה והעולם האשכנזי חסרי דמיון ונמצאים בשבר תרבותי, ולכן חגים סביב המזרחיות שמתחילה להירקם במרחב הים תיכוני.

        • מה האטרקציה במזרח התיכון? תרבות של שחיתות הרג שמרנות רצח דתיות פנאטית הומופוביה ועוד רעות חולות.

        • אוקיי אתה מדוכא, אתה סבלת יותר, אני והגר שיזף אשמים בזה.

        • ורק כדי לסיים ברוח טובה אני מצרף שיר שקט להרגעת האוירה

          • לא מכבודי להמשיך בשרשור הגזעני וההזוי הזה שיש בו שנאת מזרחים ברורה וניסיון להתעמרות. רוצה להרגיע את האווירה, קח את הרגליים וצא לי מהמרחב! יאללה, סלאמת. או בשפת הוריי "אינאם רא ואינאם ג'אדה". תרגום תבקש מהחברים שלך באקדמיה הלבנה, באחד משיעורי 'אוריינטליזם במרחב' או 'משא האדם הלבן ושות".

    • היי,
      אם השתמע באיזשהו אופן מדברי שאני מנסה לדבר בשמם של מזרחים אז כנראה שלא התנסחתי כהלכה. בטקסט, ניסיתי דווקא להסביר את השוני בין שני המצבים ולעמוד על כך שלא ניתן להשוות ביניהם ואסור לעשות זאת. אני פותחת בהסבר שבתחילה, כשניסיתי לנסח לעצמי את המחשבות עקב ביקורי בפולין, שיחות עם המשפחה וכו' שמתי לב שאני משתמשת במילים ששייכות למאבק המזרחי. זה כנראה נובע מהעובדה שאני חלק מהמערכת של קפה גיברלטר ובשנים האחרונות נחשפתי לדי הרבה טקסטים הקשורים למאבק המזרחי ולכן הדימויים שלי הלכו ישר לשם, אבל בשנייה שהבנתי שעל ידי ניסוח בשפה זהה אני למעשה יוצרת השוואה – ניסיתי להמנע מכך ודווקא לכתוב מתוך מודעות לעובדה שגם אם אני יוצאת לחפש אחר העבר המשפחתי שלי אני רוצה לעשות זאת עם מודעות למקומי כאשכנזייה (כלומר, בהגמוניה, כפי שציינתי בגוף הטקסט) בישראל כיום. כלומר, אני מעוניינת לחקור ולחשוב על דברים אבל אני לא מעוניינת להשתמש בהם כדי להגיד – אני מדוכאת, אני מקופחת, כי זה לא יהיה נכון (ציינתי את זה גם בחלק על תאטרון היידישפיל).
      אמרת משבר זהות – יכול להיות, אבל האם יש בזה משהו רע? כן, אני במשבר זהות, מתוכו כתבתי ונדמה לי שזה בסדר גמור. הקונטקסט בו אני מעוניינת להבין את ההיסטוריה המשפחתית שלי ואת העובדה שהמשפחה שלי זנחה אותה הוא העובדה שוויתרו על הרבה באקט הזה אבל גם הרוויחו הרבה על ידי כניסה להגמוניה ול"ישראליות" השקופה – וזה שונה מאוד ממזרחים. אני מקווה שדבריי מובנים יותר כעת, אם לא אשמח להמשיך לדבר על זה.
      ולסיום – יובל (וגם יואל, למרות שאל דבריך אני אפילו לא אתייחס ברצינות), לא מוצא חן בעייני שאתה שם אותי ואותך באותה הסירה, אני לא חושבת כמוך וחושבת ששיח מהסוג שיצרת פה הוא פסול – אני לא מחפשת להיות מקופחת, זה לא העניין, אני מחפשת להבין מה עבר על המשפחה שלי, על יהודים-פולנים וגם על אשכנזים כי אני מאמינה שיש לזה גם חשיבות בדרך לניתוץ הגזענות המובנת של ישראל היהודית-ציונית.

      • הגר,
        אנחנו באותה סירה במובן זה ששנינו נתפסים כחלק מהמדכאים מעצם המוצא שלנו. לגבי מה עבר על אשכנזים. לדעתי מה שעבר על אשכנזים ציונים היה שלילה מוחלטת מרצון של גלות מזרח אירופה ועקב כך ציפייה שכל היהודים בארץ ישללו את בגלויות שלהן.

  6. נפלא.. אגב בסוף הסרט "הפסנתרן" בוחר הגיבור להישאר בוורשה, פשוט כי זו התרבות שהוא מכיר ואוהב http://www.youtube.com/watch?v=u_jE7-6Uv7E&noredirect=1

  7. מה זה לאיפה הגעתי לתנועה לזהות אשכנזית? איפה אסף גלאי?

  8. Dear Hagar, I'm waiting for the next chapter for this post… x

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות