כיסוי-גילוי: פרויקט המסכות של מרת

לפני כמה זמן התחלתי לעקוב באינסטגרם אחרי פאשניסטה בשם ascia_akf. הכל התחיל מתיוג שלה שנתקלתי בו ואז הבנתי שמדובר בבלוגרית אופנה עם עוקבים מכל העולם. מה שבולט מאד באאוטפיטים שלה הוא פריטי קוטור של מעצבי-על, שיק מעודכן ואקססוריז מהממים הכוללים כובעי גרב, מטפחות, צעיפי ראש, טורבנים מיוחדים. פתאום הבנתי שהיא הולכת עם כיסוי ראש. תמיד. עם כל אאוטפיט. נברתי עוד קצת באימג׳ים שהיא מעלה לאינסטגרם, וגיליתי שהיא ערביה-אמריקאית שחיה בכווית, בחורה צעירה ונשואה באושר (כך היא מעידה על עצמה בפרופיל) שסיימה לא מזמן תואר ראשון ובימים אלו היא בהריון מתקדם. בחורה עסוקה ופאשניסטה מעיפה. תהיתי על עניין כיסוי הראש. הוא קצת נוטה לבלבל במקרה שלה, כי הוא מזכיר מאד כיסוי ראש יהודי-מסורתי, ולכן לא עליתי ישר על השיוך שלה לעולם הערבי. עם זאת, היא לובשת מכנסיים, לא משהו שאנחנו רגילות לראות ביהדות לצד כיסוי ראש. אני חייבת לציין שמאוד עניין אותי לראות אותה בלי הכיסוי. הסקרנות הזו גרמה לי לחרוש על הפרופיל שלה הלוך ושוב, אך ללא הצלחה. היא שם בשיק הורס וראש מכוסה. אז כיסוי ראש זה מגניב לאללה! ואם ascia_akf מצליחה להדהים עם ראש מכוסה, כל אחת יכולה. פרויקט מהמם בשם Under Covers (מסכות) שנעשה לאחרונה על ידי מרת ענת מרטקוביץ׳, מעצבת טקסטיל ואמנית עכשווית, מתעסק בכיסויים מסוגים שונים בעולם של נשים מכוסות ומתכסות. מהשראה ששאבה משהות בחבל קשמיר בהודו טווה מרת תחת ידיה, מחטיה וחוטיה פרויקט אופנה מעורר סקרנות ורווי שיק. הנה היא עונה על השאלון שלנו:

.

ערב טוב לך  

מרת ענת מרטקוביץ. מרת בקיצור. מריתה בלשון חיבה יתרה.

2013-10-06 17.10.29

.

קצת רקע

אוהל קרקס, דוב ואומנת לטביה, מדבריות הנגב, דירות עמידר, פנימיית מחוננים, רצפת סדנת הציור, אריחי סדנת ההדפסה, הבטון של סדנת הפיסול, מסדרונות המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, קיר גבס לבן בדירה תל אביבית שכורה, קירות תל אביב יפו.

.

תכל'ס

מרת ענת מרטקוביץ, ילידת 1986, מעצבת ואמנית, חיה ועובדת בתל אביב יפו. אמנות למדתי בבית הספר התיכון למדעים ואמנויות בירושלים, ובשנת 2011 סיימתי לימודי תואר ראשון בעיצוב אופנה מבית הספר הגבוה לעיצוב והנדסה שנקר. מאז סיום לימודי אני עובדת על פרויקטים שונים שכוללים עיצוב פנים (בר האנה לולו, Belle & Sue), עיצוב תלבושות למחול וקולנוע, עיצוב אקססוריז ואיור. באמנות אני עוסקת בעיקר בפיסול ומיצב, כשאני עושה שימוש רב בחומרים טקסטילים, מתכלים, מצויים ורדי מייד. לאחרונה אני עוסקת הרבה במסכות ותרבויות. הצגתי עבודות בין השאר במוזיאון בית העיר, באר השפגאט, גלריית הריוויירה בת ים, התדר והרציף.

.

 עד הלום

(ריגה – ירושלים – מרכז ספיר – ערד – אשקלון\ירושלים – אשקלון\חיפה – רמת גן – תל אביב\יפו)

נסעתי לטיול לקשמיר עם המשפחה. הנשים בקשמיר מסורתיות, צבעוניות, מהממות. וביניהן לראשונה בחיי (אולי זה מפתיע, אולי זה לא) ראיתי נשים רוחות רפאים שחורות, מכוסות עיניים. בפעם הראשונה נבהלתי. בפעם השניה שמתי לב לכפכף פלסטיק עם חרצית צהובה. בפעם השלישית ראיתי רוח שמסירה גלימותיה ומגלה את האישה החייכנית ובעלת הקמטים שהסתתרה בפנים. זה דבר אחד לדעת שזהו המצב ודבר אחר לחזות בגילוי ממשי. זה העלה בי תהיות, איך אפשר "לקרוא" את הכיסוי, כמה אינפורמציה אפשר לדלות ממנו, מידע כללי הנוגע לדת ומעמד כלכלי אולי, אבל מה בנוגע לאדם הפרטי והייחודי שמסתתר מתחתיו? שמתי לב שהעיניים מכוסות בתחרה דחוסה, והדבר הזכיר לי את כיסויי הראש והכובעים של האופנה הפריזאית בשנות החמישים, עם הטול ששימש לכיסוי של אזור העיניים. וזה גרם לי לחשוב על החיבור שבין אופנה ואתניות, בין חריג ומקובל, וכבר במהלך הטיול עשיתי סקיצות לכובעים וכיסויים, וכששבתי הביתה התחלתי לעבוד עליהם.

IMG_20140108_180500

.

באלה הידיים

רוב החומרים של הכיסויים והמסכות באים מעולם הבדים והסדקיות. עשיתי שימוש בתחרות, אפליקציות, פונפונים, נצנצים, נוצות וכל הבא ליד. השלמתי עם דברים שתמיד מסתובבים לי בחדר העבודה (משקפיים מחנות הכל בדולר, אבנים משפת הים) וחיברתי הכל יחדיו בחוט, מחט ודבק כשהמצב היה נואש.

12
13

חשבתי על דרכים שונות לכסות אזורים שונים בפנים, מה מקובל בתרבות שלנו ומה נראה לנו משונה, משקפי שמש, כובעי מצחיה, כובעי גרב, פאות, בורקות, זקן, ותסרוקות שיער, כל אלו היוו מרכיבים בבנייה של הכיסויים. את הכיסויים הרכבתי על אימום ראש, ועשיתי התאמות על עצמי במראה או לפי תמונות סלפיז עיוורות בטלפון.

15

17

ההחלטה על השחור-לבן קרתה באופן טבעי מהסקיצה הראשונית, והמשיכה עד לצילומים הסופיים. חברתי לחבר יקר וצלם בחסד, תמוז רכמן, וביחד תכננו את הצילומים בהשראת צילומי האופנה של שנות החמישים, בניסיון להציב דמויות חדשות במקומן של אותן דוגמניות ומראות איקוניים.

19
20
21
.

היו שם לפני

קשמיר, דיור, באלנסיאגה, ניק קייב (האמן הויזואלי, אם כי המוזיקאי כבודו במקומו מונח), מייסון מרטין מרג'יאלה, האגף לאמנות אפריקה, אסיה ואוקינאווה במוזיאון ישראל בירושלים, אבו דאבי, אבו דאבי דו, PODE BAL, חוסיין שלאייאן, יפו.

.

הישארו עימנו

בחודש ינואר האחרון הוצגה עבודת קיר שלי בחנות הרציף ברחוב הברזל. העבודה ששמה "שאריות" גם עוסקת במסכות ותרבויות. העבודה מורכבת ממסכות גבס, ושאר חלקי גוף, מיכלי פלסטיק ועוד חפצים עליהם עבדתי בחוטים, כפתורים, חרוזים, צבע ושאר שאריות טקסטיליות, העבודה מהווה מעין אוסף ארכיאולוגי-אנתרופולוגי של תרבות דמיונית. תמיד חשבתי שהאגפים של תרבות אסיה-אפריקה במוזיאון ישראל הם הכי יפים ומעניינים, אז פשוט יצרתי לי אגף קטן משל עצמי.

2

7

אני משתדלת לעדכן את האתר שלי באופן תדיר, ואתם מאוד מוזמנים להיכנס ולראות שאר פרויקטים ועבודות כאן.

ואם במקרה אתם מתגעגעים אלי קשות, אתם ממש מוזמנים לקפוץ באחד הערבים לאנה לולו, לשבת בחדר האחורי העונה על התהייה הבוערת מה היה אילו בוליווד היו עושים סרט מצרי, ולספוג את אורה של ליז טיילור המרחפת על פני המים.

annaloulou

annaloulou2

annaloulou3

.

פרויקט המסיכות (שחור-לבן) – צילום: תמוז רכמן, שיער: גל רייכרט

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות