זהות זרות רוסיות

אסנת איטה סקובלינסקי

ההורים שלי, שהיגרו ארצה בשנות ה-70, לא הסכימו לשים בבית עץ אשוח מקושט בטענה ש"אנחנו יהודים", ומיד אחר כך הלכו למסיבת נובי גוד ב-31 בדצמבר חבושים כובעי סנטה. כילידת הארץ שהוריה הגיעו מברית המועצות, תקופת חגיגות השנה האזרחית החדשה היתה תקופה מבלבלת למדי. רציתי עץ כמו בסרטים האמריקאים, אבל העץ שנתקלתי בו בבתים הרוסים היה מלווה בדמויות מוזרות כמו סניגורצ'קה והברכות שהגיעו איתו דיברו על "שנה טובה".

הקריאה בפוסט של יוליה כסלו על נובי גוד המחישה לי את תחושת הזהות-זרות של הרוסיות שלי. אני מכירה הרבה מנהגים מהבית, ועל רבים מהם שמעתי לראשונה. בעצם נחשפתי לתרבות הרוסית דרך הספקטרום המשפחתי: החגים, המאכלים, השפה. חווית החיים תחת השלטון הדיקטטורי הדהדה אצלי רק דרך הטראומה של הוריי ולטלוויזיה, המוזיקה והספרות הפופולריים לא ממש נחשפתי, או נחשפתי אליהם, שוב, רק דרך ההדהוד של עולמם התרבותי של הורי.

הזהות של בת למהגרים היא מעניינת כי היא מורכבת מנוסטלגיה למשהו שלמעשה מעולם לא היה לי, מעין סימולקרה של נוסטלגיה. את  המימד הנוסטלגי מעצימה תחושת גזל על הבושה שנכפתה עלי באשר למוצא הרוסי שלי. זו זהות שמורכבת מתחושת קשר עמוק עם התרבות הרוסית יחד עם משיכה וסקרנות לתרבות שהיא בעצם גם זרה. זו זהות שלא שייכת לי אלא משותפת לרבים מחבריי, בנים ובנות להגירה הרוסית של שנות ה-70, הגירה שלא היתה גל משמעותי, כזה ששינה את הדמוגרפיה והתרבות בארץ לצמיתות. זו היתה הגירה של של דיסידנטים, ציונים שרופים שנרדפו בשל אמונותיהם ונקרעו ממשפחתם ללא דרך חזרה. הנסיבות האלה יצרו קבוצה של 163,000 תושבי בריה"מ שחוו בישראל חווית היטמעות ומחיקה, במידה רבה מבחירה, מתוך רצון עז לממש את הפנטזיה הציונית ולמחוק את הזיקה לבריה"מ השנואה.

הגל המקדים הזה הוליד כמה צברים מבולבלים מאוד. במובנים מסוימים אולי החוויה שלי תופסת חלק מהחוויה של בני מהגרים בישראל בכלל. אנחנו דור של חצי-חצי, אני מדברת עברית בלי מבטא, השם הראשון שלי עברי לחלוטין, במובנים מסוימים אני חלק מההגמוניה האשכנזית, אבל מתחת לפני השטח הזרות בעבעה ועודה מבעבעת.

אני מנסה לכתוב את הטקסט הזה כבר הרבה זמן כיוון שהוא מכיל חוויה חמקמקה של זהות אבל גם כאב רב. אני רוצה לתפוס חוויה חברתית-תרבותית שאני בטוחה שלא ייחודית רק לי, בלי לכתוב דו"ח על קורותי ועל קורות משפחתי או ללקק את פצעי. אני מקווה שנובי גוד, כשם קוד לשנה חדשה והתחלות חדשות, יספק לי את ההזדמנות הנכונה לכך.

הרוסיות שלי היום היא חלק די בולט בחווית העצמי שלי, כה בולט שלפעמים מכרים מתפלאים לשמוע שלא נולדתי שם, או שאני לא דוברת רוסית שוטפת. הרומן שלי עם הרוסיות בעצם כולל ארבעה מוקדים משמעותיים, אחד של דחייה מוחלטת ושלושה נסיונות לפיוס והתקרבות עדינה בחזרה.

השפה הראשונה שלי היתה רוסית, בלעתי ספרים ברוסית עוד לפני שהגעתי לכתה א', גם המטפלת שלי דיברה רק רוסית. כשנחתי בכיתה א' בשנת 1990 קלטתי את הלך הרוח של הקליטה או האנטי-קליטה של המהגרים מבריה"מ. אף אחד לא הקניט אותי ישירות על מוצאי אבל המסר עבר חד וברור: להיות רוסיה זה רע. בגיל 6 הצהרתי בפני הורי שאני יותר לא מבינה ולא מדברת רוסית, מרגע זה ואילך חוויתי תהליך של מחיקת זהות. לא ששתי להסגיר את מוצאי, שכחתי את השפה ואף ניסיתי לשנות ולקצר את שם משפחתי הגלותי. בשם השני שלי, איטה, התביישתי לחלוטין וגיליתי את קיומו כסוד כמוס אך ורק לקרובים אלי ביותר. במובן מסוים ניסיתי להיות כמה שיותר צברית, למרות שבעצם נולדתי בארץ.

זה לא עבד. עדיין הייתי שונה, דחויה, אחרת, וסבלתי מאלימות. הדחייה החברתית הפכה לעזה יותר כשבנסיבות מסוימות גילו בני כיתתי שאנחנו אוכלים, רחמנא ליצלן, חזיר בבית. הידיעה הזו הפכה לרכילות לוהטת ודלק לשנאה.

ההורים שלי בכלל לא הכירו את המושג הזה ״אלימות בבית הספר״ ולא ידעו איך להתמודד איתה ועם המערכת כדי להגן עלי. פעולות שמאוד טבעיות לי, כישראלית, כמו לכעוס, לאיים ו"להפוך את השולחן" כשהמערכת עובדת נגדך, לא טמועות בדי-אן-איי שלהם.

החזרה הראשונה לרוסיות התרחשה בגיל 14, דרך וודקה, קללות ופופ גרוע. ברחובות מכורתי גרו לא מעט רוסים ורוסיות וכמה מהן הפכו לחברותי. הן הכירו לי את שפת המאט, שפת קללות שהיתה שמורה אך ורק לשכבות הנמוכות ביותר ולבוהמה, שפה כה גסה שהיא תסב עונג לכל מתבגר מרדן ותגרום לכל הורה בורגני רוסי להיחנק. הן השמיעו לי להקות טראש-פופ-איום-נפלא כמו רוקי ויירח וסטריילקי וגיליתי שזה מגניב להצהיר שאת רוסייה בזמן שאת שותה לגימה ארוכה של וודקה מהבקבוק בלי להניד עפעף.

.

להקת רוקי ויירח (ידיים למעלה):

 .

להקת סטריילקי (חצים):

זו היתה גם תקופת המרד, הנסיון שלי לחפש את הזהות הייחודית שלי. אחרי שנים בהם ראיתי איך ילדי מהגרים שמגיעים לכיתה הופכים ללעג בגלל בגדיהם ותוך מספר חודשים הופכים ל״צברים מן המניין״ פתאום נתקלתי ברוסים שהיו סגורים בחבורה של עצמם ולא היה להם שום רצון להיטמע, להיפך. ופתאום זה היה נראה לי כמו הדבר הכי מגניב בעולם. ניסיתי אז לחזור לכתוב ולדבר ברוסית אך הלעג של חברי על המבטא הישראלי הכבד וטעויות הדקדוק שלי גרמו לי להתרחק, הפעם היתה זו הרוסיות שלא קיבלה אותי. לא מצאתי מקום בקרב הישראלים וגם לא בקרב הרוסים, אבל התחלתי להבין את המורכבות של הזהות שלי.

עשיתי נסיון שני עם השפה כשלמדתי באוניברסיטה. הרגשתי שגנבתי מעצמי שפה, שפה שבה קלחתי וכתבתי מגיל 4. שפה לא רק במובן של מילים ואותיות, אלא של תרבות. הייתי קראת נלהבת של ספרות רוסית והערצתי את כותביה, כתבתי אז שירה ונדהמתי מהתנופה ומהמקוריות של האוונגרד הרוסי. הרוסיות היתה משהו שריגש אותי ושרציתי להיות חלק ממנו. נרשמתי לקורס רוסית למתחילים. אחרי שבועיים קרה קסם, כאילו שהיו שמורות במרתפים חשוכים ודלתות כבדות, החלו האותיות הקיריליות והמילים לפתוח את הדלתות בחריקה ולצאת החוצה. המרצה הודיע לי שאני שייכת לקורס "רוסית-בינוניים". פתאום דיברתי, קראתי צ'כוב, יכולתי לחבר משפטים שלמים, ואף אחד לא צחק על המבטא שלי. חיברתי חמשירים, והשתעשעתי עם השפה כמו עם חבר ילדות ותיק. המורה החכמה הכירה לנו את סדרות האנימציה הרוסיות והשירים שלהן שהיו מהולים תמיד, כמיטב המסורת, בעצב ושמחה, סניטמנטליות חסרת קיטש, וחמידות לא מתקתקה. בגיל 22 מצאתי עצמי מתאהבת בסדרות ילדים כמו צ'יבורשקה ו-וויני פו. הסרט הנפלא של מאשה ויונתן צור "מאגיה רוסיקה" הפך את ההתאהבות הזו לחתונה פרובוסלאבית.

 .

מתוך צ'יבורשקה (העגלה הכחולה):

.

וויני פו:

חזרתי לדבר על עצמי ולחשוב על עצמי כעל רוסיה. השתדלתי לדבר רוסית עם כל מי שהיה לו סבלנות. ולמרות טעויות דקדוק מביכות שנמשכות עד היום, אני עדיין בעקומת למידה מתמשכת של התרבות והשפה. היתה לי איזו פנטזיה שאם אדבר רוסית ושאם אכיר את התרבות אחזיר לעצמי תרבות שנגנבה ממני, אבל זה לא קרה, ולא יקרה. אמנם את השפה התעקשתי לשכוח אך יש רוסית שמעולם לא הכרתי.

כשלמדתי מגדר התחלתי להסתכל אחרת על זהות. במובן מסוים הרוסיות שלי היא בחירה מודעת, זה פן בזהות שלי שאני יכולה לבחור אם להעצים או להשקיט, וזה פן שאני אוהבת, כי יש בו עולם משלו, וקצב משלו וחקירה מתמשכת. כשאני מדברת רוסית עם אמא שלי, היא אדם אחר, הדיבור שלה חלק יותר, שנון, יפה, מתנגן. זה פן של אמי שזכיתי להכיר בגיל מאוחר וככל שהרוסית שלי תשתפר אכיר אותו יותר. הרוסיות שלי היא מפתח לעולם תרבותי שלם אבל גם לתקשורת עם אנשים, בייחוד עם קרובי משפחה שהייתי רוצה לתקשר איתם יותר. במידה מסוימת הרוסיות שלי היא זהות מדומיינת, פנטזיה, התאהבות ודווקא המפגש הפרונטלי איתה, במולדת של הוריי הוביל לחוויית התפכחות מטלטלת.

באוגוסט האחרון הורי הזמינו אותי לנסוע איתם לטיול שורשים בעיר הולדתם חרקוב באוקראינה. זה טיול שדובר עליו שנים רבות אבל נמנענו ממנו, לא פשוט להתמודד עם שדי עבר. הורי לא היגרו מברית המועצות, הם נקרעו ממנה וממשפחתם, גורשו בבושת פנים, והכתימו את שמה של המשפחה, שגם כך התקשתה לשרוד בסביבה האנטישמית המגבילה, בעיני המפלגה הכל-יכולה. הורי היו דיסידנטים – פעילים ציונים שלמדו עברית במחתרת ונרדפו על ידי השלטונות.

1146958_583533068371733_1056851125_o

(בתמונה: הורי מבקרים בבית סבי וסבתי בו חיו איתם)

 כשהוזמנתי לאוקראינה (ברית המועצות לשעבר) קפצתי על ההזדמנות בשמחה מתוך תשוקה להכיר את המולדת המדומיינת שלי, אבל לא הייתי מוכנה לשנאה ולסלידה העזה שהיא תעורר בי, הן בזכות עצמה והן בזכות החוויות של הורי שנחשפו בפני ברחובות הילדות שלהם.

הרוסיות היתה חברת הילדות שחזרתי לשחק איתה, ולא התכוננתי לצד האפל שלה. חוויית הנחיתה בקייב היתה קשה, אבל לא קשה כמו הימים שביליתי בחרקוב אצל משפחתי.

כשהגעתי לחרקוב לא ממש ידעתי למה לצפות, שמעתי סיפורים על פארקים גדולים ועל חשמליות. שמעתי על סוכני קג״ב שרדפו אחרי אבא שלי דרך חצרות בתים. ידעתי על עוני גדול שבמסגרתו חתיכת נקניק נחשבה לפינוק יוצא דופן ונדיר. אבל לא ידעתי מה תהיה חרקוב עבור הורי היום ובעיקר עבורי.

IMG_8646

(בתמונה: חשמלית בחרקוב)

.

1276314_583531355038571_1790000588_o

(בתמונה: חוף על נהר בחרקוב, צילם: קונסטנטין סקובלינסקי)

חרקוב היא שילוב של זכרונות ילדות מתוקים וסיוטים דיקטטוריים, היא קידמה ואירופה יחד עם דכאון לאומי ופרצופים חמוצים. היא הפצע המשפחתי הגדול, היא סיפורים על פוגרומים, על אי-קבלה לעבודה ולאוניברסיטה על רקע אנטישמי, אבל היא גם עצי תפוחים גדושים, נהר קריר, חשמליות עתיקות, דוכני פירושקי וחברים עם מכוניות אוקראיניות ירקרקות ובתי כפר עם שדות ירק ופרי וחביות שיכר ביתי מתקתק במרתף.

IMG_8765

(בתמונה: חצר הבית הכפרי עמוס עצי התפוח אצל חברי משפחה)

IMG_8776

(בתמונה: חברי המשפחה פותחים שולחן)

 .

IMG_8796

(בתמונה: חברי המשפחה פותחים שולחן בחדר השינה שהוא גם סלון, על השולחן שיכר ביתי)

IMG_8803

(בתמונה: אוספים אותנו לטיול במכונית אוקראינית)

"כולם נראים כל כך רוסים, כל כך סלביים" הערתי להורי בתחנת המטרו, ואמי שחורת השיער והעיניים ענתה לי "כן, ובנעוריי כל כך פחדתי מהם". העוני שבו חיה משפחתי שנשארה שם, הטפטים המתקלפים, הדירות המאולתרות, האנטיפתיות של עוברי האורח – כל אלו העציבו אותי מאד אבל המפגש הכי קשה היה עם חבורה של צעירים בני גילי.

בערב השלישי שלי בחרקוב, בהיעדר קרובי משפחה צעירים, חבר חיבר אותי לבחור צעיר שחי בעיר ועובד איתו באותה חברת היי-טק בינלאומית. יצאתי לשתות עם חבריו בערב החגיגות לשחרור חרקוב, בכיכר המרכזית בעיר. הם היו בני 25, ממעמד בינוני ואפילו די גבוה, שניים מהם למדו לתארים מתקדמים בפראג והיו בביקור. שאלתי אותם על אוקראינה והם הביעו גאווה מקומית ותמיכה מסויימת בהצעה להסיר את הרוסית כשפה רשמית ולהותיר רק את האוקראינית, חלק מגל חדש של לאומנות ששוטף את אוקראינה מאז פרידתה מרוסיה, וביתר שאת בשנים האחרונות. חרקוב, בניגוד לקייב, תמיד היתה עיר דוברת רוסית, והורי שחיו בעצם בברית המועצות כלל לא דיברו אוקראינית.

IMG_8655

(בתמונה: הכנות לחגיגות שחרור העיר)

 .

שאלתי אותם מדוע כל הנשים מאופרות בכבדות ונועלות עקבים, הם ענו שזה בגלל שזה יפה וגם בגלל שיש יותר רווקות מרווקים. הצעתי הסבר פמיניסטי יותר שהתקבל בהסתייגות. כשרציתי לשלם הם סירבו וענו לי שאני לא יכולה, בגלל שאני אישה ובאוקראינה זה לא נהוג. עניתי שאני אולי אוקראינית אבל אני גם פמיניסטית, נעניתי בצחוק רועם, כאילו אמרתי דבר והיפוכו. שאלתי אותם האם אני נראית אוקראינית, הם ענו שכן, אם הייתי מתאפרת. לבסוף שאלתי האם לדעתם אני נחשבת בעיני האוקראינים לאוקראינית כי ההורים שלי נולדו פה, או שרק יהודיה. "רק יהודיה" ענה אחד מהם ותשובתו לוותה בשתיקה נבוכה של חבריו. "מה, היא צריכה לדעת את האמת" ענה לנוכח חוסר הנוחות שלהם.

החוויה הזו טלטלה את התפיסה לפיה אני יכולה לבחור את הזהות שלי. לא משנה מה יהיה השיח הפנימי שלי אני עדיין פועלת בתוך עולם ובתוך קבוצות שיוך. בזמן החזרה הבנתי באופן חד שאני לא ממש בריה"מית, לא ממש רוסיה, לא אוקראינית, ולא ממש ישראלית, למרות שהאפשרות האחרונה היא הממשית ביותר מכולן. התפאורה של חיי שלי היא מיש-מש בלתי אפשרי של תרבות, מזרח-תיכונית-רוסית.

זו תרבות שחברה להרבה מאוד תת-תרבויות של א/נשים שהם דור שני להגירה, הרבה מאד בנות אדם שלמרות שנולדו בישראל, גדלו עם תחושה שהם האחר. כיצד ייתכן שבארץ הזאת, מי שחי כאן עשרות דורות הוא האחר, וכל קבוצת מהגרים מרגישה כמו האחר, וכולם חווים חוויית מחיקה או טשטוש זהות. מי זו בעצם ההגמוניה, מי הוא הישראלי, הצבר, הכנעני, מי הם אדוני הארץ? למי אנחנו מנסים להידמות?  זו שאלה מורכבת לא פחות מאשר הזהויות שמרכיבות את המקום הזה. במידה מסוימת אני גם ההגמוניה וגם זו שנדפקת על ידה, הזהות שלנו יכולה להתבדל ולחפוף בנקודות השקה שונות ואפילו להשתנות עם הזמן.

שיח הזהויות הפוליטי שנפוץ בקרב חבריי מעורר בי תקווה שהנסיון שלנו לתהות על השורשים שלנו יביא אותנו להבין שהאחר יכול להיות גם חלק ממני ולעבור חוויות דומות מאוד לשלי; שבשלב מסוים אני יכול להיות איתו באותה קבוצה, בלי לשכוח את יחסי הכוח הנוכחים תמיד. דווקא חידוד העצמיות והייחודיות של הקול שלנו יכול להביא לטשטוש חומות החשדנות, הניכור והזרות שבינינו. מרחבים כמו האתר הזה מביאים אותי לקוות באופן עיוור, שמתעלם לחלוטין מגילויי הגזענות היום יומיים, שיכולה להיווצר כאן חברה מקבלת. חברה שתכיל את ערבוב הזהויות, הקוויריות שלה, הסלידה, הסקרנות והנוסטלגיה, ושתכיר במורכבות ובכאב של זהויות שונות. חברה שבה חצי-חצי יהיה מצב טבעי.

1264240_583535588371481_145832035_o

(בתמונה: אני מחדשת את כתובת הקבר של סבי)

.

1270011_583535131704860_150977724_o

(בתמונה: ההורים שלי ברחובות חרקוב)

 

 

26 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. כתבת נהדר, בתור מישהי שנולדה בארץ לעולים שעלו מבריה"מ בשנות ה-70 הזדהיתי מאוד. עוד לא ביקרתי באוקראינה (מולדתה של אמי) אבל חוויתי חוויה דומה לשלך כשנסעתי לכרתים עם בן הזוג שלי וכולם סביבי היו רוסים נוצריים ענקיים ובלונדינים, בפעם הראשונה בחיי הרגשתי קמצוץ ממה שאמא שלי הרגישה , שתמיד יתפסו אותי שם כיהודיה, יותר מכל דבר אחר.

    בדיוק אתמול פרסמי פוסט בבלוג שלי, שעוסק בפולקלור רוסי , אשמח אם תקראי
    http://songandart.blogspot.co.il/2014/01/blog-post_27.html

    • תודה, ליטל. חשוב לי לשמוע שאני לא מדברת רק בשם עצמי. אקרא בשמחה, נראה מרתק ממבט ראשון.

  2. תודה רבה!!! מאוד מזדהה ומוצא את עצמי בהרבה מהחוויות שכתבת.
    גם אני ניסיתי להחזיר לעצמי את הרוסית שמחקתי, גם בלימודים באוניברסיטה וגם בשיעורים פרטיים. לצערי לא הצלחתי. הרגשתי שאני מנסה ללמוד את הדקדוק של שפה שאני כבר יודע. חוייה מתסכלת.
    אני חווה חויית זרות עצומה כל פעם שאני מגיע למוסקבה, שם נולדתי וגרתי עד גיל שנתיים, יותר מכל מדינה אחרת בעצם. מעניין ומרתק.
    את מוזמנת להכנס לקבוצה שלנו, אם עד עוד לא מכירה:
    דור 1.5
    https://www.facebook.com/dor1vahetsi

    • קבוצה מעולה, והתיאור שלכם מרתק בפני עצמו. תודה על ההזמנה.
      אולי צריך לפתוח קבוצת תמיכה "דוברי רוסית שבורה אנונימיים" :)

  3. יש לנו תרבות ייחודית. לא יעזור לאף אחד, אין כמו לשמוע שנסון ולקלל במאט. אין ספרות מרגשת יותר מפושקין וצ'כוב. אין כמו לראות את המפגן הצבאי ב-9 במאי ולהתפרק על משחקי הקסם של דינמו קייב.

    • הפעם הראשונה שהצלחתי לקרוא סיפור שלם של צ'כוב בשפת המקור הביאה אותי להתרוממות רוח. למפגן הצבאי ולכדורגל אני פחות מתחברת, למרות שיש לי חיבה לוקאלית ל"מטאליסט".

  4. אני דווקא מגל העלייה של שנות ה90 (עלינו לפה שבועיים לפני מלחמת המפרץ, בעודי בת 10), אבל עברתי בדיוק את אותם השלבים של נסיון מציאת הגדרה לזהותי. מן הסתם השלום עם עצמי הגיע יחד עם ההשלמה עם הרוסיות שלי, הכה בזויה בעיניי דאז. כנראה שאת הפושע להשלמה הזאת קיבלתי מחבר קרוב שהכיר לי עוד חבר'ה רוסים כמוהו שלמדו בבי"ס התל אביבי שבח מופת. חבורה שסוף סוף דיברה איתי בגובה העיניים על שירים של משינה ועידן רייכל וגם ידעה מיהו צ'בורשקה שהווה אבן יסוד בילדות שלי שלא עברה כאן. שנים התחבטתי עם מי אצליח לבנות זוגיות ומה תהיה דמותו וזהותו של בן זוגי. מעטים היו בני הזוג הישראלים שהתעניינו במה שעבר עלי לפני שדרכה רגלי על אדמת הקודש ומבחינתי היה כבר בלתי אפשרי למחוק ולהתעלם מזה. אז בסוף מצאתי את התמהיל המושלם: בן להורים רוסים שעלו לארץ בשנות ה70, שנולד בירושלים אבל גדל על ספריו של צ'וקובסקי. סביבתו המיידית לרוב הייתה ישראלית לחלוטין ולכן לא עבר משברי זהות כמו שלי והרוסית שלו הייתה מאוד חלודה גם בהבנה כשרק הכרנו. היום הוא כבר מצליח לבנות משפטים ברוסית וגם עוזר לי ללמד את הבן שלנו את השפה. השנה הצבנו בבית עץ אשוח קטן מקושט בסילבסטר והילד הוקסם מהאורות המרצדים ומהקישוטים. יש לנו בבית גם כמה ספרי ילדים ברוסית של מרשאק וצ'וקובסקי ולפני כמה ימים הראיתי לו ביוטיוב את שיר ההתחלה של ברמנסקיה מוזיקנטי. אבל הוא בגן ישראלי לחלוטין, אפילו עם רוב דתי לאומי, ואנחנו חוגגים גם חגי ישראל או בקיצור נותנים לו את חופש הבחירה לאמץ מה שמוצא חן בעיניו . אגב בגלל הבילויים התכופים בחברת סבא-סבתא הוא מדבר עברית עם מבטא רוסי כבד , אבל אני סומכת עליו שיידע להסתדר בחיים ואם לא – תמיד אהיה כאן כדי להבין, להזדהות ולעזור. משהו שמעולם לא היה לנו, כי הורינו מראש סגרו אתעצמם בגטו הרוסי שלהם.

    תודה לך על השיתוף בחווייתך. אשמח להמשיך לקרא אותך.

    • תודה על התגובה ויקה. אני קוראת תגובות כמו שלך ומדהים אותי איך כל אחד מאיתנו יכול לפרוט את הזהות שלו לחוטים עדינים ופרומים, כמה הדבר שעליו מושתת מי שאנחנו שברירי ומלא בסימני שאלה, וכמה יופי ומורכבות אפשר להכיל בין כל התהיות האלה.

      • מרוב הסיפורים על מחיקת זהות וכפיית הזהות הישראלית מסקנתי שאני לא מבין משהו, אולי תסבירו. למה הזהות הרוסית כל-כך עדיפה על זו הישראלית ולמה אדם שעלה היישר לשמורה הסובייטית בארץ והשתמר כמו גופת ממותה הוא מושא לקינאה? למה להיות ישראלי נחשב דבר כל-כך נלוז ומתועב, והעולה ששליטתו בעברית אומנם מצוינת, אבל אינסטרומנטלית בלבד, שרואה את עצמו רוסי לכל דבר ועניין שמכורח הנסיבות מתגורר במדינה זרה ושולט בשפה זרה הוא האידיאל?
        למה את מעדיפה לקרוא לתהליך שעברת "מחיקת זהות" ורואה בו אונס ואסון אישי, והיית מעדיפה שההרגשה הטבעית שלך הייתה של רוסייה במדינה זרה, כמו הרבה עולים מדור הורייך? למה לא לקרוא לתהליך שלך "הבניית זהות" ולראות בו רכישה ולא אובדן?
        וכן, אני מוכן לסילונות אש וגופרית ומודע שאנשים בדעה שלי הם מיעוט זניח ונעלם, אני רק רוצה להבין למה, אולי יש משהו שלא רואים מהמקום שלי?

        • קודם כל אני חושבת שתגובה שלך מאד עויינת ולא מכבדת את הפורום. יכולת לשאול את השאלה שלך באופן פחות פוגעני ואגרסיבי.
          מעבר לזה, אתה הגעת לכל מיני מסקנות מהטקסט שבכלל לא השתמעו ממנו. הנה כל הדברים שאתה מזכיר שאני *לא אמרתי*:

          1. לא אמרתי הזהות הרוסית עדיפה על הזהות הישראלית.
          2. לא אמרתי אדם ששמר על הזהות הרוסית שלו הוא מושא לקנאה.
          * כן, היתה בי הערצה למי ששמר על הזהות שלו ולא התבייש בה כמוני.
          3. לא אמרתי היות ישראלי נחשב דבר כל-כך נלוז ומתועב.
          4. לא אמרתי שיש מהגר (עולה) מסויים שהוא האידיאל
          5. אני לא רואה בו אסון אישי במחיקת הזהות. היה משהו בסביבה שלי שגרם לי להתבייש במי שאני ולשכוח שפה. זה פשוט חבל.
          6. התהליך שלי הוא בהחלט תהליך של הבניית זהות, שכולל בתוכו גם אובדן, לא רק של משהו מוחשי ומוגדר או אפילו אמיתי.

        • אני די מסכים איתך.
          מה רע בזהות ישראלית ?
          אני עליתי בגיל 3 והזהות שלי היא של יהודי-ישראלי.
          אז אני מדבר גם רוסית כי בבית מדברים, מכיר מעט מוזיקה ברוסית וגולש באתרים רוסיים בזכות הכרת השפה (ברמה די בסיסית).
          אולי יש בי ממש מעט זהות תרבותית סובייטית (כמו נובי גוד, שתיית וודקה, אוכל, 9 במאי וכו') שמגיעה מהבית ובודאי שלא מזכרונות שאין לי.

          לדעתי זה לא תקין להיות עולה חדש לנצח, לשמור על מסורת ותרבות זה תמיד נחמד, אבל לחיות עם זהות שונה ולהרגיש לא מחובר זה לא כל כך תקין.

  5. אני מופתעת כמה הזדהיתי איתך. עליתי מאוקראינה ב90׳ כמה חודשים לפני מלחמת המפרץ ואז ישר לכיתה א׳ (לבית ספר חרדי לא פחות), וגם אני שכחתי את השפה כאילו בבת אחת, עד כדי כך שאין לי מבטא רוסי כלל אלא מבטא ישראלי כבד ברוסית. את השם שלי עיברתתי כגחמה בכיתה ג׳ שעברתי בתי ספר בלי לחשוב פעמיים ואפילו בלי לשאול את ההורים שלי שישבו מול המזכירה בבית הספר בלי להבין מה אני אומרת , שנים אחר כך שהוצאתי תעודת זהות השארתי את השם המקורי שלי. מה שיוצר לי בעיות ביוקרטיות אבל לא איכפת לי, אני נאחזת בו כאילו רק זה מקשר אותי לזהות הרוסית שלי. ששאר המשפחה שלי עלתה לקראת סוף שנות ה90 כל כך קינאתי בבת דודתי שהגיע ישר לסביבה רוסית (או גטו רוסי) וכלל לא היתה צריכה למחוק את הזהות שלה, וממנה הכרתי את רוקיווירח ודומיהם אבל במסיבות שהיא היתה מארגנת תמיד הרגשתי שונה -לא רוסיה מספיק יותר מדי ישראלית. אז הדחייה שאת מדברת עליה מוכרת גם לי למרות שלא נולדתי בארץ. בקיצור תודה על הפוסט הזה

    • תודה על השיתוף. גם אני מופתעת מכמה שעולי שנות ה-90 מתחברים לטקסט הזה. אני חושבת שקבוצת השיוך בה הרגשתי הכי בבית היתה בקרב רוסים-ישראלים, זו היתה ממש תגלית, למצוא עוד אנשים כמוני.

      • התגובה האחרונה היתה שלי, כמובן

  6. רשומה נהדרת, תודה רבה!
    הזדהתי עם המון דברים, למרות שעלינו לישראל בסוף שנת 90. בתור ילדה שהגיעה לארץ בגיל 9 המתקדם, רק רציתי שיקבלו אותי, יאהבו אותי. תמיד הדהים אותי שבניגוד אלי, חברים רוסים אחרים שלמדו איתי ביסודי, ואחכ בחטיבה ובתיכון לא חיפשו את זה, אלא הסתגרו בתוך עצמם, בזמן שאני וויתרתי לחלוטין על הזהות ה"רוסית" שלי. הרוסית הביכה אותי, ההורים שלי הביכו אותי, כל דבר פחות או יותר הביך אותי ורק רציתי שיקבלו אותי כאחת מהצברים. ועם זאת, בשנים הראשונות הייתי חוזרת הביתה וקוראת ספרי הרפתקאות ברוסית.
    כשאני חושבת על זה היום אני ממש מזדעזעת, אבל עוזר לדעת שהרבה עולים או בני עולים עברו את אותה חוויה. אני כל כך כועסת על עצמי שהרוסית שבפי לא מושלמת. אם פעם פסגת השאיפות שלי הייתה שלא ירגישו במבטא ויטעו לחשוב שאני צברית, היום הייתי רוצה לכתוב ברוסית יפה ועשירה ולדבר בלי הצורך להכניס מיילים בעברית.
    עשיתי טיול שורשים לפני שנה לקייב, שבו בעיקר הבנתי כמה אני לא אוקראינית. הופתעתי לגלות שאחרי שגדלתי בסביבה שהגדירה אותי כ"רוסיה", הדבר היחיד שמחבר ביני לבין רוסים או אוקראינים הוא השפה. המרחק שלי מהם הוא מרחק שנות אור.

    • תודה לך. אני חושבת שהמסע לחרקוב הוא זה שעורר את הטקסט הזה. השוק היה כל כך גדול שאני חושבת שאני עדיין מעבדת אותו. לפעמים אני משתעשעת ברעיון לעבור לגור בחרקוב לתקופה, ללמוד רוסית ולחקור שם את התרבות ואת המקום שלי בתוכה.

  7. מזדהה לחלוטין, תמיד חשבתי לעצמי שלנצח לא אדע מי אני ולאן אני שייך – חסר שורשים וחסר בית. עד שהשתלבתי לא הרגשתי נוח להיות שונה, מין אמנסיפציה תרבותית שכזאת ומאז אני, אני. כנראה שעם הזמן זה נהייה לי בסדר ואפילו כיף להיות מורכב ממספר שפות, לאומים והשקפות גם כשזה גובל בבילבול.
    כן ירבו כתבות כאלה, תודה לך :) (עלינו מחרקוב ב95)

    • זה אכן כיף. לפעמים כשאנחנו נוסעים לבקר את המשפחה שהיגרה משם לארה"ב, ההורים שלי מדברים עם הקרובים ברוסית מתובלת במילים בעברית. הם מסתכלים עליהם במבט תוהה ואני מחייכת חיוך רחב.

  8. אגב מאט וצ'יבורשקה ,שילוב גאוני בינהם.. http://www.youtube.com/watch?v=81her-4j9xg

  9. תודה על הטקסט החכם והרגיש, ותודה קפה גיברלטר שמפרסם דברים כאלה שבדיוק מאפשרים לנו לחשוב מחדש על מה שהולך בארץ. בניגוד לכל המגיבים פה, אני אחוס"ל למהדרין. את המחיקה חוו דור הסבא והסבתא ובמידה מסוימת ההורים שלי: לא הדור שלי, אבל גם הזהות הישראלית הזאת (צברית, כנענית, מה שלא) כל כך שבירה, כי טראומות כאלה לא פותרים בהגירה, נישול, ניכוס, והמצאה מחדש. (והספר שהמחיש לי את זה טוב מכל דבר אחר זה "הוא הלך בשדות", להפתעתי, ריאליזם סוציאליסטי ציוני, שמסתיים בהתאבדות של אותו פלמ"חניק יפה בלורית שלא מסוגל לבנות משפט נורמלי ובודאי אינו יכול להתמודד עם רגשות ואחריות).
    בזמנו אסמה אג'באריה זחאלקה אמרה, לפני הבחירות, שישראל היא אוסף של ציבורים שבורים, והערבים הם חלק מזה, עוד גלות ב"קיבוץ גלויות", ודי התנפלו עליה איך היא משתמשת בשפה ציונית כזו, אבל אני חשבתי שהיא הבינה טוב מאד את החברה הישראלית. זו חברת החצי חצי שאת מתארת. האתגר אז אהוא איך לראות את הטראומות שיצרו אותה, בלי להכחיש את המקומות השונים מאד של כולנו והאחריות השונה.

  10. טקסט יפה ומעניין. נק' המבט שלך על ההיטמעות-השכחה-זיכרון וניסיון לבנות זהות, היא משהו שלא יצא לי להכיר מקרוב בהקשר של העלייה מברית המועצות. תוך שקראתי, נזכרתי בחברות-לרגע היחידות שהיו לי, שהיו רוסיות – אחת בתיכון, אחת בצבא. שתיהן דיברו עברית בלי מבטא, לאחת קראו קרן, ומעולם לא ביקרתי בבית שלהן. הם תמיד ביקרו בשלי. אני לא זוכרת שום פרט על המשפחה שלהן, הן דיברו בזלזול מסוים על אמא שלהן. בדיעבד, ברור לי שהן הרגישו גאווה שהן מצליחות להסתיר את המוצא שלהן כמה שיותר, ואם כבר דיברו על כך – הן הוסיפה נימה של זלזול. מעניין אותי אם משהו השתנה בתפיסה שלהן לאורך השנים.
    ועוד משהו שחשבתי עליו – את הנעורים שלי העברתי ביישוב ליד נתניה, והייתי מבלה בנתניה, הולכת לקופ"ח בנתניה וכו'. אני זוכרת את החוויה של קופת חולים בעיקר, סניף מרכזי בו כל הרופאים, האחיות, המזכירות והמטופלות/ים היו רוסים. הנשים הזקנות לא דיברו עברית כלל. זה היה כמו להיכנס לעולם בתוך עולם, מקום בו אני זו שלא הבנתי את השיחות סביבי, אני הרגשתי לא בנוח במידת מה בישראליות שלי, לאנשים אחרים קיצרו תורים כי הם הכירו את המזכירה. זה היה מיקרו קוסמוס שלא הייתי שייכת אליו. וזו היתה חוויה מעניינת כל פעם מחדש.

  11. אסנת איטה היקרה,
    "נוסטלגיה למשהו שלמעשה מעולם לא היה לי," – זה משפט מפתח.
    התחושה הזו משותפת להרבה ילדים של מהגרים-עולים מארצות שונות, שעלו לארץ.
    הורי עלו מאלג'יר. אני נולדתי בארץ ואני לגמרי מזדהה איתך בתחושה הנ"ל.

  12. ריגשת אותי עד דמעות!!! תודה על השיתוף !

  13. אצלי אישית זאת דוגמא קיצונית יחסית. למרות שעליתי בגיל שנה ההורים שלי שנאו את ישראל מהיום הראשון והתנערו לגמרי לגמרי מהתרבות הישראלית וכתוצאת מכך נעשיתי יחסית מאוד רוסי תרבותית. מכיוון שגדלתי במין שכונה רוסית בחיפה הייתי במצב שבו כ-70% מהכיתה שלי ביסודי כ-50% בחטיבה וכ-40% בתיכון היו רוסים כך שתמיד מצאתי לעצמי את האנשים הרוסים. בעצם אפשר להגיד שאף פעם לא היו לי חברים צברים וגם האלה שהיו דרכינו נפרדו בשנים האחרונות. לפני כשנתיים וחצי ביקרתי לראשונה בעיר מולדתי סנקט פטרבורג ולמרות שההורים שלי היללו(תרתי משמע) את העיר בערך כל פעם שהם נזכרו בה לא האמנתי שיופי כזה אפשרי עד שלא ראיתי את זה במו עיני(זאת גם הייתה הפעם הראשונה שלי אי פעם בחול) התאהבתי לגמרי בעיר,בתרבות הרוסית האמיתית(מה שיש אצל הרוסים בארץ זה לא בדיוק זה) בעם הרוסי, ביופי של הרוסיות שפשוט שואף לשלמות ובעצם מאז אני מרגיש שאני בחיים לא יוכל לחיות את חיי ולהרגיש מסופק כל עוד אני חי בישראל ואני פשוט לא יודע מה לעשות בעתיד… אני כבר בחיים לא ירגיש באמת שייך לישראל ובוא זמנית אני גם תמיד ירגיש סוג של זר שם… בדיעבד, אני אישית מרגיש שאם ההורים שלי בכלל לא היו עוזבים את רוסיה אני כיום הייתי בן אדם הרבה יותר מאושר שם למרות רמת החיים הפחותה יחסית לישראל אבל את זה לעולם לא נדע…

  14. בהבדל של 10 שנים אבל באותו בית התהליך שאחותי הקטנה מתארת עבר עלי פי 10 יותר מהר והרבה יותר החלטי.
    בין גיל 4 שבו גם אני דיברתי והתחלתי לקרוא ספרי ילדים ברוסית אבל גם ללכת לגן טרום חובה לגיל 6-7 שאני כבר בבית ספר יסודי וסובל מהקנטות פה ושם (ומחזיר מכות פה ושם) בשכונה שבה רב בני גילי הם גם ילדי מהגרים נמחקה הזהות הרוסית לחלוטין.
    עד היום אני מתנגד לחלוקה עדתית שבה אני מוגדר – "רוסי" "אשכנזי" או "אוקראיני"
    אני תמיד התעקשתי על "ישראלי" ובשנים האחרונות אחרי שבע שנים בנכר התקדמתי ל "יהודי"
    תמיד העדפתי מהר וכואב על פני איטי וסובל כמו פלסטר שמורידים. העלייה של שנות ה90 היא מה שעיכב את תהליך עיצוב הזהות אצל אחותי – כך נראה לי.

  15. כתבה ממש יפה. מזדהה מאוד…
    להיפתח לנושא הרב זהות של הדור שלנו הוא לא קל אבל חייבים לקבל עובדה זאת ולהיות שלמים עם מי שאנחנו.

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות