הרבנית ברכה קאפח, כלת החסד והחמלה

אפרת תמיר

כשישבתי ביום שבת האחרון ללמוד את פרשת השבוע יחד עם סבתי בת המאה, עודכנתי לתדהמתי כי לפני למעלה משבועיים, באותו לילה עצוב בו הלך לעולמו אריק איינשטיין, נפטרה גם הרבנית ברכה קאפח. שני נרות כבו יום לפני נר ראשון של חנוכה.

מלבד היותה קרובת משפחה של סבתי (הסבתות שלהן היו אחיות) וחברה קרובה שלה, מוכרת לי הרבנית קאפח בתור אשת חסד מופלאה, כלת פרס ישראל ויקירת העיר ירושלים. כיצד אם כך, למרות תאריה הרמים, לא שמעתי על דבר מותה?

כשהתיישבתי במוצ"ש מול המחשב והתחלתי לחפש אזכורים למותה של הרבנית ברשת האינטרנט, התאכזבתי מאוד. מלבד אזכור קצר ותמציתי באתר nrg האזכורים היחידים שמצאתי היו באתרים בעלי גוון דתי (אתר ערוץ 7, אתר הבית של ארגון "קולך", אתר "פנימה" ואתר "בחדרי חרדים"). מאוחר יותר גיליתי כי מותה של הרבנית הוזכר גם במליאת הכנסת ע"י הח"כית ד"ר עליזה לביא, יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה.

משאיתרתי דווחים על מותה של הרבנית קאפח רק באתרים הללו ובדבריה של יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה, עלתה בקרבי השאלה: האם מותה של אשת חסד וכלת פרס ישראל אמור לעניין רק את הציבור הדתי ובמיוחד את הציבור הדתי הנשי?!

אינני יודעת אם מישהו הקדיש לכך מחקר אקדמי, אך ברור לי כי בשיח הציבורי החילוני וגם בזה הדתי, נשים המובילות פעילות צדקה וגמילות חסדים אינן נמצאות ב"כותרות הראשיות". רבות מהנשים הללו הן רבניות – נשות רבנים – וכך גם במקרה של הרבנית ברכה קאפח. תופעה דומה אנו מוצאים בנוגע לנשותיהם של אנשי ציבור שונים בארץ ובעולם. נשים אלו מוגדרות לרוב בתור "אשתו של…" ואינן זוכות להכרה מספקת בפני עצמן. פעמים רבות הן נושאות על כתפיהן את רוב מטלות משק הבית והטיפול במשפחה. גם הרבנית קאפח לקחה על עצמה את האחריות על כל אלו: "אני עבדתי, גידלתי את הילדים והוא הלך ללמוד… הוא רצה לשבת ללמוד, שאף אחד לא יפריע לו. למה לא?" (הציטוטים לקוחים מתוך הסרט התיעודי "הירושות שלי"). הרבנית קאפח לא הסתפקה רק בטיפול בבית ובמשפחה אלא התעקשה אף לצאת ללמוד.

רבים מאיתנו עברו פעילות בתנועת הנוער, או מאוחר יותר בשיעור מחשבת ישראל, על ההבדל שבין צדק לצדקה. ברוב הדיונים והשיעורים שהזדמן לי לשמוע בנושא הוצגה הצדקה כדרך נחותה מן הצדק. פעולת הצדקה מואשמת פעמים רבות ביצירת תלות של העני בעשיר בעוד צדק מצטייר בתור הפתרון האולטימטיבי, זה שמספק לעני הן את החכה והן את הידע כיצד לדוג את הדגים.

ברמה הפילוסופית אני מסכימה עם העיקרון הזה אך ברמה המעשית אני חושבת שהמציאות מורכבת בהרבה. עניים ונזקקים היו קיימים לאורך כל ההיסטוריה האנושית ואף מנהיג שניסה להוביל מדיניות של צדק לא הצליח להעלים את כולם מן העולם. למרבה הכאב והצער, תמיד יהיו אנשים מוחלשים בחברה, באחוזים כאלו או אחרים, מקרים עצובים ש"נפלו בין הכיסאות" של המדיניות המוצהרת, צודקת ככל שתהיה. פעמים רבות הראשונות ששומעות את זעקתם ונענות לה הן נשים, אחת מהן היא הרבנית ברכה קאפח.

אני רוצה לנצל הזדמנות זו כדי להעלות על הכתב מעט מפועלה של הרבנית ובכך אולי לתקן, ולו תיקון מזערי, את העוול שנעשה כאן.

ברכה קאפח נולדה בצנעא, בירת תימן. בגיל 11 נישאה לבן-דודה יוסף קאפח, שבהיותו נער יתום היו עבורו הנישואין החפוזים מפלט יחיד מגזרת איסלום היתומים. לימים הפך יוסף לרב גדול, מנהיג מרכזי של יהדות תימן, גדול חוקרי הרמב"ם,  חבר בית הדין הגדול של הרבנות הראשית וחתן פרס ישראל. בגיל 14 ילדה את בנם הראשון ושלוש שנים מאוחר יותר עלתה ארצה עם משפחתה והתיישבה בירושלים. במסע הארוך לארץ ישראל נפטר אחד מארבעת ילדיה.

בישראל הקימה הרבנית קאפח מפעל רקמה תימנית ופתחה את "בוטיק קאפח", בו התאימה שמלות כלה לכלות. במקביל הקימה את עמותת הצדקה "סגולת נעמי" על שם אמה, זאת עוד בטרם מלאו לה עשרים. במשך עשרות שנים ניהלה מפעלי גמילות חסדים שהיוו סעד לאלפי נזקקים בירושלים וסביבתה. בין היתר ייסדה וניהלה את פרויקט ה"קמחא דפסחא", במסגרתו חולקו במשך שנים מצרכי מזון לחג הפסח לאלפי נזקקים; תמכה בכ-1400 משפחות נזקקות; מדי שנה הפעילה בקיץ קייטנה לילדים נזקקים; מדי יום שישי פתחה את דלתות ביתה וחילקה לנזקקים סלי מצרכים לשבת; במהלך ימות השבוע הייתה אוספת ומחלקת בגדים לנזקקים וצעצועים לילדים ותינוקות; הרבתה במצוות "הכנסת כלה" וכן ליוותה ותמכה בחיילים רבים. כדי להספיק להוביל את כל יוזמות החסד הרבות שלה, לצד דאגה לפרנסת המשפחה ומשק הבית, סיפרה הרבנית קאפח שהיא מתעוררת מדי יום ב-4 בבוקר. במעט הזמן שנותר לה היא הקפידה ללמוד את ספרי בעלה, הרב יוסף קאפח זצ"ל. בסרט התיעודי "הירושות שלי", שיצרה נכדתם של הזוג קאפח, מתארת הרבנית את מערכת היחסים שלה עם בעלה יוסף באופן הבא: "הוא כתב בספרים ואני עשיתי מה שכתוב בספרים…".

על פועלה זכתה ב-26 תעודות הוקרה שונות. בשנת 1992 הוענק לה התואר "יקירת ירושלים" ובשנת 1999 זכתה בפרס ישראל, על "תרומתה המיוחדת לחברה ולמדינה". כמדומני, זכייתם של הרב יוסף קאפח ואשתו הרבנית ברכה קאפח בפרס ישראל, הינה המקרה היחיד לאורך ההיסטוריה של פרס ישראל בו שני בני זוג זכו בפרס המכובד (הרב זכה בפרס ישראל לספרות תורנית בשנת 1969).

כאן המקום לציין כי התפלגות הזוכים בפרס ישראל משקפת אי-צדק חברתי ואפליה על רקע מין, דת ועדה. בין היתר יש לציין כי רובם הגדול של מקבל הפרס הינם גברים יהודים אשכנזים. רק כ-15% מן הזוכים הם נשים. עד שנת 2011 הוענק הפרס רק לשישה אנשים שאינם יהודים, אף לא אחד מהם ערבי-מוסלמי. מתוך 158 זוכי פרס ישראל בתחום התרבות רק כעשרה היו יוצאי עדות המזרח. על העוול הזה נשפך דיו רב ונוהלו לא מעט דיונים ציבוריים ואף משפטיים.

בראיון שערך אתר "פנימה" עם הרבנית קאפח לפני כשנה נשאלה מה סוד ההצלחה שלה וזו הייתה תשובתה: "אני לא יודעת, הכול משמיים. לא ביקשתי, לא אמרתי לאף אחד שום דבר. ביקשו ממני- אני נעניתי. עשיתי הרבה. נסעתי ונתתי…הכול הבל הבלים, מה שאדם זוכה לעשות שיעשה. השם ייתן בריאות שלמה שאוכל לעשות ולעזור עד היום האחרון. שאני אזכה עד היום האחרון לתפקד, זה מה שאני מבקשת".

יהי זכרה ברוך.

4 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. זכרונה לברכה. האם מדובר בר' יוסף קפאח נכדו של ר' יחיא קפאח?

  2. מחר, ברביעי בערב בשעה שמונה ביד בן צבי יתקיים ערב לזכרה.
    לפרטים – rabbanit.kapach@gmail.com
    050-7463599

  3. ההבדל שבין צדק, לחסד וצדקה
    עינת שלום,
    הכתבה שלך רגשה אותי עד דמעות. אהבתי את האישיות של סבא קפאח, סבתא קפאח, ושל הנכדה עינת קפאח. בע"ה, יתמזגו חלומותיכם ומאוויכם, ותזכי להגשים את חלומם בכל דרך שתהיה נאותה בענייך.
    היצגת טענה פילוסופית: אמרת, "ברוב הדיונים והשעורים שהזדמן לי לשמוע בנושא, הוצגה הצדקה כדרך נחותה מן הצדק. פעולת הצדקה מואשמת פעמים רבות ביצירת תלות של העני בעשיר. בעוד צדק מצטייר בתור הפטרון האולטימטיבי, זה שמספק לעני, הן את החכה, והן את הידע כיצד לדוג את הדגים…ברמה פילוסופית אני מסכימה עם העקרון, אך ברמה המעשית, אני חושבת שהמציאות מורכבת בהרבה. עניים ונזקקים היו קיימים לאורך כל ההסטוריה האנושית…".
    עינת, פלוסופיה שאינה תואמת את המציאות, היא פלוסופיה דמיונית. כל פלוסופיה ישומית, חייבת להתבסס על מציאות קיומית.
    אי לכך, הטענה שלך צודקת. ואלו שהתיימרו לטעון טענה פילוסופית טעו. שכן כפי שציינת ובצדק, תמיד היו ותמיד יהיו אנשים רפי כח, ורפי שכל, הזקוקים לתמיכה מידם הנדיבה של עושי מעשה החסד והצדקה.
    מעשה צדקה = מתחיל באהבת הזולת > מטפס ועולה לפסגת הנפש האנושית > וחוזר לעולמנו כאדם נדיב הנותן ומעניק לזולת, מבלי לבקש תמורה.
    כאשר אנו שואלים את עצמנו, מהו הקריטוריון שעל פיו נקבע מתי נפעל על פי חוקי צדק, ומתי נפעל על פי תחושת החסד והצדקה?
    אנו מוצאים שהקריטוריון הפשוט לשאלה זו, הוא המשפט : "ואהבת לרעך כמוך" וכדי לחדד את התובנה, התווסף המשפט "את השנוא עליך, אל תעשה לחברך".
    צדק –מקורו במחשבה לוגית הבוחנת אמיתות. כאשר מוכח שצד אחד בהתבסס על חוקי צדק טוען טענות אמתיות אנו מגיעם למסקנה לוגית שהצדק איתו, ופועלים בהתאם.
    אך כפי שציינת, המציאות מוכיחה, שיש מצבים שעלנו לפעול על פי מידת החסד ולא על פי מידת הדין.
    אדם חלה ונפל למשכב, אדם רעב ללחם בגלל אין ספור סיבות, האם במצב זה עלינו לפנות למידת הדין?
    לא הצלחת להתפרנס, זבש"ך!!!
    או שמה נבחן את המציאות על פי קריטוריון של חסד? לוא הייתי במקומו, מה הייתי מצפה שיעשה לי או למעני? (או לחלופין, אם אדם זה היה יקירי, מה הייתי מצפה שיעשה למענו?)
    אדם רפי כח או רפי שכל, על פי מידת הדין, עשוי להחשב מיותר בעולם. אך, על פי מידת החסד, אנו נפעל מתוך אהבת הזולת, ואת השנוא עלינו לא נעשה לו.
    שתי המידות, יונקות את מסקנותיהן מהצווי ואהבת לריעך כמוך. אך בשעה שהצדק מונחה ע"י השכל, החסד מונחה ע"י הרגש. ובמצב שבו יש שתי רשויות שלטון, יתכנו מצבים בהם יתחולל קונפליקט, וכך אומנם קורה בעולמנו הפנימי.
    אומר פרויד (מבוא לפסיכואנאליזה– כרך ראשון עמ' 195, הוצאת דביר 1966) "שתי פגיעות גדולות באהבת עצמה התמימה ספגה האנושות מידי המדע במרוצת הדורות. הראשונה כשנתבשרה שהעולם שלנו אינו מרכזו של היקום, אלא רק חלקיק זעיר במערכת עולם שאין לתאר.. שיעור גדלה. פגיעה זו קשורה אצלנו בשמו של קופרניקוס, …הפגיעה השניה חלה משבא המדע הביולוגי ושם לאל את בכורתו המדומה של האדם בבריאה והעמידו על נחיתות מוצאו…ועל קיום טבעו החייתי…שינוי ערכין זה התחולל בימינו בהשפעתם של … דארווין… אך הפגיעה השלישית והמרה ביותר, מזומנת לשאיפת הגדלות של האדם מידי המחקר הפסיכולוגי של היום, המבקש להוכיח ל"אני", שאין הוא אפילו אדון בביתו, אלא הוא אנוס להסתפק בידיעות עלובות על המתרחש שלא במודע בחיי נפשו".
    כלומר, עלינו לכבד את העובדה שמתרחשים בנפשינו הליכים לא מודעים, שמקורם במאוויים ו/או רגשות, ולפני קבלת החלטה שכלית, עלינו להיוועץ בריגשותינו. האם זה מה שהיינו מצפים שאחרים יעשו למענינו?
    כאשר אנו נשענים על הציווי "ואהבת לרעך כמוך" אנו מוצאים שכדאי לנו לפעול בצדק, על מנת שניצור סביבנו עולם הוגן המכבד אותנו ואת זולתינו.
    אך, במקום שלא ניתן להפעיל את מכונת הצדק הלוגי, כאשר לדוגמא, אדם רעב ללחם. גם אז הצווי ואהבת לרעך כמוך, יהיה לנו מורה דרך, להורותינו, שכשם שהיינו מצפים שיפעלו למענינו במידת החסד, כך עלינו לפעול למען זלתינו. כלומר אנו מצויים לחבוק עצמינו בעולם מלא חסד, ע"י עשיית מעשי צדקה.
    לאור התאור המדהים של סבך וסבתיך, את יכולה להיות גאה במעשיהם שהונחו מכח אהבת הזולת ובאו לידי ביטוי יום יומי בעשיית מעשי חסד ומעשי צדקה.
    תהה נשמתם הטהורה צרורה בצרור החיים.
    ברוכה תהיי על הנצחת שמם, כסמל ודוגמא לדורות הבאים.

    באהבה רבה לאוהביו,
    ולך עינת, בהערכה ובהוקרה, על שעוררת בי רגשות אהבה וגעגועים כה עזים, ועל ששילהבת בנפשי את אבוקת החסד.
    אביחי בן-משה

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות