״המקוללים״: חגי לוי יצא מברך

מתן נהלוני

״המקוללים״, הסדרה החדשה של ערוץ 8 הוט, בבימוי של חגי לוי (״בטיפול״), היא סדרה מפליאה ומהתלת. הצפייה בה מעוררת דריכות תמידית, לא כל כך מצד התוכן, כי אם בשל תפיסת המציאות המעורערת שהיא מציגה. במרכז הסדרה עומד מעשה רמייה: הבחירה של לוי להגדיר את הסדרה כדוקומנטרית, על אף שהיא מבוימת בדומה לסדרה עלילתית. יש בבחירה זו משהו מקומם, אבל דווקא הגדרתה כסדרה דוקומנטרית עוזרת לנו להבין מה עומד במרכזה; כי הסדרה לא עוסקת בפנחס שדה, יונה וולך, משה קרוי או אביבה אורי. במרכזה של הסדרה עומד המסע של חגי לוי עצמו בעקבות גיבורי התרבות שעיצבו את תפיסתו.

כל פרק נפתח בפגישה של לוי הצעיר עם אחת הדמויות ובמונולוג שלו על האופן בו השפיעו עליו והרשימו אותו, בחור צעיר ומגומגם שביקש לעצב את חייו לפי אותם ערכים בלתי מתפשרים, כמותן. כל דמות זוכה לביקור נוסף של לוי כאיש טלוויזיה מהערוץ הראשון, המעיד על עצמו שהתברגן ו-ויתר על עשייה בלתי מתפשרת לטובת עבודה ומשכורת קבועה.

בפרק האפילוג שמסיים את הסדרה חושף לוי את מעשה הרמייה ומסביר פחות או יותר מה ממשי ומה לא ממשי בסדרה. אמנם לוי חושף כי רוב הביוגרפיה של דמותו בסדרה הומצאה לצרכים נראטיביים, אני טוען שאם יש דוקומנט בסדרה, אז הוא קשור במסע של לוי בעקבות גיבורי התרבות של נערותו. הצפייה בסדרה היא כמו צפייה בחלומותיו או בסיוטיו של לוי. כמו חלום, משום שברור כל העת שהמציאות בדיונית ולא ממשית, אבל גם משום שהחלום מנסה להבקיע לעצמו דרך אל מחוץ לגבולותיו ולגרום לחולם להאמין שהוא ממשי.

לוי ביקש להישאר נאמן לדמויות שהוא מציג כך שכל אחת מהן תגיב כפי שהיתה מגיבה במציאות. כל הטקסטים שנאמרים על ידי הדמויות באמת נאמרו או נכתבו על ידן בראיונות כתובים או מצולמים או ביצירה שלהם. קצת בדומה לפנטזיה העתידנית של ספייק ג'ונז בסרט "היא", על מערכת הפעלה המפתחת רגשות אנושיים באופן עצמאי, כך מנסה לוי להותיר את החלק הארי של אישיותן של דמויותיו במחוז ממשי, חיצוני למוחו הקודח, ובכך לתת להן קיום עצמאי שאינו תלוי בו.

כדי להגביר את התחושה הממשית מצלם לוי לא רק את הראיונות אלא גם את הרגעים הקטנים שמתרחשים ליד הראיון: הפידבק של המיקרופון, ההצבה של המרואיין מול המצלמה, הרגעים האינטימיים של הדמויות עם האנשים הקרובים אליהן. אבל מה שחושף כל הזמן את מעשה הרמייה היא הנגישות שלוי מקבל מגיבוריו, מה שיכול היה לקרות רק בחלומותיו. הוא מקבל נגישות בלתי מוגבלת לחייהם, לרגעים המשמעותיים ביותר בהם, פומביים כמו גם אינטימיים (כדוגמת מחלתה של יונה וולך וסיפור אהבתה ליואב, פנחס שדה ויחסו לאהובותיו שהתאבדו). פעולת הרמייה הזו היא כה מופרכת והזויה שהרגעים בהם הרמייה עובדת הופכים מפתיעים. כך שגם אם את הצפייה בסדרה מלווה לעתים תחושה של מבוכה לנוכח מעשה רמייה כה בולט, בסופו של דבר משהו ברגעים אלו הביא אותי להתמסרות.

בסצינת הסיום של הפרק העוסק ביונה וולך, יושבים יונה ובן זוגה הצעיר יואב. יונה בשלב מתקדם של מחלת הסרטן ויואב מנגן לה את (Out Of The Blue)My My, Hey Hey. של ניל יאנג. יואב אמנם מוצג כמוזיקאי, אבל כשהוא שר את השיר, הוא לא נשמע כמו מוזיקאי שמבצע קאבר לשיר (בדרך כלל מוזיקאי ינסה להביא משהו חדש, משל עצמו), אלא כמו גבר ששר לאהובה ושמנסה לחקות בקולו בדיוק את הטונים של הזמר; מנסה להחיות איזה רגע ששניהם חוו יחד. מופרך מצד יואב לחשוב שהוא יכול לשיר כמו ניל יאנג האמיתי, ועדיין כאשר הקול שלו מתייצב, פתאום משהו מתחבר וכמעט בטעות משחזר את הטון הנכון של ניל יאנג. באותו הרגע קורה משהו מרגש. מה שמרגש הוא רגע ממשי שבו משהו חסר אפשרות (לשיר כמו ניל יאנג) נעשה אפשרי – לרגע, בדמיון. לוי ביקש להקנות לדמויות קיום ממשי יותר, כזה שחורג ממגבלות הבדיון. חריגה כזו מתרחשת באופן מובן מאליו בחלומות מכיוון שאותם האדם אינו מייצר באופן אקטיבי. המבוכה  שעולה אל מול הסדרה קשורה בתחושת המאמץ, קצת בדומה למישהו שמנסה לשיר כמו מישהו אחר. אבל לפעמים ואולי דווקא ממקומות שלא מתכוונים אליהם מגיעים רגעים ממשיים.

״המקוללים״ היא תוצר של דרך שנסללה על ידי ״ואלס עם באשיר״ של ארי פולמן, הקשורה בשאיפה לייצר דוקומנט של משהו מן התחום המנטלי. ב״ואלס עם באשיר״ מתיימר פולמן להתחקות אחר הקשר בין נראטיב וזכרון, ופונה לשם כך לאנימציה; גם ב״המקוללים״ מתחקה לוי אחר הקשר בין זכרון ונראטיב, ולשם כך מייצר באמצעים טכנולוגיים את אפשרויות הייצוג של אותם מצבים מנטליים. אבל הקרבה בין פולמן ולוי אינה רק קשורה באמצעים האמנותיים שבהם הם משתמשים וביומרה לייצג תהליכים מנטליים בפעולה דוקומנטרית. הקרבה ביניהם היא גם קרבה אידאולוגית שבאה לידי ביטוי בעיסוק במיתוסים של הישראליות ובמיסוסם. הגישה הזו ביחס למיתוס היא אחד המאפיינים של בני דורו של לוי והיא באה לידי ביטוי גם בתפיסות של אחרים מבני דורו, כמו ארי פולמן ויאיר לפיד. הם כולם בני אותו הדור ובמובנים רבים מהווים את האליטות התרבותיות והשלטוניות של ימינו. הם הדור שמנהיג את המדינה היום, ואולי גם ישלוט בה לאורך זמן, ולכן מעניין במיוחד לראות את האופן בו תפיסות העולם שלהם נפגשות ומה משותף להם – אם לא ברמת התוכן או הדעות, אז ברמת צורת המחשבה.

״ואלס עם באשיר״ עסק בהבנייה של זכרון המלחמה וביקש למוסס את מיתוס המלחמה הישראלי באמצעות סיפורם האישי של לוחמים. פירוק המיתוס ב״ואלס עם באשיר״ נעשה באמצעות פניה למרחב האינדיבידואלי של הזכרון, בו לא מתאפשרת בנייה של מיתוס קולקטיבי. המלחמה, כאשר היא מוצגת מתוך הזכרון, לעולם לא תהפוך למיתוס קולקטיבי כי הזכרון הוא אינדיבידואלי ומתעתע. אבל חשוב להבין שהנקודה אליה מתייחס פולמן בסרט היא מיתוס הישראליות, איתו הוא מתמודד ואותו הוא מבקש לפרק. פעולה זאת נעשית מתוך תפיסה של היחס בין האידיבידואל והחברה והרעיון שביטול המיתוס באמצעות העלאה על נס של האינדיבידואל הוא אפשרות מזככת.

יאיר לפיד גם הוא עסק בניתוץ המיתוס של ישראל הישנה. את הקריירה שלו בנה לפיד על הגדרת הישראליות לא באמצעות המיתוסים הגדולים של הישראליות, אלא באמצעות התפיסה שהוא עצמו כאינדיבידואל מהווה את המיתוס הישראלי. ומיהו יאיר לפיד? הוא אותו אינדיבידואל ליברלי ואוניברסלי ממעמד הביניים. האמירה של לפיד ביחס למיתוס היא "ישראל היא לא אותו עולם של חלוציות וסולידריות סוציאליסטית, ישראל היא בסך הכל מקום של אנשים כמוך וכמוני". ריקי כהן מחדרה היא יאיר לפיד, כל עם ישראל הוא יאיר לפיד.

ב״המקוללים״, חגי לוי עושה פעולה דומה. הדמויות בהן בחר להתמקד אמנם מוגדרות כדמויות שוליים אבל במובנים ישראלים הן דמויות מרכזיות וקאנוניות. מה שקושר את כל הדמויות הוא המימד האוניברסלי שהקדים את זמנו והעובדה שבאותה התקופה, של ישראל הישנה והטובה, הן הוקעו על בסיס אותן תפיסות אוניברסליות ואינדיבידואליסטיות. הבחירה דווקא בפיגורות אלו יש בה משום התרפקות על הזמנים בהם להיות אוניברסליסט ואידיבידואל נתפס כמעשה אוונגרדי.

מהסיפור שלוי מספר עולה תחושת כישלון, כישלון משום שתהליך ההתברגנות כרוך ברדידות ובבינוניות. לוי מנסה באמצעות המפגש עם הדמויות להבין מתי זה קרה לו ולשאול את עצמו ואת הצופים האם הבחירה בהתברגנות היא בחירה מוצדקת. באחת הסצינות החזקות בסדרה מטיח פנחס שדה בחגי לוי שהוא תל אביבי מטומטם, שהוא השתנה לרעה, שפעם הוא יכול היה להבין אותו והיום הוא אטום, הוא לא דובר יותר את השפה הרוחנית הדרושה, הוא איבד את העדינות שאפיינה אותו כנער. חוסר הפשרות שמניע את שדה מאפשר לו לומר שהוא תמיד יעדיף אדם שנלחם על השבת וזורק אבנים על מי שמחלל אותה, על פני אדם שנלחם על לאכול סטייק במסעדה בשבת. חוסר היכולת של הבורגני להזדהות עם אמירה כזו מצביעה גם על המחיר שמשלם לוי על ההתברגנות – הליברליות יכולה להכיל מחשבות שונות, אבל היא לעולם אינה מייצרת מחשבה חדשה. לצד הביקורת העצמית שמעלה לוי בסדרה (בכנות יש לומר), יש צד חזק של הבנה ולגיטימציה של אותה ההתברגנות. ללוי חשוב להראות את אותן הדמויות כדמויות אמיתיות, גם משום שהוא מבקש למוסס את המיתוס שלהן. אולי מתוך מחשבה שפגישה עם האדם הממשי (גם אם מגלם אותו שחקן), ולא עם הדימוי שלו, תעזור להבין את המחיר שהוא שילם עבור הטוטאליות שלו ואת המקומות בהם הוא מוותר לעצמו – וכך לחשוף את הנקודות העיוורות של אותו אמן. בסופו של דבר, לוי עושה טיפול לעצמו, ומבקש באמצעות בחינת המיתוסים גם להבנות את עצמו כיוצר מיתי (ולכן גם כיוצר טוטאלי). לוי שאב מדמויותיו את הרצון למחשבה אינדיבידואליסטית בלתי מתפשרת ולאוניברסליזם שאינו שייך לכאן. הפער בין תפיסותיהם של הדמויות בסדרה לתפיסת העולם של חגי לוי, ארי פולמן ויאיר לפיד הוא לא רק בחוסר הפשרות שלהם. האינדיבידואליזם הקיצוני שלהם צמח על רקע מצב סוציאלי שונה שאין טעם לרומם אותו לדרגה של מיתוס. האינדיבידואליזם שעליו מגינים השלושה הוא אינדיבידואליזם בורגני ובינוני. לפחות חגי לוי רואה את זה.

תגובה אחת בפוסטהוספת תגובה
  1. שלום מתן!

    זה מתן יוגר (למדתי איתך בקולנוע) והייתי מאוד רוצה ליצור איתך קשר. בזמנו המלצת לי במקרה על תוכנית קיץ בברלין שהשתתפת בה. אז בעקבות כך נרשמתי גם ואפילו התקבלתי! הייתי מאוד שמח ליצור איתך קשר בזמן הקרוב ולשאול אותך מספר שאלות.
    אתה יכול ליצור איתי קשר במספר הטלפון : 052-3588348 או במייל :mattanyuger@gmail.com

    במקרה וזה המתן נהלוני הלא נכון נא להתעלם :)

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות