"כחול הוא הצבע החם ביותר": גוף, מה הוא צריך?

אנה כהן-ינאי

שלוש שעות של תקריבים על פה פתוח, אף שנוזל, עיניים דומעות, עיניים פקוחות, עיניים עצומות, ירכיים חשופות, שיירי אוכל שנלעס בחלל הפה, שיער פרוע, שיער אסוף, גניחות, צרחות, שתיקות וחוזר חלילה – אלה הם החיים של אדל. כך נקרא הסרט בצרפתית, ואנחנו, נקרא לו בשמו. גם מכיוון שאם יש משהו בסרט הזה, נודה טרם נקרע אותו לגזרים, זו אדל. אדל שנקרעת לגזרים אבל שדווקא מתוכם, אולי, משהו מצליח לקרות.

אני לא יכולה לומר שהחיים של אדל השאירו אותי אדישה. יצאתי מההקרנה של הסרט נכונה ללכת מכות. הרגשתי רע. כעסתי. חודשיים אחר-כך, עכשיו, אני כועסת פחות. עכשיו, אני חושבת, החיים של אדל, הסרט, יש הרבה דברים לומר עליו. אנסה לומר אחד מהם.

דבר אחד שקשור בצורה של הסרט. באופן הצילום שלו. במבט שלו. בתקריבים. סרט כולו שמורכב מתקריבים, אולי שלוש סצינות בסך הכל בהן נראית אדל מכף רגל עד ראש, אולי אני מגזימה, אבל זו התחושה הדומיננטית. התחושה היא שאיננו עוזבות את הפה של אדל, שאחרי שלוש שעות אנחנו מכירות את השפתיים של אדל, את המרווח ביניהן, יותר טוב משאנחנו מכירות את הבבואה של עצמנו במראה.

והעובדה הזו, אופן הצילום הזה, המבט הזה, כמו תמיד, אינו רק אסתטי. או לפחות, זו בחירה אסתטית שלא מסתפקת בהכרעה: זה יפה או לא יפה, עובד או לא עובד. זו בחירה שמצריכה תשומת לב מסוג אחר. כי זה עובד. זו בחירה שקשורה בשאלה מיהו גיבור. וסוף סוף בשאלה, מיהי גיבורה. כי הסרט אומר לנו מראש: אלו החיים של אדל שאנחנו עומדים לצפות בהם. זאת אומרת, אדל היא קודם כל גיבורה. קודם כל לב ליבו של הסיפור. והשאלה היא, מה עושה הסרט לגיבורה שלו?

אחרי שלוש שעות של תקריבים מה נשאר לנו מלבד הפה של אדל? מלבד המבט חסר האונים? מלבד השיער שמכסה או מגלה את עיניה? האינטנסיביות של תמונות התקריב קורעת את אדל, מפרקת אותה לאיברים איברים. ואם ההיסטוריה של הקולנוע מלאה בבמאים ובתסריטאים שיצרו דמויות נשים שלרוב יכולות להצטמצם להיותן מושא תשוקה, חשבתי שבחיים של אדל אני עתידה לראות משהו אחד. צדקתי. אך במקום לראות גיבורה משתוקקת, ראיתי גיבורה מפורקת. ראיתי גיבורה שמתפרקת לגורמים על ידי מבט.

ופחות מאשר שכעסתי על כך שהסרט נעשה על ידי גבר, כעסתי על כמה שהעובדה הזו נראית לעין, על כך שהמבט של עבדלטיף קשיש חסר אמפתיה, קר, אלים. כי בעיניים של המצלמה-עבדלטיף, אישה שאינה גוף שמשתוקק למגע של גבר או שנענה למבט של גבר הופכת לגוף ותו לו. וגוף, מה הוא צריך? לאכול, לישון, להתנקות, להזדיין. וכך, במקום לראות נשים שנושאות את התשוקה שלהן אחת לשנייה, ראיתי סרט טבע. אלה הם הרגלי האכילה שלהן, ככה הן מזדיינות, ככה הן ישנות. כי סצינות המין כמו סצינות האכילה. הראשונות כמו האחרונות הן חומריות אבל לא חושניות, כמעט גרוטסקיות. וכאן מצוי הבלתי נסבל.

כי המבט הזה, הקרוב, הוא עוצמתי והרסני. הוא מפרק. זה מה שהוא עושה. וכשקשיש בוחר לעשות את הפירוק הזה לגיבורה הכמעט ראשונה של הקולנוע המסחרי שהתשוקה שלה היא לנשים, לאישה, הבחירה הזו לא מצליחה לעשות אצלי היגיון. כאילו קשיש מאמין שאם רק יתקרב אל אדל, עד כמה שמאפשרת לו עדשת המצלמה, יוכל לגעת במשהו. יוכל להבין משהו. אבל אינו מצליח. לכן במקום לראות על המסך נשים שהן יותר מאשר אובייקטים של תשוקה, ראיתי נשים מפורקות לאיברים-איברים. ראיתי נשים שהופכות לחתיכות בשר.

ועוד דבר. קשיש לא רק מתקרב אל הגוף אלא גם בוחר להתקרב אליו ברגעים אשר אל מולם בחיי היומיום אנחנו מסיטות את המבט, רגעים חסרי נראות, רגעים חסרי מודעות, מקומות הנסתרים לנו מעיני עצמנו ומעיני הסובבות אותנו, הגלויים אך לאלוהים או למצלמות אבטחה. אנחנו יושבות ואוכלות זו מול זו, אבל איננו בוהות בחלל הפה אחת של השנייה. אנחנו מזדיינות בעיניים פקוחות אבל כאלה שמודרכות על ידי חושניות, על ידי ארוטיקה, שתמיד קשורה ביחס עדין בין מה שגלוי לבין מה שנסתר. (למען הסדר הטוב, כדאי לציין שהבעיה שלי עם המבט שמייצר הסרט לא קשורה בשום צורה בשאלה האם הוא מייצר ייצוג נכון או לא נכון של לסביות, זאת אומרת, האם זה אמיתי או לא, האם זה תואם למציאות כלשהי. זה לא מעניין אותי. שני דברים ברורים, הסרט מתיימר לריאליזם, להיפר-ריאליזם, ויחד עם זאת, כמו כל סרט, הוא פנטסטי לחלוטין. ובחלוקה שבין סרטים שמבוססים על פנטזיות אמיתיות – כאלה שעסוקים בתיאור עולם מוכר להם – לבין אלה שמבוססים על פנטזיות מפונטזות – אלה שבוחרים לתאר מה ומי שזר להם – הוא שייך לקבוצה השנייה). העניין הוא בהפניית המבט אל עבר מה שבחיי היומיום אנחנו מורגלות לא לראות, מה שהוא עושה, שוב, כמו התקריבים, הוא לחדור אל הקרביים של הגיבורה. הוא פחות או יותר פותח לה את הצורה. כמו ניתוח לב פתוח. וזה רע.

כל זה כדי להגיד שהתקריבים עושים עבודה יוצאת דופן. הם מצליחים בפירוק שלהם. ומה שמעניין, מה שהופך את הסרט לסרט שכדאי לדבר עליו, לכזה שאי אפשר רק לרצות לזרוק לפח, הוא שמתוך הפירוק הזו נבנית דמות, גיבורה. משהו בכל זאת קורה. חודשיים אחרי שראיתי את הסרט ואדל עוד אצלי בראש ואולי גם בלב. אני לא חושבת שאני יכולה לקרוא בשם לאף אחת מהדמויות של הסרטים שראיתי בשנה האחרונה. איני מצליחה לזכור אף אחת או אחד מלבד אדל. כולם מתגמדים לעומתה.

נדמה שזה מתוך הפירוק שמתגלה תשוקה. זו של אדל. של מה שהוא יותר מהעיניים של אדל או הפה שלה –  התשוקה שנמצאת ברווחים שבין האיברים, התשוקה שלפעמים אנחנו חושבות שאנחנו יכולות לראות ולמשש אותה ולעיתים נשארת מופשטת לגמרי ורחוקה מהשגה. התשוקה שאולי היא זו שתופרת את התקריבים-איברים יחד לכדי גיבורה. ואמנם אנחנו רואות אותה בעיניים זרות, מנוכרות, חסרות אמפתיה, אבל אנחנו משיגות לראות אותה בכל זאת. כי המצלמה אמנם מפרקת את החיים של אדל לאיברים-איברים אבל מתוכם חומקת אדל, זו שהמצלמה לא יכולה לשלוט בה. כי המבט של עבדלטיף אמנם חסר אמפתיה אבל אינו אפאתי, הוא אלים ויחד עם זאת מלא באמונה, בעצמו או באדל, במקרה זה, זה היינו הך. ובמובן מסוים דווקא שם, דווקא בחוסר היכולת של המצלמה להבין את אדל, במחשבה שאם היא רק תתקרב עוד ועוד משהו יתגלה לה, מצויה נוכחות מוצקה, חיה, קיימת. כי מול המצלמה מתגלה מבט אחר, המבט שהוא שלה, של אדל. סתום ויצרי, מתגדש ומתרוקן מתמונה לתמונה, לרגעים מצליח המבט של אדל להכפיף אליו את הבמאי, את המצלמה, אותנו. ואז אדל מתייצבת מולנו כגיבורה. כזו שאינה כובשת את התשוקות שלה. כזו שיודעת מהן. כזו שמראה לנו מה זה שהיא רוצה.

3 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. פוסט מעולה וממצא.
    תודה.

  2. כראוי לביקורת חכמה גם אם לא ראיתי עדיין את הסרט אני יכולה בקלות לדמיין אותו,
    לרצות לראות אותו (למרות הביקורות המאוד מנוגדות ששמעתי וקראתי ) , ולהחליט אם אני מסכימה עם הביקורת או לא…

    תודה על פרוק הסרט..

  3. צפיתי בסרט, והאמת שהכמות הלא שיגרתית של הסצנות האירוטיות בו הביכה
    וגם מה שיצאתי ממנו בהרגשה שלא הבנתי אותו עד הסוף,

    עזרת לי להאיר במעט

    תודה

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות