מנגינה מוקדשת, שיר ערש

מוקדש לאמהות ואבות, שרוקדים בהמהום את ריקוד ההרדמה לילדם.

כבר זמן רב אני מתחבטת בתוכי בכתיבה, ובעצם מוצאת את עצמי רוצה בעיקר להיות, ולכתוב מתוך להיות – במבט, במקום, אני מצאתי את עצמי כותבת משם, ולא משום דבר אחר.

לפני מספר שבועות נולדה לחברים יקרים ואהובים ילדה, והיא ככה, בלי מניירות או טכסיסים, הביאה אותי לכתיבה, מעצם היותה בתם של חברים הגרים קומה מעליי. קול פנימי מביא אותי לחשוב עליה ולקוות לה.

השירים שאנו שרים לחיים הקטנים והפלאיים האלה, הם פעמים רבות הכנים ביותר שלנו. המילים בשירים מושרים בהקדשה לרך הנולד, אבל לרוב מכוונים במילותיהם לשרה עצמה, שמקווה, מברכת. ההברות והצלילים, ההמהום הרגוע, הם אלו שאת יכולה לחוש בילד, בטח אם הוא מעורסל בידיים, ותהודת הריאות החובקת אותו. לפני חודשיים בערך, חבר יקר עמד לעלות להקריא שיר, והוא לחש בשקט שאיבד את רגליו ולא יודע איך לעמוד מול האנשים ולהוציא מילים מפיו. העיניים שלו תרו אחרי מנוחה. חייכתי אליו, ולחשתי: "תחשוב שאתה שר לילד שלך לפני השינה".

ואולי בעצם, בשביל זה אנחנו תמיד כותבים ושרים ונושאים תפילה. יש גבול לכמה שאדם יכול לאמוד את המרחק בינו לבין תחושותיו ומיחושיו ותבונותיו. הרי רובן, בסוף, מתגלות מחוצה לנו, ואנו רק עומדים נפעם ומנסים למצוא מילים או חיוכים שיטיבו לשקף את הדברים.

מנגינה מוקדשת

אנור בראהים הוא נגן עוד תוניסאי, שבדומה למולאטו אסטטקה באתיופיה, משלב בין ג'אז ללחנים של המוזיקה המקומית, וכמו רבים מהמוזיקאים מהסוג הזה, הדרך המוזיקלית שלו הייתה מעגלית – הוא התחיל באקדמיה למוזיקה בתוניס, נסע לחפש כיוונים חדשים בפריז, וחזר בסוף לתוניס עם קשב חדש לבית, בנוסף לצלילים שהביא איתו ממעבר לים.

The Astounding Eyes of Rita (״העיניים הפלאיות של ריטה״), זו מנגינה מתוך הדיסק האחרון שלו,  ב-2009, ושנושא את אותו השם. עבורי המנגינה הזו היא בית ומפלט, כי היא ניגון קבע בימי שישי כשאני באה להורים, נכנסת ונוחתת בחיוך. והוא גם הדיסק שהענקתי לשכנים להולדת בתם – ריטה…

שיר, מוקדש מחדש

ירח מלא ופרידה הקטנה/ טד יוז

ערב קט וקריר שהתכווץ לנביחה של כלב ולשקשוק

של כד -

ואת מטה אזנך.

קורים של עכביש, דרוכים בצפיה לנגיעת הטל

דלי שהורם, דומם ועולה על גדותיו – ראי

שיפתה כוכב ראשון לרטט.

ושם, פרות חוזרות לרפת, קושרות זרים של

נשימה חמה על המשוכות -

נהר אפל של דם, ים של סלעים,

מערסלים חלב שלא-נשפך.

"ירח!" את קוראת פתאום, "ירח! ירח!"

והירח פוסע לאחור כדי להביט משם כמו ציר במתבונן נדהם

ביצירתו המצביעה עליו נדהמת.

 

—–

מתוך: "שועל המחשבה", טד יוז, בתרגום: סבינה מסג, הוצאת שוקן, 1996

 

מילים, מוקדשות ממני

אִם הָעֶצֶב שְׁלִיחַ

הַשִּׂמְחָה

בְּשׁוּרָה

פּוֹעֶמֶת רוּחַ.

cassiopeia-1-joseph-cornell

[בתמונה: עבודתו של ג׳וזף קורנל, Cassiopeia 1]

2 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. תודה. מקסים ומנחם. ליל מנוחה וחלומות פז

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות