הגר שיזף | עונג נשי, כפי שלימדה אותי ביונסה

עם יציאת Partition, הסינגל השלישי מתוך האלבום החדש של ביונסה, הגיע הזמן לדבר על יצירת המופת הפרובוקטיבית הזאת. אבל אל תתנו לקליפים לבלבל אתכם, האלבום עוסק בעונג נשי ובדרך מדבר על מציצות, אמהות ודכאון לאחר-לידה

לאלבום החדש של ביונסה צריך להקשיב עשר פעמים ברצף מההתחלה ועד הסוף כדי להבין את גדולתו. אם להודות באמת, לפני ההאזנה הראשונה הייתי סקפטית: מעולם לא שמעתי אלבום של ביונסה שהצטיין כיצירה מוסיקלית וקונספטואלית שלמה. בהאזנה הראשונה הוא נשמע לי כמו שורה של רפרנסים מקוטעים ללהיטים של ריהאנה. האלבום מאופיין בהפקה שבעוד שהיא מצויינת ונוטה לכיוון פחות מעובד ויותר חצוף ממה שבדרך כלל נשמע מביונסה, היא, כשלעצמה, לא מביאה בשורה ייחודית. אבל אחרי האזנה חוזרת ונשנית אני יכולה להגיד חד משמעית ש- Beyonce הוא האלבום הטוב ביותר ששמעתי בשנה האחרונה. לא רק זאת, אלא שמדובר באלבום אישי להחריד שעוסק בקדחתניות בנושא מודחק היטב: עונג נשי.

"תן לי לשים את התחת שלי על הפנים שלך

אני רוצה להראות לך איך אני מרגישה

אני אתפשט ואתה תצפה

אל תוריד את העיניים שלך

אל תוריד את העיניים שלך ממני…

תנוע עד שתגיע להר שלי

תטפס עד שתגיע לפסגה שלי

תשים יד בתחתית האגם שלי

אני רוצה לשחק במים העמוקים שלך

תן לי להרגיש את הנהר זורם

ותחזיק אותי עד שאצעק"

(Rocket)

האלבום ״ביונסה״ יצא באמצע חודש דצמבר 2013 באופן מפתיע. ההפתעה נבעה הן מכך שתאריך השקתו לא היה ידוע והן משום שהאלבום יצא כאלבום שמע וכאלבום ויזואלי בו זמנית. לכל שיר הוצמד קליפ במטרה להפוך את האלבום ליצירה אחת מושלמת. הקליפים שמלווים את האלבום הם היפר-מיניים ודומים באופיים לקליפים קודמים של ביונסה ולמעשה, לקליפים של רוב הזמרות שפועלות בימינו: הכל נראה כמו פנטזיה של הבמאי, ואפילו לא פנטזיה ספציפית מדי. כמו בכל קליפ, הזמרת משחקת איזשהו משחק שאותו תבוא ותשחק אחריה המופיעה בקליפ הבא – תנסה לחרמן את הגברים שבחדר ותלחיץ את הנשים. בהתאם, גם שיריהן של רוב זמרות הפופ האמריקאיות נשמעים כמו העתק של שיר אחר; הן שרות מילים שנשמע שמישהי כבר שרה לפניהן והקשר בין האדם שהן והמשמעות של מילותיהן רופפת. הכל נשמע כמו וריאציה על אותם נושאים – אהבה, סקס, פרידה, פיתוי. אם רוצים להבין את גדולתו של האלבום צריך להניח את הקליפים בצד ולהתמקד בכל השאר.

הליריקה והמוסיקה של האלבום החדש של ביונסה מכתיב גישה שונה לחלוטין. האלבום מתאפיין באזכורים רבים לפרטים ביוגרפיים של ביונסה. דוגמה אחת היא הנוכחות החזקה של העיר יוסטון, עיר מולדתה, שמוזכרת כמעט בכל שיר. האחידות של האלבום, שמודגשת בשפה הויזואלית, באה לידי ביטוי גם בנרטיב: האלבום מעביר את המאזין דרך מסלול חייה של ביונסה – מהילדות (Pretty Hurts, Partition) , דרך מבט על זוגיות, נישואין, לידה ודכאון לאחר-לידה. היו מי שכינו את האלבום ״שיר הלל למונוגמיה״, משום הנוכחות הגבוהה של ג׳יי-זי, כדמות באלבום וכיוצר-שותף (הבולט ביניהם הוא בקטע ראפ משונה ואיזוטרי בתוך יצירת המופת Drunk in Love) והשיר האחרון של האלבום, Blue, בו משתתפת ביתה בת השנתיים. עם זאת, אני סבורה כי הנושא של האלבום איננו מונוגמיה או נישואין כשלעצמם, אלא שנוכחותם באלבום חשובה משום האותנטיות שהם מקנים לו. האלבום הוא עליה – ביונסה, גברת קרטר –  אישה בת 33, נשואה 8 שנים ואמא לילדה. המסגרת הזאת חשובה משום שהיותו של האלבום אישי מלווה את שאר היצירה החשובה של האלבום. זה לא עוד שיר של זמרת פופ חולפת, זה על אדם בשר ודם. מנקודה זו – הכל נראה אחרת.

beyonceblue

בסדרת סרטונים שמתעדים את תהליך הקלטת האלבום ואת החזון של היצירתי שמאחוריו, ביונסה מספרת את סיפור היצירה כך:

״בזמן שהתחלנו את ההקלטות עדיין הנקתי… בגלל שביליתי כל כך הרבה שעות בלהיות אמא, לקחתי כמה שעות כל יום והקלטתי את האלבום. במציאות של חיי הייתי האישה הזאת, האמא שמנסה להתרכז בחלומות שלה. האלבום הזה היה הדרך שלי לברוח החוצה מהמציאות וליצור עולם ופנטזיות, שהיו רחוקות מאוד מהמקום בו הייתי אז״.

השיר Partition, שיצא לפני שבועיים כסינגל לרדיו בארה״ב, הוא, לדבריה, תמלול של פנטזיה כזאת. מילות השיר אולתרו על ידי ביונסה באולפן בפעם הראשונה שהיא שמעה את הביט של השיר, שהופק על ידי טימבלנד, ג׳סטין טימברלייק וביונסה עצמה. בסרטונים הדוקומנטרים הקצרים, היא מספרת שהשיר הוא פנטזיה שהייתה לה על נסיעה שלה ושל בן-זוגה, ג׳יי-זי, שלא מגיעה ליעדה בגלל הסקס הפרוע שהם עושים במושב האחורי. אחת משורות הדגל של השיר היא- He Monica Lewinskied all over my gown. בעברית פשוטה, הוא גמר לי על השמלה. המוסיקה מדמה נסיעת רכב סוערת והפנטזיה המופשטת והגברית שמופיעה בדרך כלל בשירי פופ ונראה שהיא מובנית לחלוטין על פי סרטי פורנו, מקבלת פנים. הזמרת המפורסמת ביותר בעולם מספרת על פנטזיה, אותה היא מתארת כ"רחוקה מאוד״ מהמקום בו היא הייתה באותו הרגע. מיותר לציין שהעיסוק המפורש והאישי בפנטזייה נשית ועונג נשי בגוף ראשון ובלתי מתווך היא רגע בלתי-רגיל בתרבות הפופולרית של ימינו.

השיר Blow, שמופיע מוקדם יותר באלבום, הוא אולי המפורש ביותר מבחינה זו. כשמו, כן הוא, השיר עוסק במציצה. ובאופן ספציפי, ברצון העז של ביונסה לחזור הבייתה ושירדו לה. לפני מספר שנים נתקלתי בפוסט מצויין מהמגזין הניו-זילנדי The Pantograph Punch שעסק בהיפ-הופ ולרדת לנשים (למצוץ לנשים. הנה, אפילו אין לזה מונח ראוי בעברית). הכותבת בחנה את היחס בין כמות שירי ההיפ הופ שעוסקים בנושא או שמתייחסים אליו בצורה חיובית בהשוואה לכמות השירים שעוסקים בעונג (ועינוג) גברי ומצאה פער תהומי ולא מפתיע. סביר להניח שאם יריעת הפוסט הייתה מתרחבת גם לפופ, רוק, אינדי ומוסיקה אלקטרונית – היחס היה נותר על כנו. אין ספק, עיסוק בעונג של נשים, התענגות ועינוג הם לא נושאים פופולריים במיוחד.

beyonce

״אני מנשקת אותך כשאתה מלקק את השפתיים

אתה אוהב את זה רטוב וגם אני

אני יודעת שאתה לא מפסיד אף טיפה

אני תוהה לפעמים איך זה מרגיש

זה בטח טוב״

(Blow)

מבלי להכנס לניתוח-יתר של הטקסט, ההחלטה לקרוא לשיר Blow, שהוא שם הפעולה למציצה לגבר, לא יכולה שלא להתפרש כאמירה פרובוקטיבית. על אף הכותרת בעלת הגוון הגברי, השיר מתעסק אך ורק בחוויה המינית הנשית הטהורה ביותר של עונג. לא השתכנעתם? הפזמון של השיר נפתח בשאלה: ״האם אתה יכול למצוץ את הסוכריה שלי?״ דגדגן מכונה בסלנג – Skittles (סוג של סוכריה) וב- Bridge של השיר חוזר משפט המפתח שמופיע מספר פעמים – I can't wait till I get home so you can tear that cherry out, ובעברית: ״אני לא יכולה לחכות עד שאגיע הבייתה ותרד לי״.

לקראת סוף השיר Blow מופיע מוטיב נוסף שחוזר לאורך האלבום – התבגרות ונשיות. בעולם בו נשים מחונכות להיות חרדות שמא תבוא איזו אישה צעירה ותחטוף את בעלן ושאחת האובססיות הקשות ביותר היא Anti-Aging (אנטי-הזדקנות), נושא ההתבגרות והגיל הוא נושא בוער. זה מתחיל בתור הצהרה – For all the grown women out there! ("למען כל הנשים הבוגרות שם בחוץ!") וממשיך בסדרת תשובות לשאלות אילמות שהחברה מפנה כלפי נשים בשיר Flawless. השיר מורכב למעשה משני קטעים שונים שלא הוקלטו בהתחלה יחד – Bow, bow bitches ו- Flawless. בראשון מביניהם עונה ביונסה לשאלה שלא נשאלת מפורשות אבל קיימת ברקע של כל ידיעת צהובונים מעליבה: ״החלטת לבד?״. התשובה של ביונסה, על מצע של מוסיקה לוחמנית:

״לקחתי קצת זמן כדי לחיות את החיים שלי

אבל אל תחשבו שאני רק אשתו הקטנה

אל תעוותו את זה

אני עושה מה שאני רוצה"

(Bow Bow Bitches)

במשפטים אלה היא מישירה מבט לכותרות שלוקחות ממנה את הסובייקטיביות ושמות אותה רק כאשתו של ואומרת – כן, החלטתי לבד. אחרי האזנה לכל האלבום זה כל כך משכנע ואמיתי שזו היא, זו יצירה שלה.

"אנחנו מלמדים בנות לכווץ את עצמן, להקטין את עצמן

אנחנו אומרים לבנות – יכולות להיות לכן שאיפות, אבל לא יותר מדי

אתן יכולות לשאוף להצלחה, אבל לא יותר מדי

אחרת אתן תאיימו על גברים"

- צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה בשיחת TED שסומפלה ב- Flawless

עם צאתו של האלבום, היה השיר Flawless לשיחת היום בקרב פמיניסטיות חובבות מוסיקה. הסיבה המרכזית לכך הייתה השימוש שעושה ביונסה בהקלטה מהרצאת TED של הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה – "כולנו צריכות להיות פמיניסטית״. אם לסכם, הטקסט של אדיצ׳יה מדבר על האופן בו נשים נלחמות זו בזו עבור תשומת לבם של גברים ועל הסללת בנות לנישואין כיעד נשגב. לקראת סוף הקטע, מגדירה אדיצ׳יה מיהי פמינסטית. על רקע הקטע הזה ביונסה מתחילה לשיר. אין ספק שמדובר באחד מהקטעים הפמיניסטיים הרדיקליים והמוצלחים ביותר שהופיעו בשיר (בטח שיר של זמרת בכזה סדר גודל) מזה שנים. דבר זה הוא, לכשעצמו, בלתי רגיל גם אם מתיישב עם הגדרתה של ביונסה את עצמה כ"פמיניסטית של הזמנים המודרניים", כפי שאמרה בראיון למגזין "ווג". אל מול הנוכחות המשמחת של הטקסט הפמינסטי-רדיקלי, נשמעו ביקורות רבות (דוגמה אחת, מתוך הבלוג ״צבעונית״) אודות הדיסוננס הקשה בין הקליפים של ביונסה, בהם היא מופיעה עם עור מובהר ובבגדים ותנוחות פרובוקטיביות, התוכן של Flawless והחיבור לאדיצ׳יה. ואכן, אין ספק כי מבחינת הדימויים והויזואליה של הקליפים האלבום איננו מהווה בשורה פמיניסטית ואף חותר תחת הפמיניזם השחור בארה"ב ומחוץ לה. על אחת כמה וכמה, במקומות בהן מתיימר האלבום לבקר את ״תעשיית היופי״, כמו בשיר Pretty Hurts (השיר המיותר היחיד באלבום שמזכיר טייקאופים דומים על הנושא של כריסטינה אגילרה ופינק) הוא נכשל ונופל לקלישאות בלתי אמינות. בדומה, לפני כשנתיים עוררה ביונסה את חמתן של פמיניסטיות רבות עם השיר  Who Runs The World, שיר הגירל-פאוור שחגג מצג-שווא שנשים שולטות בעולם (את הביקורת המעולה ביותר על השיר הזה תוכלו לראות כאן). עם זאת, Flawless מציג גישה שונה. במקום לטעון שנשים שולטות בעולם והכל טוב ויפה, ביונסה של האלבום הזה מופכחת ועוסקת בחוויות של אישה אמיתית. כשהיא עונה לשאלה (האילמת, שוב) – איך את נראית כשאת קמה בבוקר? במילה אחת – "Flawless" (ללא פגם), אי אפשר שלא להריח ציניות. ההקלטה של אדיצ'יה נמצאת במקום הנכון – בתוך אלבום מופת שנכתב על ידי ביונסה ועוסק בעונג, מיניות והתבגרות נשית כפי שלא נראו קודם לכן.

זה רק מעט מתוך השפע שיש לאלבום להציע. בהמשך, תוכלו למצוא את שיר הסול הטוב ביותר שיצא בשנים האחרונות, Rocket, שעוסק באורגזמה באמצעות שימוש בדימויים כמו פסגה או נהרות (תרגום חלקי בתחילת הפוסט. לפרשנות המלאה, לחצו כאן), Mine עם הראפר דרייק ובו אזכור לדכאון לאחר הלידה בו לקתה ביונסה (כמו 5-25 אחוזים מהנשים. אבל מי כותב על זה שירים?) או שיר ה-R&B המושלם No Angel שנגמר ברפרנס לשיר Do you wanna ride? (תרגום חופשי: ״רוצה לרכב?״) של זמרת ה-R&B אדינה האוורד שהתפרסמה בשנות ה- 90 בין השאר משום המיניות המפורשת בשיר הזה.

וזו הסיבה שבגללה צריך להקשיב לאלבום הזה לפחות עשר פעמים ברצף, מההתחלה עד הסוף.

12 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. יופי של מאמר,

    חסרה לי כתיבה כזו בשפה העברית,
    צרויה להב בדרך המשי..

  2. יפה!
    מסכימה מאוד שבשמיעה השנייה והשלישית מתגלה עולם שלם של גאווה בגוף ובעונג הנשי, באופן כנה ונדיר. אפשר להוסיף גם את את הטקסט הצרפתי שבסוף partition, שבתרגום פשוט אומר ״אתה אוהב סקס? גברים חושבים שפמיניסטיות לא אוהבות סקס. אבל למעשה זאת פעולה טבעית שנשים מאוד אוהבות״
    מסכימה גם שעדיף להתעלם מהקליפים, שלא עושים חסד עם המסרים החשובים ואפילו חתרניים שלה. אחד המסרים שאני הכי אוהבת זה שהעונג והמיניות שלה הם בבירור מקושרים לזוגיות ולנישואין ועוסקים בה ובבן זוג שלה, ולא בעוד פנטזיה גברית גנרית.
    drunk in love עושה זאת בצורה יפהפייה ומרגשת, ובדיוק בגלל זה צורם שם הרפרנס לאלימות בוטה נגד נשים ("eat the cake, annie mae"). זה קצת עצוב אם צריך שורות כאלו, יחד עם קליפים כאלו, בשביל שיקשיבו למסרים החיוביים שלה.

    • מסכימה איתך לגמרי. אני לא יודעת למה הרפרנס הזה קיים אפילו, מה גם שקיים רפרנס נוסף למייק טייסון שהוא גם, כידוע, לא היה בן זוג מופתי. בכל אופן, כל קטע הראפ של ג׳ייזי די עלוב, גם מבחינה מוסיקלית, וההמצאות שלו חשובה שם בעיקר בגלל הסמליות שלו בתור בן הזוג שלה. ובכלל, לי יש תחושה שהקטע העלוב שלו בשיר רק מעצים את כמה שהיא מדהימה גם מבחינת נוכחות ומגם מבחינה מוסיקלית.

  3. כתוב מעולה ומעניין. אבל קשה לי לראות את זה כאלבום פמיניסטי. הפזמון של partition הוא "Take all of me, I just wanna be the girl you like, the kind of girl you like". המטרה של החרמנות היא להגשים את הפנטזיה של הגבר. כמובן.

    • היי מעיין, תודה רבה על התגובה. אני מבינה את ההסתייגות, אבל אני לא בטוחה שהשאלה החשובה היא האם האלבום ״פמיניסטי״. אנסה להסביר מדוע: יש די הרבה דיונים פמינסטיים ברשת (באנגלית בעיקר) על מידת הפמיניזם של אמניות ומוצרי פופ שונים. לרוב, הדיונים האלה מנסים להכניס מוצרי-תרבות שונים (קליפים, שירים וכו׳) לתוך מסגרת פמיניסטית מאוד מחמירה. עכשיו, אני חושבת שביקורת פמיניסטית זה כמובן נפלא ושחשוב לשים לב מה אין פה ובאילו דרכים מוצרי פופ משעתקים את יחסי הכוח אבל אני חושבת שמה שהכי מעניין בתרבות פופ זה שהיא אוצרת בתוכה בדיוק את אותם הניגודים בהם אנחנו נתקלות גם כנשים בחיי היום-יום שלנו. לדוגמה, אני קוראת לעצמי פמיניסטית אבל מאוד אוהבת נעלי עקב או שלמרות שאני נורא מתנגדת לפורנו, דימויים מתוך העולם הזה עדיין מעוררים אצלי משהו. נכון, זה מעפן שיש בתוכנו גם בדיוק את אותם הדברים שמדכאים אותנו, אבל באיזשהו מקום אני סבורה שזה בדיוק המקום הכי מעניין והכי קשה להתמודדות – אף אחת לא ״פמיניסטית מושלמת״, כולנו תוצרי התרבות והעולם הזה ולכן, קשה מאוד להאמין שנתנער בן-לילה מכל המאפיינים האלה, שרובם מעצבים את הכיף שלנו, התשוקה שלנו והנחת שלנו. ככה זה. אני מאוד בעד להציב לפנינו מראה, להיות מודעות לכך שככה זה ולנסות להבנות מחדש את כל התחושות האלה כשהן מכוננות למשהו חדש וטוב יותר. עם זאת, אני לא מאמינה שאפשר להתעלם מזה ואי אפשר פשוט להגיד ״זה לא פמיניסטי״ כל פעם שאנחנו נתקלות בכזה דבר בעצמנו או בנשים אחרות. באופן זה, אני חושבת שדווקא מה שמאוד מעניין באלבום של ביונסה זה העובדה ששני הדברים האלה דרים בכפיפה אחת – מצד אחד באמת יש פה טקסטים מדהימים ומעצימים ומצד שני יש את הקליפים, שלי לפחות הם די קשים וגם יש חלקים אחרים בליריקה שאני לא ממש מסכימה איתם, בלשון המעטה. עדיין, אני חושבת שהיא עושה באלבום הזה משהו גדול, שהיא משחררת הרבה דברים שהיו עצורים ולא מדוברים ושהיא עושה את זה למען עצמה כמו למען נשים רבות אחרות. לכן, לא ממש אכפת לי אם האלבום ״פמיניסטי״ או לא, מה נעשה עם הטייטל הזה בסופו של יום? אנחנו צריכות לעבוד עם מי שאנחנו ועם מה שקיים בעולם.

  4. מאמר מעולה הגר!
    אני שמחה שאת כותבת על פמיניזם במוזיקת מיינסטרים.
    וטוב לקרוא ניתוח פמיניסטי רציני בקפה (אני עוד זוכרת לרעה את הפוסט הכושל על "כל הנשים יפות" שהקפה משום מה פירסם שנה שעברה).

    וגם יפה לראות את ההתקדמות מהפמיניזם הליברלי של
    Independent Women
    (בגדול: אנחנו עצמאיות כי יש לנו כסף ואנחנו קונות לעצמנו דברים אבל בקליפ אנחנו רוקדות בלי בגדים) לציטוטים של הטקסט הפמינסטי-רדיקלי…
    "אנחנו מלמדים בנות לכווץ את עצמן" – איזה משפט מדוייק.

  5. מאמר מצוין ומעמיק. נהניתי מאוד לקרוא

  6. יס.

  7. האם גבר שהיה שר מילים כאלה היה זוכה לתגובה כ"כ מפרגנת? אני בספק רב.ודאי היו מכנים אותו שוביניסט וטוענים שהטקסטים משפילים נשים עם כל הרמיזות המיניות ובצדק אבל כשאישה שרה על תכנים כאלה פתאום זה עניין של העצמה.לדעתי תכנים כאלה הם לא ראויים לא מצידם של הגברים ולא מצידן של הנשים.ביונסה אכן זמרת בעלת יכולת קולית מרשימה וגם נראית טוב ויודעת לרקוד אבל האם אלה השירים שהיתה רוצה להנחיל כמורשת לבתה הקטנה? ולא רק ביונסה.גם מדונה,ריהאנה,בריטני ספירס ומי לא בעצם שמנסות להבליט מיניות לא פעם על פני כישרון מצומצם יחסית.לביונסה בוודאי אין מה שקוראים קלאסה אם אלה תכני שיריה ולא בכדי מבכים את המוזיקה של הדור הזה שמתבוססת בדומן שכזה.

    • היי עידן,
      בקשר לשאלה הראשונה שלך – התשובה היא כמובן, לא. עם זאת, נדמה לי שפה נגמרת ההסכמה בינינו. ראשית, קלאסה איננה ערך עליון או ערך שיש לשאוף אליו בכלל משום שהוא מניח עידון וטוב כפי שהם מוגדרים על ידי החברה כדברים נעלים. ובכן, האופן בו החברה מגדירה עידון כלפי נשים הוא מדכא למדי וכולל אי-הבעה של מיניות וגילוי איפוק באופן כללי. בערכים אלה עושים שימוש כדי לדכא נשים מאז ומתמיד, גברים לא נדרשים לאותה רמה של ״קלאסה״ כמו נשים ואינם נשפטים בחומרה כה גדולה אם אין להם את אותה הקלאסה המדוברת.
      נקודת המוצא שלי היא שאין סימטריה בין גברים ונשים באופן כללי ועל אחת כמה וכמה בכל הקשור למיניות. בעוד שיש אלפי שירים שגברים שרים על מה שמענג אותם, עושה להם טוב מינית ומה הם רוצים לעשות לכלל הנשים (לזיין אותן, מן הסתם), נשים לעתים רחוקות מאוד שרות על עונג ומיניות נשית, כלומר, על מה שעושה להן טוב ואיך הן חוות סקס ופנטזיות. אני חושבת ששנינו מסכימים שסקס זה דבר שקיים בעולם ושיש בו עיסוק חברתי נרחב שמגדיר במידה רבה את האופן בו אנחנו מתנהלים במרחבים ציבוריים, מתלבשים ומנהלים תקשורת. האם זה דבר חיובי? בעייני לא כל כך, אבל ככה זה. מנקודה זו אפשר להבין למה העשרת הדיון על סקס הוא חשוב מאוד. כשדבר מסויים כל כך מרכזי בעולם, אבל רוב השיח עליו מובנה אך ורק בידי גברים, קולות נשיים הם חשובים ביותר. מעבר לכך, רוב הדיון סביב סקס נסוב תמיד הגבר: מתי הוא יגמור? ממה הוא יהנה? בתור אישה אני יכולה להגיד לך שכשגדלתי, היה ברור לי שסקס זה דבר שבו הגבר אמור להנות ואני אמורה לאפשר לו את ההנאה הזאת. זו הגישה הרווחת, בין אם נרצה בכך ובין אם לא. מה שמדהים באלבום של ביונסה ובליריקה של השירים שלה הוא שהיא מדברת באופן מפורש על מה שהיא, בתור אישה, רוצה מסקס. זה מחזיר לנשים את הסובייקטיביות שלהן. פתאום, סקס הוא לא רק מה שהגבר רוצה אלא גם מה שאני רוצה וככל שיגברו הייצוגים התרבותיים (בעיקר בתרבות הפופולרית) לנשים שיודעות מה הן רוצות בסקס ומוכנות לדבר על זה – כך יותר נשים יקלטו את זה ויבינו שכשהן נכנסות עם מישהו למיטה הן יכולות לדבר על התשוקות שלהן ומה שהן רוצות. זה מה שחשוב.
      מעבר לכך, אני לא מסכימה עם הטענה שלך בדבר החפצון בשירים של ביונסה. כפי שכתבתי, האלבום שלה מאוד מאוד אישי ועוסק באופן ברור מאוד בחיים שלה. הטקסטים לא מאוד מחפצנים בעייני והם מדברים על מישהו ספציפי ועל מערכת היחסים שלה איתו – שכמו שכולנו יודעים (כי הם דמויות כל כך ציבוריות ומפורסמות) – קיימת כבר 8 שנים ואפילו יש להם ילדה משותפת. מנקודה זו, דברים מעט שונים. ושוב, אני חוזרת לעניין הסימטריה – אני נוטה להאמין שבמסגרת דומה גם הייתי חושבת שאם גבר אומר את זה זה לא מאוד מחפצן אבל מעבר לכך, זה לא רלוונטי כי גברים ונשים לא נמצאים באותה הפוזיציה בעולם. נשים מחופצנות 24 שעות ביממה – כשאנחנו הולכות ברחוב, רואות מגזין, פרסומת, קליפים, אפילו על ידי משפחה וחברים. גברים לא חווים את אותו הדבר ולכן זה לעולם לא יוכל להיות זהה, רמת הגינוי שגבר יחטוף ממני תהיה גבוהה יותר כי, כן, כשאישה מדברת ככה על גבר זה לא יפגע בו באותה המידה, לגברים יש חסינות חברתית גבוהה בהרבה אל מול אמירות כאלה. מעבר לכך, בגלל שהקולות הנשיים על מיניות כל כך מושתקים, גם אם יאמר כזה דבר הוא לא יהיה מנותק מגודל האמירה והבשורה.
      ועוד דבר אחרון – אני לא חושבת שהמצב היום הוא תקין. אני נגד חיפצון אנשים באשר הם ואני חושבת שגם האלבום של ביונסה, שהוא אדיר וחשוב בעייני, לוקה בכל מיני מקומות בכך שהוא משכפל דפוסים של חפצון ברמה הויזואלית (של נשים, לא של גברים). אבל האלבום מתקיים בתוך העולם כיום, כלומר, עולם היפר-מיני ומחפצן ולכן, הוא חשוב בתוך הקונטקסט הזה וההישגים שלו שרירים וקיימים אבל אני לא טוענת לרגע שהוא אוטופי או שהוא מספק איזה חזון אידיאלי עבורי.
      מקווה שזה עונה על השאלות שלך.

  8. אקשיב, אקשיב. למרות שנתתי לה צ'אנס אינספור פעמים אחרי דסטיניס צ'יילד.

  9. שכחת לאזכר את It's not fair של לילי אלן.
    בתרגום חופשי ומשחורר, היא שרה:
    "אני בזבזתי שעות בלרדת לך, וזה לא פייר, יש רק דבר אחד שמפריע לי במערכת יחסים הזו אתה ממש לא טוב במיטה, אני חושבת שאתה ממש נבזה, היה צריך שיהיה איכפת לך מזה שאתה לא גורם לי לצעוק במיטה."

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות