"העבר" של אסכאר פרהאדי: קיפול נייר עדין

ענבר הלר אלגזי

לקח לי זמן להבין, ביני לבין עצמי, שבסופו של דבר יש דבר אחד עיקרי שעומד בבסיס האהבה שלי לקולנוע מסוים. לא התחכום ולא האומץ וההשקעה, אלא, בסופו של דבר, פשוט האהבה לבני אדם שמשתקפת בו. אני אוהבת קולנוע שנעשה לאנשים, שנעשה מתוך הכרה שאנחנו יצורים כואבים ומכאיבים, נואשים ומייאשים אוהבים ואהובים, וזה קשה וזה מבלבל, אבל זה רחוק מעולם הטובים-רעים ושחור-לבן שהורגלנו אליו. קולנוע שלא רואה אשמה, אבל מכוון בדלת האחרות את האחריות לשברי המציאות לנושאי המגבעות של החברה.

"העבר", בדומה לשני סרטיו הקודמים של הבמאי האיראני אסכאר פרהאדי, "פרידה" ו"על אלי" (השני לא הגיע לצערי להפצה בארץ), לא מוביל אותי כצופה לקתרזיס של מלודרמה. הוא דומה בעיני יותר למעין קיפול נייר עדין, שנפתח לאט ומגלה כאבי עבר שמבהירים את התמונה השלמה. עצם האופן הרגיש שבו קיפול הנייר הזה נפתח משחרר משהו בצופה ובדמויות. כאילו קול פנימי אומר חרש: זה בסדר, זה אנושי. כולנו חוטאים ככה, משלמים מחיר ומתייסרים, וממשיכים לאהוב. וזה מסר יפה מעין כמותו, בטח כשאנחנו מעסיקים את עצמנו כל כך בלחפש בכל אדם את המצח להדביק עליו תווית שתתאים לנו. כולנו, כבני אדם, מכילים בה בעת את הכאב ואת היכולת לגרום כאב, ובשל כך אין סיבה לחפש את האשמה בפני האנשים. זה דיוקן של מהגרים, אלו מהדור הישן שכבר ביסס את עצמו, ואלו מהדור החדש, בלי ויזות או אשרות, ועם אחיזה קלה במה שמחזיק אותם על הרגליים, ואלו שויתרו על ההנאות העושר של המערב לטובת חזרה הביתה.

"העבר" מתרחש בשולי פריז, ובמרכזו ביקור של אחמד מאיראן, לשם הסדרת הגירושים עם מארי. המיקום של היצירה בצרפת, והשימוש בצרפתית, אינם לדעתי כניעה לאירופאיות של במאי איראני שהצליח מחוץ לגבולות ארצו. דמותו של אחמד היא של "מהגר לשעבר". ובהתאם לזה הפרסית משמשת בתוך התמונה הזו זרם תת-קרקעי שרוחש שלאורך הסרט, מדי פעם צץ לפני השטח בשיחה עם בעל המסעדה הפרסי או בשיחות בין אחמד לבתה הבכורה של מארי, כשהוא מספר לה מתמוגג איך מתנהגת "אישה פרסית אמיתית". סיפור של איש שכמו רבים לפניו ניסה להקים חיים חדשים בגלות, ובסופו של דבר שב למולדתו, ניצב בין שני חיים שלא יכלו להתקיים בכפיפה אחת. כעת הוא בא לפריז כאורח בחייו הקודמים, דמות שבה-בעת מתסיסה את הרוחות בבית ואוספת אותן יחד.

קשה להאמין שפרהאדי, שאינו דובר צרפתית כלל, ביים סרט שכמעט כולו מתנהל בשפה הזו. בראיון לאתר החדשות הקנדי דה גלוב אנד מייל מסביר הבמאי בפשטות שהחזרות הרבות וההיכרות העמוקה עם הטקסטים שכתב יצרו מצב בו הוא מבין וחש את הניגון והמחוות שאותן חיפש, והתוצאה אכן לא מסגירה בשום אופן את האתגר הזה. וכשחושבים על זה, הסרט אמנם כמעט כולו מתנהל בדיבור, אבל המעמקים שהוא מגיע אליהם בתוכנו בנויים בדיוק מאותן מחוות אינטימיות של מבט, של תנועה ושל האופן שבו אנחנו מנגנים דרך את השפה את הרגשות שלנו.

המסר העיקרי הוא שכולנו, כבני אדם, מכילים בה בעת את הכאב ואת היכולת לגרום כאב, ובשל כך אין סיבה לחפש את האשמה בפני האנשים. עם זאת, אין זה משליך על הסרט כסרט פוליטי. הדיוקן של מהגרים, אלו מהדור הישן, שכבר ביסס את עצמו, ואלו מהדור החדש, בלי ויזות או אשרות, ועם אחיזה קלה במה שמחזיק אותם על הרגליים.

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות