שי רינגל | שלומי שבן גרוע

שלום, קוראים לי שי ואני שונא את המוסיקה של שלומי שבן.

בשבוע האחרון יצא לי לעזור לרבים כמוני להוציא את המילים האלה מהפה. זה היה קשה, אבל זה היה לנו חשוב להשמיע את קולנו – אנחנו שונאים את המוסיקה של שלומי שבן. אנחנו גם שונאים את המילים שהוא כותב לאותה מוסיקה. אנחנו גם לא מתים על האישיות שהוא מקרין בראיונות. ובכלל – שלומי שבן הוא אחת הדמויות העצובות והמדכדכות שיצאו מתל אביב.

כשהשמעתי את קולי מעל דף הפייסבוק האישי שלי, ידעתי שאני לא לבד. אבל גם ידעתי למה אני מכניס את עצמי. זה לא שהסתכנתי בגירוש מגן עדן, אבל שלומי שבן הוא עד היום קונצנזוס שאין עליו עוררין. שבן הוא האלטרנטיבי שהפך לכל ישראלי. מוסיקה ישראלית זה מונח שאסור להתעסק איתו יותר מידי, ושבן הוא מייצג דומיננטי של הצד הכביכול פחות מיינסטרימי שלה. כשאומרים שלומי שבן עולות מילים נוספות כמו ״מוכשר״ או ״פנומן״ או ״אומן״. שבן הוא סמל חדש ונוצץ של תל אביב. להכריז בגלוי שאני באמת סובל מהמוסיקה שהוא מייצר זו אמירה קשה ופוגענית במרחב התרבותי התל אביבי האשכנזי שאני חי בו. מרחב שלוקח את עצמו מאוד, אבל מאוד ברצינות.

אבל באמת שלא יכולתי יותר. לשבן יש אלבום חדש, ורצף המחמאות שרץ בפיד הפייסבוק שלי שבר אותי. ורציתי להביע את דעתי, כי לפעמים נדמה לי שהיא מעניינת מישהו. ״הדבר הכי חמוד בזה שאתם מתלהבים משיר של שלומי שבן זה שבשאר ימי השנה אתם ממש מתעקשים שיש לכם טעם כלשהו״, כתבתי. בתוך כמה שניות כבר קיבלתי תגובה נרעשת. ״וואו, באמת?״ כתבה לי מישהי שפשוט לא יכלה להאמין למה שהיא רואה כאן. זה פשוט לא יכול להיות שיש אנשים שלא אוהבים את שלומי שבן. הדבר הוא בלתי נתפס.

‏צילום מסך 2014‏.04‏.07 ב‏.8.31.42 AM

תמיד תהיתי איך זה יכול להיות. שבן הוא לא הגורם של כל מה שרע במוסיקה הישראלית העכשווית, אבל הוא סימפטום לא רע בכלל שלה. ילד פלא שהתחנך על המוסיקה הקלאסית אבל אז גילה את הכוח העצום שיש לו כמי שיודע לשחק את משחק הרוק אנד רול. כותב שמדבר הרבה יותר מידי על עצמו, כשהעצמו הזה לא מעניין בשום צורה. אמן שאוהב להציג את עצמו מצד אחד כילד רע ומצד שני כאמן מיוסר ופגוע. הוא מתכתב עם משוררים ואמני בלוז ולאונרד כהן, אבל מדבר לפעמים בגובה הרצפה, כמו שתל אביבים אוהבים את זה באמת.

הסטטוס הזה אכן הוביל לויכוח שחשבתי שהוא יוביל. מבקר תרבות לשעבר החליט שהוא ילחם למען כבודה של הנערה שהיא המוסיקה הישראלית וכל מה שטעם-טוב בארץ, ויצא להגנת שבן. יותר מעניין מהויכוח על שבן היו הטענות שלו כנגד לצאת בכלל נגד השירים של שבן. ״שי, שמעת פעם דיסק שלם של שלומי שבן? ויותר מפעם אחת? היית פעם בהופעה שלו? קראת פעם את הטקסטים של השירים?״. בן רגע נלקחה ממני הזכות הבסיסית שחשבתי שיש לי בכל מה שקשור בטעם מוסיקלי – לא לסבול מוסיקאי. וזה בכלל כי אני לא מעריץ אמיתי. אם הייתי שומע את כל הדיסקים והולך להופעות וקורא את הטקסטים באדיקות אולי הייתי משנה מדרכי הסוררת.

הטענה של אותו מבקר תרבות היתה מעניינת במיוחד, וחשפה אולי משהו מהמנגנון שמנחה את הדיון התרבותי סביב שבן. לטענתו, אסור היה לי להגיד על שבן שהוא עושה מוסיקה גרועה, מכיוון שהוא באמת אמן. יכול להיות שאני לא מתחבר למוסיקה שלו, וזה כבר סיפור אחר. אבל להגיד שהוא לא טוב זה זילזול באמנות לשמה. שבן הוא המייצג של האמנות, ואני הוא זה שלא מתחבר לאמנות שלו. אני הבעיה כאן. לא הוא.

שבן הוא לא לבד, מן הסתם. הוא לא הקונצנזוס היחיד בעולם. כולנו מכירים אמנים כאלה שאנחנו יודעים שאסור לנו להגיד עליהם משהו רע כי זה יגרום לסביבה שלנו לזלזל בנו. מאז אותו ויכוח ניגשו אליי אנשים והתוודו בפני על האמנים שהם פשוט לא מסוגלים לסבול, כאילו החביאו את הטעם שלהם במשך שנים. אחת סיפרה שהיא לא סובלת את בוב דילן, אחר סיפר על הסלידה שלו מלאונרד כהן. זוהי בעיה מוכרת. אבל מדהים לגלות עד כמה שבן הצליח לתפוס לעצמו מקום של כבוד מבין אותם אמני ענק בינלאומיים שאסור לנו באמת לדון בסלידה שלנו מהמוסיקה שלהם.

בואו נדבר רגע על שלומי שבן עצמו. נכון, לא הייתי בהופעה. אם אתם רוצים להאשים אותי בזה, אתם מוזמנים. אם כי נראה לי שזו האשמה משונה להאשים מישהו שלא הלך לראות מופע של זמר שאת השירים שלו הוא לא אוהב.

אם יש משהו ששבן ייבא היטב לאישיות המוזיקלית שלו זה את ה״דושבג״. הוא שוביניסט, נצלן וכוחני, אך כזה שמנסה להוציא את עצמו בשיריו תמיד הילד המסכן, הפגוע. הוא גבר עם מאווים, הוא רוצה לשתות ולזיין, אבל הוא גם מדגיש את זה שהוא עושה את כל זה מחוסר ביטחון בסיסי. שבן הוא ה״יורים ובוכים״ של הזיונים. בשירו מהאלבום הראשון, ״שרמוטה פוריטנית״, עליו גם דיברה אורטל בן דיין בפוסט שלה בקפה גיברלטר, שבן מציג את הדיכוטומיה הזאת היטב.

את חובבת שירה, זה מקסים מקסים

עיוורת לחיצוניות, את בזה לטקסים

צחקת על חברים שלי, להקת טווסים

מסכות מסכות

רגשות מאוסים

היא אומרת לי:

אין מה לדבר

האש בה כבתה

ויש לה אחר

שרמוטה פוריטנית

מגדיר אותך היטב.

שבן מנסה להציג את עצמו בשני צדדים בו זמנית. מצד אחד הוא אוהב את הבחורה שעליה הוא שר, מצד שני הוא אוהב אותה ממקום של זילזול, הוא מלגלג על העובדה שהיא חובבת שירה. הוא אומר עליה שהיא עיוורת לחיצוניות. היא אפילו צוחקת על חבריו של שבן, שהם להקת טווסים. נשים מול גברים. אבל כששבן מגלה שיש לה גבר אחר, הוא מפנה ישר את הקללות – היא שרמוטה פוריטנית. היא מוכנה לשכב עם אחרים שהם לא הוא. לא יאומן שיש אנשים שמסוגלים לקרוא את הטקסט הזה כחתרני. מדובר בסך הכל בעוד טקסט שנכתב על ידי ילד קטן שרוצה לקלל מישהי שלא מוכנה להיות איתו יותר. לשבן יש את היכולת להאשים אותה בעזרת מילת קסם אחת. זו המילה ״שרמוטה״. המילה הזאת היא כלי נשק חזק במיוחד בשל העובדה שאין לה מקבילה גברית. אין שרמוט, ושבן לעולם לא יוכל להיקרא ככה. שרמוטה היא מילה מפלילה, אותה שבן יורה ממקום של חוסר היכולת שלו לתפקד כבן אדם אוהב באמת. אז הוא פועל מהמקום הגברי שלו, שבו הוא מסוגל לעשות מה שהוא באמת רוצה. אין פה באמת ביקורת עצמית, אלא התקרבנות.

שבן כל כך מלא בעצמו שהוא לא באמת מסוגל לראות כיצד השירים שלו שוביניסטים. בראיון לעיתון ״אבן שוהם״ נשאל שבן על האם השוביניזם מגיע ממקום של חוסר ביטחון. "אני מבין שאתה שואל אותי מאחר וטענו בעבר שחלק מהשירים שלי הם שוביניסטים, מי שלקח את זה למקום של הומור זו זכותו, כנ"ל לגבי מי שפחות הבין את כוונתי, כל מי שמכיר אותי יודע כמה אני אוהב, מכבד ומעריך נשים״.

מזכיר קצת את הראיון האחרון שנתן אייל גולן לידיעות אחרונות. אם כי להבדיל אלף הבדלות שבן לא נתפס בזמן שהוא מנצל מינית מעריצות. הוא רק כותב עליהן שירים דוחים במיוחד. כמו למשל השיר ״אינטואיציה":

וכשרציתי להרגיש יפה

הייתה אומרת שאני יפה

וכשרציתי להרגיש חכם

הייתה אומרת שאני יפה

וכשרציתי להרגיש כלפיה

הייתה אומרת שאני יפה

חוץ מזה היא לא הייתה אינטליגנטית בכלל

וכשישבתי בחברה סנגרתי

היא אחרת אחד על אחד

וכשישבתי אחד על אחד שיקרתי

היא ואני מין מדהים

וכשישבתי לבד לא הבנתי הרי

אני בחור חושב

איך קרה שאני לא צריך דבר חוץ מזה

היא לא הייתה אינטליגנטית בכלל

והלילה אחרי ההופעה היא תשאל אותי

על מי נכתב השיר

ואני אומר לא כל שיר נכתב על

והיא תיקח אותי אליה שותקת

יודעת שאני יודע

אני חושב הלילה זה נגמר

איך זה שאף אחד לא מדבר על זה שמדובר בשיר שבו גבר מתעלל באישה שאותה הוא רואה כטיפשה ורדודה, שלא מבינה שום דבר שקורה מול העיניים שלה. הוא צריך לתרץ את זה שהוא איתה לאנשים אחרים, המסכן. ״אינטואיציה״ הוא שיר של שבן במיטבו – אדם מלא חשיבות עצמית שמתעלל בבחורה מתוך חסך אישי, אבל חושב שהעובדה שהוא כביכול מתייחס לחסך האישי הזה פותרת אותו מהמעשה. כאילו גברים דוחים מצאו את הדרך להיות גברים דוחים – הם יודו בזה שהם דוחים. הכותב כביכול מתאר מצב שכולנו מכירים – חוסר היכולת שלנו להחליט. אבל הוא מתאר את המצב הזה מעמדה של כוח והתנשאות. שבן הוא מבקר די עילג של התרבות היאפית שהוא חי בתוכה, אבל הוא עוד יותר עילג כשהוא מבקר את עצמו. שבן מקבל על עצמו את התפקידים של גבר ושל אישה. הוא החזק, היא החלשה. הוא זה שצריך לתרץ לסביבתו מה הוא עושה איתה. הוא כותב עליה שירים והיא לא מבינה שהיא המושא ללעג. הוא מתאר אותה כמין סביר וחסרת אינטיליגנציה, אבל יש לה גם יתרון – היא אומרת לו שהוא יפה. בשיריו תמיד הוא הדמות היחידה שבאמת מתוארת או מתארת, והדמות של שבן הוא של איש נאלח.

מישהו סיפר לי שבאלבום החדש הוא השתנה. שהוא כבר לא הדוש שהוא היה פעם. שהוא הרבה יותר מעניין ומורכב. בן שלו קרא לו בביקורת על האלבום החדש בהארץ ״שועל מוכשר״. אז בשביל לכתוב את הביקורת עליו התיישבתי להקשיב לאלבום החדש והכה מדובר ״תרגיל בהתעוררות״. בשיר הראשון הוא שר עם חווה אלברשטיין. יש מבקרים שקראו לזה ״דיאלוג בין הדורות״. לא הצלחתי להבין מהו אותו דיאלוג בין דורי מופלא שמתרחש בו, אבל חווה אלברשטיין היא כל כך איכותית שאני מרגיש שאני לא יכול להגיד מילה רעה על השיר המשעמם הזה. אלברשטיין שרה בקול הנוגה שלה שבה היא מדגישה כל אות במילה, שבן אחריה מנסה לחקות אותה. הלאה.

את השיר השני אני לא זוכר יותר מידי, אולי כי אין בו חווה אלברשטיין, אבל בשיר השלישי כבר וויתרתי לחלוטין. השיר נקרא, תאמינו או לא, ״היופי שלך מכאיב לכולם״. כמו שאופיר טובול אמר – נשמע כמו שיר של דודו אהרון. הלוואי וזה היה שיר של דודו אהרון, לפחות הוא היה מעורר קצת שמחה. אבל אצל שבן אין שום שימחה, רק הירהורים על משמעות החיים, שהם הירהורים עליו עצמו ואנשים שמזכירים לו את עצמו. עטיפת האלבום החדש שלו מתארת פארק מים בלי טיפה אחת של מים. אני בטוח שיש לזה איזו משמעות יותר עמוקה מ – באנו לעשות כיף אבל הפארק סגור. בבקשה שתהיה פרשנות אחרת, הבנאליה הורגת אותי.

עכשיו נסו לעקוב אחרי חוט המחשבה מאחורי השיר המדהים הזה – היופי שלך מכאיב לכולם הוא שיר על גבר שבת זוגתו יפה מדי. באמת, זה השיר. היופי שלה כל כך מרהיב ועוצר נשימה שבן זוגה יודע שגברים אחרים מזילים עליה ריר. איך הוא יודע? כי גברים הם עם דוחה. איך הוא יודע את זה? כי הוא בעצמו גבר דוחה. לשבן יש נערת צעצוע לשחק איתה, והוא חשב שבכך הוא יפתור את הבעיות שלו לחיים. אבל אוי ואבוי, לפתע הוא מגלה שהוא לא מרוצה מזה שהיא יפה מידי ושכולם חושקים לעשות בה מה ששבן פעם חשק לעשות לנשים. איזה באסה.

איפה האישה עצמה בכל השיר הזה? לא קיימת. אין לה קול בכלל. היא לא קולו של דור אפילו כמו חווה אלברשטיין. היא לא צד בסיפור הזה.

כל מה שפירטתי פה הוא רק כמה דוגמאות קטנות ללמה אני באמת שונא את המוסיקה של שבן. יש לי עוד טענות כלפיו. אני שונא את הדרך שבה הוא שר את השירים שלו, כשהוא מושך את הסוף של המילה כאילו הוא מנסה להדגיש את החשיבות שלההההה, אני שונא את ההפקות של השירים שלו שנשמעות כמו adult- alternative שיכולים להשמיע בשמונים ושמונה אף-אם כי לנהגים היאפים שתקועים בפקקים לא בא לשמוע משהו מציק מידי באוזן. אני שונא את הניסיון הפאתטי הזה להיות בן דורי. אני שונא את חוסר ההומור של שבן, שכשהוא באמת רוצה להצחיק הוא סתם מרגיז. אני שונא כשהוא מנסה להרגיז, כי זה אף פעם לא על משהו באמת חשוב – אין אמירה בהרגזות של שבן, יש רק חלל ריק של איש מלא חשיבות עצמית שחושב שאם הוא יגיד משהו מרגיז אז פשוט כולם יתרגזו.

והכי חשוב – אני שונא את זה שאני לא יכול לשנוא את שלומי שבן. כי הוא אמן, כי הוא פרפורמר, כי הוא ״מוכשר״. המילה הזאת חוזרת שוב ושוב ושוב בביקורות על שבן. הוא נורא מוכשר. הוא יודע לנגן בפסנתר אז הוא מוכשר. כאילו שזה אמור לגרום לי לאהוב אוטומטית את המוסיקה שלו, הכישרון הרב שיש לו. כאילו שזה מה שמספיק בשביל להיות מוסיקאי גדול.

שוב, שבן הוא לא הגורם, הוא רק הסימפטום. הגורם הוא המונח ״מוסיקה ישראלית״ ששבן מגדיר כל כך היטב. מוסיקה מהורהרת, קודרת, לרוב חסרת מעוף, טקסטים מתאמצים שבדרך כלל עוסקים בגיבור סיפור משעמם, שהוא בדרך כלל כותב השיר. אבל לנו אסור לבקר אותה, את המוסיקה הישראלית. חלילה וחס. אנחנו צריכים לשמור עליה כמו אתרוג נדיר. כמו אריק שרון בתקופת ההתנתקות.

תנו לי לשנוא את שלומי שבן בשקט. לפחות עד שבעוד שלוש שנים הוא יהיה שופט בתוכנית שירה, והוא יבוא על תקן ה״איכות״. כי יש עדיין בארץ תקן איכות. והאיכות הזאת היא שלומי שבן.

.

(תודה רבה לכל מי שהשתתף בדיון המקורי בפייסבוק – יונתן שקדי, עדי סגל, עמית הרשקוביץ, שולמית פרבר)

.

הדימויים מתוך ראיון של שלומי שבן עם גל אוחובסקי

106 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. יפה כתבת. הגדרת במדוייק בליל של תחושות מגעילות ומשעממות שהיו לי אחרי האזנה לשיר שלו. לדעתי חסר עוד מרכיב אחד עיקרי: רוע. בצעירותי גם אני עברתי את תקופת תל אביב, שנמשכה מספר שנים וכללה כמה וכמה בחורים שאופן ההתייחסות שלהם לבנות ולחיים בכלל היה דומה לתיאורייך. לרובם היה הרבה מעבר, עולם ערכי חי ושוקק מבפנים, אבל משהו בתרבות התל אביבית הזו הוציא מהם את הרוע, הצביעות וההתנשאות. לאחר תום התקופה הרגשתי שזרקתי את הטלויזיה.

    • שבן הוא האתרוג של המוזיקה הישראלית. גלגלצ בנו אותו והפכו אותו ל"אמן" מהולל שכל מי שלא אוהב אותו לא מבין במוזיקה.
      מילים חלולות ומנגינות משעממות, שגם חווה אלברשטיין הגדולה לא יכולה להציל.
      מסתבר שיחסי ציבור זה הכל בישראל.
      רק להשוות את הדיסק שלו לדיסק של פוליקר שיצא גם הוא עכשיו. שמים וארץ.

  2. אנשים שמונעים משנאה תמיד העציבו אותי. אבל כדי שהתגובה שלי לא תהיה מהורהרת – כפיים.

  3. שי, אני מציע לך לכתוב על דברים שאתה אוהב, או דברים שבאמת מפריעים לך ולעולם, לא סתם להצדיק את זה שאתה לא אוהב את שלומי שבן. זו ביקורת לשם ביקורת. (נ.ב. אני לא ממעריציו).

  4. שלום שי,
    להגיד שאני לא נהנית משלומי שבן זה יהיה שקר.
    גם הייתי בהופעה שלו ונהניתי נורא.
    האלבום האחרון שלו לדעתי משעמם,
    ובכל מקרה אין להכחיש את הצביעות היחס הכפול והדעות הקדומות שבגללן שום זמר מזרחי לא היה יכול לפרסם שירים עם מילים כמו של שלומי שבן וגם שום זמר מזרחי לא היה מתקבל בחיוך קטן כזה של גאווה גדולה כזו כשהיה מתארח בתכנית כמו מצב האומה, בבחינת – תראו כמה טובים אנחנו.
    בקיצור, אני מסכימה עם כל מה שכתבת, ומדביקה כאן קישור של רשימה מנוסחת קצת רע אבל מנסה להראות את העניינים שכתבת עליהם בצורה קצת יותר כללית.
    http://saloona.co.il/chayale/?p=1500

    • חיה, אהבתי את הפוסט שלך, וגם את הפאנץ'!

  5. אני חושבת שזה מזכיר את ההערצה למאיר אריאל. רווי שינאת נשים.
    ביקורת ראויה. תודה.

    • לא חשבתי אף פעם על זה ככה. מחשבה מעניינת מאד!

      • תכנסי כבר לאוטו ונסע אגב נכתב על סיטואציה שבה למאיר איראל אין(ולא היה אף פעם) רשיון נהיגה, תחשבי על השיר הזה שוב ותגידי לי איפה עוד הוא הראה שנאת נשים?

        • "וגם הייתה לי בחורה
          קצת פראית קצת לא ברורה
          אך לא הגיע לה שאשתגע
          ואז במכונית שכורה
          הרסתי לה את הצורה
          ועכשיו אני מתגעגע"

          ככה נראית אהבת נשים, כנראה…

          • הרסתי לה את הצורה הכוונה למכונית בגלל שהוא לא ידע לנהוג ודפק כל מכונית שנהג בה

    • ?!WTF

      • מאיר אריאל רווי שנאת נשים?
        ?!WTF

    • היי קרן, להגיד מאיר אריאל רווי שנאת נשים זה לא להבין כלל את מאיר אריאל, ממליץ לך לצלול לטקסטים שלו ]:

      • ' תיכנסי כבר לאוטו וניסע ' הוא שיר אלים מבחינתי. כל פעם שאני שומעת אותו, המילים, טון השירה, מעביר בי צמרמורת.

        • ממליץ לך לקרוא ביקורות על השיר הזה. כולו מלא חסד כלפי אשה חזקה שלא מוכנה לסבול את השטויות של הגבר שלה. אבל יש בניהם שיח עמוק וקשר בלתי ניתן להפרדה. והוא אוהב אותה מהמקום האמיתי ביותר והיא מוצאת במדבר האהבה שלהם מ מים מתוקים (אהובתי היא כמו ארץ מדבר)

          • כנראה שאני רואה את זה אחרת.
            מאיפה הבאת את "אהובתי היא כמו ארץ מדבר", הציטוט משיר אחר.

        • "וגם הייתה לי בחורה
          קצת פראית קצת מוזרה
          אך לא הגיע לה שאשתגע
          ואז במכונית שכורה
          הרסתי לה את הצורה
          ועכשיו אני מתגעגע"???

          שזה משפט שמדבר על טעויות ושגיאות מהעבר. "ואיך תצא מזה עכשיו? לך תצא מזה עכשיו…"
          יום אחד אייל גולן יוכל לשיר את זה.

          תכנסי כבר לאוטו וניסע הוא פשוט שיר משעמם…

          • נעמה, ההערה שלך רדודה ואת בחורה משעממת. ישכחו אותך בעוד עשר, תשע, שמונה (עכשיו). את מאיר אריאל לעומת זאת יזכרו.

  6. מזכיר לי תמיד את אורי זהר.

  7. הרשעות שציינת היא בעצם ציניות וסרקזם. אתה יודע שזה ציניות וסרקזם אבל השתמשת במושא הישיר של המילים כדי להדגיש את הנקודה שלך. אותה נקודה אותה טרחת להדגיש כל כך יפה במהלך הכתבה: שנאה. שווה
    להעיף מבט ולבדוק כמה פעמים השתמשת בפועל הזה. שנאה זאת
    מילה חזקה מאוד, כנראה שהטקסטים שלו ממש פגעו.
    מעניין אם אתה באמת שונא את זה או פשוט מעוניין להיות האיש שמצליח לשחות נגד הזרם.

    שונא שונא- לא סתם ״לא מחבב״ אלא שונא. שונא כמו שאנשים שונאים את האויבים שלהם או את המרקם החלזוני של הבמיה.

    בהתחלה ציינת שלא היית בהופעה שלו. כמה פסקאות מתחת כתבת ״הוא יודע לנגן על פסנתר אז הוא מוכשר״ משל זו הטענה של הרוב.
    עורך טוב היה מוריד את אחת השורות שהרי הדבר דומה ל״לא קראתי את הספר אבל לדעתי הוא גרוע״.

  8. לא קראתי אף מילה אבל אלחם על זכותך להיות צודק בעניין הזה

  9. הביקורת הזו הייתה יכולה להיות על שלמה ארצי, לו רק שי חשב שהוא יצליח להיות מספיק מיוחד כשהוא מבקר את שלמה ארצי. מזל שהוא כל כך שונה וחתרני וחלילה לא תל אביבי אשכנזי שלוקח את עצמו מאוד, מאוד ברצינות.

    • שלמה ארצי נקטל מכל כיוון, על מה אתה מדבר?
      (חוצמיזה שהוא עוקף את שבן בסיבוב, למרות שהתדרדר)

      • טעות שלי, לא קראתי נכון את תגובתך
        הבנת הנקרא בלילה

  10. נגעת בנקודה מצויינת – מותר לא לסבול מוסיקה של מישהו ולחשוב שהיא גרועה? מותר לבוז למוסיקה של מישהו?

    אני בדעה שכן. שבן לא מככב אצלי בעניין הזה – המוסיקה שלו השאירה אותי אדיש. אבל אחרים כן.

  11. במשך שנים אחדות הייתי שכנה של ש"ש, כן כן, גרתי ממש ממול. כשהוא התאמן בנגינה על פסנתר, נהגתי לעתים לעמוד ברחוב ולהאזין, כי הוא באמת פסנתרן מעולה, וירטואוז אמיתי. אפילו לשמוע אותו מנגן סולמות, שוב ושוב ושוב היה מעניין. עם זאת, המוזיקה שלו עצמו תמיד שיעממה אותי. גם אני לא שרדתי אלבום שלם. הייתי פעם בהופעה שלו עם יוני רכטר בפסטיבל הפסנתר. ההבדלים בין השניים היו אסטרונומיים. היה חשש שש"ש יתפרק מרוב ג'סטות מוגזמות, עד כדי פרכוסים. י"ר, לעומת זאת, היה מאופק וצנוע ומקסים כרגיל. בקשר למילים. אין מילים. להגיד שהבן אדם מלא בעצמו זה לשון המעטה שלא תתואר.

  12. יש כל כך הרבה סוגי קפה על המדף, כל אחד שישתה מה שבטעם שלו. אתה כותב יפה בעצמך, אולי גם תכתוב שירים ? תוציא אנרגיות לכיוון היצירתי שלך במקום על ביקורת.

  13. יופי , לקחת את הפחדים, הציניות, הקנאה והשעמום שלך למקום מאד חיובי הפעם. הייתי מציע שתבדוק אצלך בפנים איך ולמה הוא מצליח להוציא ממך כל כך הרבה כעס – אולי אתה מאד מזדהה ומדחיק את הדמיון ביניכם. ?! אולי גם אתה רצית להיות אמן מוערך וחשוב ואותנטי וכנה כמו שלומי. איך אפשר לבוז עד כדי כך למישהו ? אני לא מבין זאת… לא מתחבר אז אל תתחבר. איך אפשר לא להעריך כמות כזאת של אמת וכישרון ? … יום טוב, מאחל לך לכתוב על אהבה.

  14. צחקתי בקול רם כמה פעמים כשקראתי :) אין מה לעשות "רוק ישראלי" זה סוג של תסמונת.

  15. כתבה טובה פשוט בגלל שהיא מעלה את השאלה – למה זה מיינסטרים? למה המוזיקה הזאת מקובלת עלינו בכלל ועוד נחשבת לאיכותית בצורה שקשה לערער עליה. מסכימה עם כל מילה.

  16. אתה מעייף…

    (והדיון על השירים שלו כהוכחה לשוביניזם-הגמוני-אשכנזי… מבריק… עכשיו תעבור לטפל בעטור מצחך ותחסל אותם!)

    • מבריק, רק ששלומי שבן חצי פרסי. ופעם אחרונה שבדקתי פרס לא נכללה בהגמוניה האשכנזית. אבל חבל להגרר לפרטים מיותרים, זה מקלקל את שמחת הפוסט.

  17. אני לא סובל את שבן. אבל בחיי שזה אחד הטקסטים המטופשים שקראתי.
    אתה לוקח באופן כלכך אישי את זה שמישהו שאתה לא סובל הוא קונצנזוס. אז יצא לך ראנט די מגוחך. פעם הבאה לפני שאתה יושב וכותב משהו תיקח כמה נשימות עמוקות.

  18. היי שי רינגל,
    אני בדרך כלל לא עושה את זה, אבל בחייאת דינאק, מעולם לא קראתי ערמה של גיבובים דלוחים כל כך.
    קודם כל, אתה לא יכול להיות מבקר מוסיקה אם לא גמרת לשמוע את האלבום של אמן עד הסוף, ויותר מפעם אחת. שנית, אתה לא יכול לומר משהו על הפרפורמנס של אמן אם לא היית בהופעה שלו. זה נקרא דעה קדומה. לצערי, קפה גיברלטר נוטה לייצר תדיר דעות קדומות המונעות מרגשי נחיתות לא מוצדקים בעליל. ככל שהזמן עובר, האתר הזה, שמעוצב באמת יפה ויש לו פוטנציאל להיות מעניין, הופך להיות לבמה לדעות לא מנומקות שנדמה כי הן מונעות מתחושת שנאה אינסופית לכל מה שהוא לא הם. זה כמו לדבר עם בני 14 שגילו עכשיו את הפאנק רוק וחושבים שהם יודעים הכול עליו. די להתנשא/להרגיש מקופח מול כל מה שהוא "תל אביבי"/"מיינסטרימי"/"לא כמו שאתם מדמיינים את העולם". יש סיכוי יותר מסביר שאתם מנמקים בצורה גרועה את הטיעונים שלכם.
    יש לי הרבה מה לומר על מוסיקה ישראלית, המון אפילו. שיח המרכז/פריפריה לא זר לי, הייתי בלהקת היפ הופ שקידשה את השיח הזה והציעה פתרונות יצירתיים משלה לסיפור. דיברתי על זה לפני שזה נהיה קול. וגם הנה וידוי של מישהו שהיה מבקר מוסיקה כמה שנים טובות, עד לא מזמן נדיר היה שאני פגשתי אמן ישראלי שאני מעריך או מחבב את המוסיקה שלו. קרו לי כמה דברים מפתיעים בשנים האחרונות והנה המפתיע ביותר – פגשתי כמה וכמה אמנים שאני מעריך אותם בטירוף וחושב שהם מצוינים ומעולים. אמנים שאני מתרגש כשאני שומע את המוסיקה שלהם, שאני חושב שבכתיבה שלהם יש ערך מוסף אמיתי ושהם גורמים לי לחשוב.
    היו לי הרבה שיחות על מוסיקה ישראלית בחצי שנה האחרונה, בין אם מדובר באמנים בתחילת דרכם ובין אם מדובר באמנים בשיא פריחתם או כאלו שכבר ראו כמה עשורים. בסופו של דבר, כולם מסכימים שהמבחן האמיתי הוא מבחן הקלאסיקה – האם הצלחת לייצר שיר שיחזיק מעמד מספר רב של שנים ויכנס לקאנון של תרבות ישראלית. עכשיו יקומו אנשים ויגידו "תרבות ישראלית של מי", אז הנה התשובה: תרבות ישראלית שהיא סך כל הממוצע של מי שגרים כאן ושומעים רדיו בעברית, כי זה רוב הרדיו שכאן. סך כל הממוצע של מי שמתישהו בחייהם ילכו לאירועי "בירה ונשירה" ירימו כוסית ויבכו כשהם ישירו את "גאולה" של חמי רודנר או את "קיץ" של ערן צור, וישירו את "זיקוקין" של משה פרץ, או מה שזה לא יהיה. מתישהו בעתיד הנראה לעין הם גם ישירו רבים מהשירים של שלומי שבן. שירים שמתישהו, קרוב לוודאי יזכו לשלל עיבודים מכל סגנון ז'אנריסטי אפשרי.
    שלומי שבן הוא אמן לדעתי שהוא גם כותב מצוין וגם מלחין משובח. פאק איט, הוא כותב מבריק. הוא משחק על ציוניות ואירוניה, משתמש בשפה יפה, מחבר עכשיו ורחוב עם שפה גבוהה. משהו שאני אישית מתחבר אליו מאוד. כן, לא כל הטקסטים שלו סוגדים לנשים, וכן הוא מציג מורכבות ביחסים, ואני חושב שזה פאקינג אדיר. חלאס עם הבכיינות הכללית של לקחו לי/שתו לי – ביחסים כמו בעולם רבתי. שם על שולחן ומדבר על זה. אני נהנה מזה ורבים אחרים. אגב, זה לא להיות דוש, זה להיות מעניין.
    את האלבום הראשון שלו קנתה לי בחורה בחודש הראשון אחרי שהוא יצא. היא שברה לי את הלב אחר כך. אולי זה רק הוסיף, אבל אהבתי כל מילה בדיסק הזה, מ"שרמוטה פוריטנית" ועד "דניאלה". את האלבומים האחרים גיליתי אחרי שהם יצאו והם כולם מתנגנים לי בריפיט בפלייליסט עד היום. אני אוהב את "עיר" שהוא שנון וחכם, אני אוהב את "מגדל הפזמון" ואני חושב שהאלבום הנוכחי הוא הטוב ביותר שיצא עד כה השנה ממה ששמעתי. והוא אלבום מצוין.
    לגבי מוסיקליות – אי אפשר לטעון שהוא לא פסנתרן מצוין, אי אפשר לטעון שהוא לא יודע להלחין – הבנאדם הוציא שלושה אלבומים, עיבד בצורה מוכשרת שלל שירים ומופעים, ולא רק שלו. הוא מכניס להיט אחרי להיט ברדיו בלי להתחנף לטרנדים קיימים. שני אלבומים מצוינים שמעתי השנה – שאנן סטריט ושלומי שבן. בראשון שבן הלחין את רוב השירים. אז לומר שהוא אמן גרוע זו עליבות ממדרגה ראשונה ו-Player Hatin' קלאסי.
    שוב, בדרך כלל אני לא מתעצבן כל כך מכתבות, אבל הפעם מדובר ברדידות מוחלטת לא מוצדקת, לא מנומקת וכזו שלא עושה חסד בעיקר עם הכותב והבמה. וגבר, לשנוא? באמת? מה אנחנו בגנון?

    • דוויק, הטעות היחידה שלך היא שזו לא כתבה: זה פוסט ולכן הוא ממוקם באיזור של פוסט. פוסט שמנומק רע מאוד ובצורה אינפנטילית. אבל זה פוסט, רשומה. לא כתבה.

      • מקבל את התיקון.

    • אני ודוויק המשכנו את הדיון בעקבות התגובה שלו כאן, למי שרוצה לקרוא
      https://www.facebook.com/jonathan.shkedi/posts/10152335039545485?stream_ref=5

      • תודה על ההפנייה להמשך הדיון.
        אני אחזור לקרוא דברים שלך אחרי שתבין ש
        1. בסיס לביקורת אחראית ומנומקת מגיעה קודם כל מתחקיר עמוק ורציני עם החומרים שאתה מעוניין לכתוב עליהם.
        2. תעורר פרובקציה על מנת להבהיר נקודה מסוימת וחשובה ולא על מנת לעורר פרובוקציה לשמה. (״ הדבר הכי חמוד בזה שאתם מתלהבים משיר של שלומי שבן זה שבשאר ימי השנה אתם ממש מתעקשים שיש לכם טעם כלשהו״ ; שבן הוא ה״יורים ובוכים״ של הזיונים וכ״ו)
        3. תיתן כבוד למילים שאתה משתמש בהן כדי לתאר את הדעות שלך; השורש ״ש.נ.א״ מתאר רגש חזק מאוד – כמעט אלים. הוא לא ממש מתקשר לביקורת שלך:
        ״תנו לי לשנוא את שלומי שבן בשקט. לפחות עד שבעוד שלוש שנים הוא יהיה שופט בתוכנית שירה, והוא יבוא על תקן ה״איכות״. כי יש עדיין בארץ תקן איכות. והאיכות הזאת היא שלומי שבן״

        מעניין באיזה היית יושב על הכיסא אם היית קורא טוקבק בו מישהו היה כותב כמה שהוא שונא את הכתיבה שלך, או גרוע מכך שונא אותך.

        תעיף מבט:
        ״׳תנו לי לשנוא את שי רינגל׳״.
        זה נראה מאוד לא נעים. זה לא הולם אפילו בקומנטים.

      • תודה על ההפנייה להמשך הדיון.
        אני אחזור לקרוא דברים שלך אחרי שתבין ש
        1. בסיס לביקורת אחראית ומנומקת מגיעה קודם כל מתחקיר עמוק ורציני עם החומרים שאתה מעוניין לכתוב עליהם.
        2. תעורר פרובקציה על מנת להבהיר נקודה מסוימת וחשובה ולא על מנת לעורר פרובוקציה לשמה. (״ הדבר הכי חמוד בזה שאתם מתלהבים משיר של שלומי שבן זה שבשאר ימי השנה אתם ממש מתעקשים שיש לכם טעם כלשהו״ ; שבן הוא ה״יורים ובוכים״ של הזיונים וכ״ו)
        3. תיתן כבוד למילים שאתה משתמש בהן כדי לתאר את הדעות שלך; השורש ״ש.נ.א״ מתאר רגש חזק מאוד – כמעט אלים. הוא לא ממש מתקשר לביקורת שלך:
        ״תנו לי לשנוא את שלומי שבן בשקט. לפחות עד שבעוד שלוש שנים הוא יהיה שופט בתוכנית שירה, והוא יבוא על תקן ה״איכות״. כי יש עדיין בארץ תקן איכות. והאיכות הזאת היא שלומי שבן״

        מעניין באיזו תנוחה היית יושב על הכיסא אם היית קורא טוקבק בו מישהו היה כותב כמה שהוא שונא את הכתיבה שלך, או גרוע מכך שונא אותך.

        תעיף מבט:
        ״׳תנו לי לשנוא את שי רינגל׳״.
        זה נראה מאוד לא נעים. זה לא הולם אפילו בקומנטים.

      • אם לתמצת במשפט אחד – אריק ברמן עם קצת יותר תחכום

    • נתת בתגובה שלך את ההוכחה המדויקת לכך ששלומי שבן הוא מוסיקאי בינוני. איזה שירים שלו נכנסו לקלאסיקה? אולי "אריק", אולי "כולם אומרים". בספק. ואנחנו מדברים על מישהו שהאלבום הראשון שלו יצא לפני 14 שנה. קלאסיקות, בניגוד למה שאתה טוען, לא מתגלות אחרי שנים. "עטור מצחך" הפך לקלאסיקה תוך שתי דקות. גם "סליחות", גם "ירושלים של זהב", גם כל השירים של "כוורת", "אחרית הימים" ו"תיסלם". וכל האלבומים של מתי כספי. אני חושש שעם כל הכבוד לרקע הקלאסי וליכולות הטכניות שלו, כמוזיקאי לשבן אין הרבה מה להגיד.

  19. אחלה פרסומת לשלומי שבן :)
    אבל מתחבר לעניין הזה ש"אסור שתהיה לך דעה על הקונצנזוס"
    אני מרגיש את כל מה שכתבת כלפי לאונרד כהן ןפינק פלויד.

  20. הרבה מחשבות מאד מעניינות.
    אני לא מסכים עם השורה התחתונה. אני אוהב את שבן (וחושב שלהסתכל על ״אינטואיציה״ פשוט כשיר שובניסטי זאת בריחה לדרך הקלה – ואני לא אומר שהוא כזה או לא כזה) ונהנה מהמוזיקה שלו, אם כי לא נמנה על המעריצים הכבדים. אני חושב שהדרך שהוא עשה מעניינת ואני חושב שיש ערך גדול למרווח שהוא לוקח בין אלבומים, משהו שלא יזיק להרבה אומנים ישראלים (אם רק היה אפשר להתפרנס פה מאלבום כל 7 שנים…).

    אני מגיב אבל בכל זאת בגלל דבר אחד שכתבת:
    ״עטיפת האלבום החדש שלו מתארת פארק מים בלי טיפה אחת של מים. אני בטוח שיש לזה איזו משמעות יותר עמוקה מ – באנו לעשות כיף אבל הפארק סגור. בבקשה שתהיה פרשנות אחרת, הבנאליה הורגת אותי.״

    קודם כל, לשפוט יצירה של אמן לפי העטיפה זה קריטריון רע במיוחד. תשפוט יצירה של אמן על פי היצירה המוזיקלית, לא לפי הטעם הויזואלי שלו (אלא אם הוא המעצב). זה יכול להיות רק עוד דבר שעושה לך טוב/רע בהאזנה לאלבום אבל לא פקטור מבחינת היצירה עצמה.

    ואגב, יש משמעות, לדעתי (אולי שבן כבר נדרש לסוגיה – לא נתקלתי עדיין). אני קיבלתי רושם שזה רפרנס בולט לOn The Beach של ניל יאנג. הנה כאן בהשוואה של גיאחה הם זה לצד זה.

    https://www.facebook.com/haoneg/posts/10152098577148889?stream_ref=5

    • השוואה יפה ממש. והעטיפה עצמה היא גם יפה אסטטית. אבל אני מעוניין לבקר גם את מה שהיא מנסה להגיד לנו – שזה אלבום מאוד מהורהר. שזה מקום כיפי בלי כל הכיף. ועכשיו יש גם את ההיתלות בניל יאנג, אז בכלל.
      ואני חושב שביקרתי מספיק את הפנימיות של השירים של שבן בשביל שאוכל לבקר גם את החיצוניות של עטיפת אלבומיו, לא?

      • אפשר לבקר את החיצוניות בהחלט, רק לשים לב לקו המפריד בין זה לבין יצירת האמן עצמו.

        ״מקום יפי בלי כל הכיף״ זאת מחשבה מאד מעניינת. גם אם היא הדבר העיקרי שאני לוקח מהטקסט הזה – אז תודה.

    • תקשיב לשיר השני באלבום "הקסם נגמר" ותקבל את המשמעות של העטיפה.
      לא אהבתי את כל האלבום, אבל את הקונספט של העטיפה והתחושה הכללית באלבום של משהו שנגמר הבנתי ואהבתי.

  21. אני תמיד נהנית לקרוא ביקורת שלילית. מחוץ לעולם של ביקורות מוזיקה 'מקצועיות' (וגם שם, לפעמים) אנשים נוטים, מטבע הדברים, לכתוב על מה שהם אוהבים. לביקורת שלילית יש ערך – בדיוק כמו לביקורת חיובית. היא גם מעוררת (כפי שניתן לראות) הרבה יותר דיון, ומאלצת אותנו לחשוב, למה אנחנו אוהבים (או לא) את מה שאנחנו אוהבים. זה יכול להיות דיון אינטלקטואלי בנרטיב של היוצר, אבל למי מאיתנו אין איזה יוצר שפשוט בא לו רע? מה, אין אף אחד, מוערך ביקורתית ויצירתית ואומנותית, שפשוט גורם לכם לרצות להעביר תחנה? ואם אדם שיתף בכזו סלידה, ולטעמכם דווקא מדובר במתנת הפסנתר לעם היושב בציון, נו, אז תגידו בכיף. אבל ההתרעמות על עצם זה שאדם מדבר על מה שהוא פחות אוהב? לאחל לו "לכתוב על אהבה", כאילו כל כתיבה שאינה על אהבה היא פסולה, וכולנו רק אוהבים, את מה שברדיו ואחד את השני? יש בכך אלימות משל עצמה. אם יש טון מתלהם בכתיבה, לתחושתי הוא מופנה להשתקת הדעה השלילית ולא לשלומי שבן, שהוא, בינינו, לא מספיק מעניין.

  22. היופי של הפונט שלך משלה את כולם.
    בא לי לצאת נגד, אבל יש לי הרגשה שלא תשמע את מה שאני אומר כי אתה כל כך נגד, וזה מובן – כל כך הרבה אנשים היו כל כך הרבה זמן בעד.
    בוא נדבר עוד שבע שנים, אחרי שההומור שלנו ידרדר

  23. השיר עם חווה אלברשטיין הוא גם גניבה מוסרית מיוצרים כמו ניק קייב וביוב דילן. אפשר ממש לציין איזה שירים הוא ניסה לחקות בשיר הזה. גם במילים גם בסגנון העיבוד גם בצורת הדיאלוג והטקסט.
    שבן שכלתני ומתוחכם בלי רגש.

  24. אני לא ממעריציו של שבן, אבל בפירוש שלך לשני השירים שהבאת נראה שממש לא הבנת את כוונת המשורר.
    השירים לועגים למספר ולא למושא הסיפור, וה פירוש שלהם הפוך במדויק לדרך שהבנת אותם. הוא כותב מנקודת מבטו ובעצם לועג לדרך שבה הוא מתמודד עם מצבים מסויימים.
    מלבד זאת, לא כל הצגה שלילית של אשה היא שנאת גברים. שוויון אין פירושו חסינות מביקורת.

  25. וואו. סורי, אבל זו ערימת שטויות. וכל כך ארוך :-/ לקחת טקסטים, פירשת אותם כפי ש*אתה* בוחר (והרי פרשנויות לטקסט יכולות להיות מיליון, לערך, ועדיין יש סיכוי שאף אחת מהן לא תהיה מה שאליו התכוון המשורר), אז אולי בכלל אתה השוביניסט? מעניין לא? קצת כמו רורשאך. אניוויי, לענייננו, אני בכלל לא רוצה להתחיל לחשוב בכלל מה היה קורה לאמנות – ספרות, שירה, קולנוע, מוזיקה וכיוב – אילו אנשים היו מצנזרים את הרגשות שלהם. אפילו הקשים והמכוערים ביותר. זה נקרא יושרה אמנותית. לא רוצה לחשוב איך היו נראות השורות האלה בעולם שלך:
    "אני כועס ומקווה שתכשלי
    שתמשיכי לרעוד ולפחד משגעון
    אמן תשארי לבד לנצח
    מה זה נקרא לא לרצות להיות איתי
    מאוד קשה פה כל הלבד הזה, אוי ואבוי לי ".
    אבל רגע, אולי גם את אביתרוש אתה שונא. אז לא חשוב.
    ואפילו לא אתחיל לדבר על סרטים וספרים.
    נראה לי שאולי כדאי שתעבור לשמוע את "יחד לב אל לב" של גאיה.
    שם כולם אוהבים את כולם ואין זכר לשום דבר אמתי שנקרא "פאקינג חיים".
    צ'ירס יו.

  26. נו באמת .
    ההיפסטר האשכנזי ששונא מוזיקה של היפסטרים ו/או אשכנזים.
    ועוד איפה הוא כותב על זה? בקפה גיברלטר.
    סורי, לא קניתי.
    אני מציעה לך לכתוב על דברים שאתה אוהב, ולא ללבות עוד שנאה (וגזענות).

  27. היי. אני לא מכיר בכלל את המוסיקה של שבן, או אנשים שאוהבים אותה. אני גם בקושי מבין משהו במוסיקה ישראלית. אבל אהבתי את הכתבה מאוד, גם כי היא נימקה מדוע אינך אוהב את המוסיקה, ואני נוטה להסכים עם הנימוקים. ועוד יותר מזה בגלל שפתחת פה נושא גדול יותר לדיון ומחשבה. יש קונצנזוס בארץ ישראל שבו לא מדברים על מה שרע אלא רק על מה שטוב. הבעיה היא מה שקורה ברגע שאנשים אומרים שמשהו רע הוא טוב, אתה מוצא את עצמך מהר מאוד חסר תועלת והפתרון היחיד שנותר לך הוא לברוח מהסיטואציה. או כמובן לנסות להתנגד ולמצוא את עצמך מסביר למה בכלל מותר לך לא לאהוב משהו שאחרים אוהבים. וסביר שתתוייג כבן אדם שלילי או סנוב או פשוט לא מובן (מעניין למה?).
    אני חושב שהיחס הזה לאומנות בארץ ישראל הוא בדיוק כמו היחס לכל תחום אחר בחברה הישראלית ושלכתוב מדוע אינך אוהב את המוסיקה או את ההערצה של החברה לאמן שאינך אוהב יש משמעות גדולה לפחות כמו כתבה חיובית על אמן. אני שמח ולא מופתע שאנשים הרגישו שחרור ממשמע דעתך ומקווה שזה שינוי שאחרים יתחילו לקחת באופן מאוזן ושהשיח יהיה יותר פתוח ואמיתי. אולי זה גם יעזור לשבן למצוא דרך נכונה יותר.

  28. כמה כיף לקרוא כתבה שמיישרת קו עם המחשבה שלי ורואה ב״אומן״ הזה זיוף אחד גדול, את האופיום הישראלי להמונים שחושבים שלשמוע אותו זה מדד לטעם טוב. סוף כל סוף עושים צדק אל מול הדבר הזה שנקרא שלומי שבן – הזחוח והשבע. שלומי u r going down

  29. ראשית.. שאפו לך איש יקר.. מסכים עם הכל.. קשה לזמזם או להאחז ביצירה/שיר אחד ראוי של שבן.. אולי "אל תדברי על אריק" (שלא הייתי מגדיר כשיר אלא כ"דחקה" בינונית..) קשה לי גם לחשוב שיש אנשים שאשכרה יקנו דיסק של שבן ויקשיבו לו.. יתרגשו ממנו.. יפנו לו זמן בלו"ז של חייהם.. כי באמת.. היצירה שלו ממש "דלה".. כ"אנין טעם" (אם יורשה לי לכנות את עצמי ככזה) וצרכן כפייתי של מוסיקה, אפילו דוד אהרון מרגש אותי הרבה יותר מכיוון ששבן חי על השקות, פפראצי, אדי פוזה ונפיחות אורבניות ללא כיסוי. אותו הדבר במוסיקה.. זה שהוא וירטואוז על הקלידים/פסנתר עוזר לו לסנוור ולהתל בקהל כמו קוסם זול בקלאב מד אילת. אבל לא צריך להיות גאון בשביל להבין שה"מלך" הוא עירום ושכל הטכנוקרטיות הזו לא באמת מחפה על רדידות, הגשה ירודה וטקסטים מביכים.. הרי כולנו יודעים כבר שאפשר לעשות זאת גם עם שלושה אקורדים (דילן, קוביין ואין ספור דוגמאות)..

  30. מר דוויק, למען הגילוי הנאות, אולי רק תציין שעיסוקך ופרנסתך הם בייצוג ויח"צ למוסיקאים ישראליים. לא שיש משהו רע בזה, אבל חשוב שידעו הקוראים. לא?!

  31. אז מה היה לנו פה?
    כביכול אתר למוזיקה אלטרנטיבית עם עורך מזרחי.
    שנותן במה להיפסטר אשכנזי.
    לפלוט רעל כלפי מזרחי שהצליח לעשות את זה: הוא מנסה, הוא מאתגר, הוא ביקורתי.
    האשכנזי מלא רעל או סתם מנסה להיות מגניב.
    המזרחי שנתן לפסולת אכסניה – מונע מרגשות קנאה, אבל צריך את חותמת הכשרות הלבנה. הוא לא יעז לחתום בשמו.
    ומה שיוצא מכל זה הוא קטע שמחרב את הקפה וידבק בשמו.
    Haters gonna hate

  32. פוסט תגובה לפוסט של רינגל, מפי אותו "מבקר תרבות לשעבר" (זה אני)
    http://blogs.haaretz.co.il/assaflevanon/911/

  33. שי רינגל: אני שונא את שלומי שבן ואני שונא שאסור לי לשנוא את שלומי שבן
    40 תגובות: אסור לך לשנוא את שלומי שבן!

    מעולה. פוסט הכרחי. תודה.

  34. שי שלום!
    אני לא מגיב כי אני חייב להגן על שלומי שבן, על אף אהבתי אליו, זכותך לא לפול לרגליו. סתם התחשק לי להציע פירוש נוסף ל"שרמוטה פוריטנית":
    כשהשיר מתחיל הכותב עוד מסונוור מהייחודיות של הבחורה עליה הוא כותב, הוא לא מלגלג על כך שהיא עיוורת לחיצוניות או חובבת שירה, אדרבא – זה מדליק אותו, זה מוצא חן בעיניו, הוא מרגיש שהנה אולי מתפתח לו משהו רציני.
    נקודת המפנה בשיר מגיעה בשורה "עורפה הקשה מתגלה" אז מבין הכותב שהבחורה לא מעוניינת בו יותר, ואז הוא מתחיל לשנות את דעתו כלפיה. מכיוון והכותב נפגע, ההגיון שלו מושפע מן הפרידה, ותגובתו הופכת ללא רציונאלית.

    לדעתי השיר בסה"כ מדבר על סיטואציה יומ-יומית בהם אנשים משנים דעתם לאור סערת רגשות שאליה נכלאו.

    תפיסתי הכללית הינה שההגדרות לאמנות טובה או אמנות שאני מתחבר אליה (שני דברים לגמרי שונים) הינן אינדיווידואליות, מכאן שאתה לא צריך להצדיק את עצמך בפני אף אחד. מה שכן, אני חושב שעדיף והיית כותב על מוסיקה שאתה מתחבר אליה או חושב שהיא טובה. אולי היה יותר טוב אם היית מקדיש כתבה שלמה לחוול'ה – מתי זה קרה בפעם האחרונה?

    נ.ב
    עם קצת קשר לנושא- גם שעון מקולקל, מדייק פעמיים ביום

  35. שלומי שבן לא איש מרתק במיוחד. המילים שלו נמצאות בדיוק במקום המשמים שהוא המיינסטרים הישראלי. המילים ה"ביקורתיות" שלו משוללות מכל ביקורתיות אמיתית. זו ביקורת-לייט, חלבית, שממרקת את המצפון.
    גם אני לא אוהבת את שלומי שבן. וגם כל מי שסביבי לא אוהב אותו. יש מצב שאפילו אף פעם לא דיברנו עליו.

  36. נכון מאוד! תמיד חשבתי כך על ש"ש.
    ודרך אגב, כן אפשר להגיד שרמוט. וברבים: שראמיט.

  37. שלומי שבן משעמם תחת וגם אתה כמו שבן כותב משעמם.
    נרדמתי במשפט הראשון …. לך תלמד לכתוב ביקורת גם אם היא שלילית .

  38. אף פעם לא אהבתי אותו אבל גם לא ייחסתי לזה חשיבות כי אף אחד לא הכריח אותי להקשיב למוזיקה שלו. עד שפעם אחת הייתי בהופעה של קרן אן והוא משום מה הצטרף בתור פסנתרן וגם שר כמה שירים. האיש הזה הרס לי את ההופעה. הוא כל הזמן השתלט על השירה ודיבר שטויות. מאז גם אני שונאת את שלומי שבן.

    • כמה שהמאמר נכון.

      שבן הוא חקיין, טרחן ומשעמםםםם…
      קחו את הדואט עם אלברשטיין, נשמע כמו חיקוי ירוד לבלאדות שלומדים בבי"ס (אדוארד…אדוארד).

      אסתר ראדה עושה מוסיקה אמיתית, קצבית, איכות מילולית לא רעה.

      שבן הוא מתחכם, מהנדס מילים כמו שכל בוגר תואר 1 בספרות יכול לעשות, כתיבה נטולת מקוריות או השראה.
      שבן הוא טרחן, לא יותר מזה.
      סליחה על התגובה הלא איכותית, שבן לא מוציא ממני כלום…פיהוק…

  39. כל מילה נכונה… הטיפוס הזה פשוט עושה מוזיקה איומה. ואני לא סובל גם את לד זפלין, פינק פלויד, דילן ולנארד כהן

  40. "אנחנו האשכנזים כבר התקדמנו. אתם המזרחים מתפלשים בקלישאות שהספקנו כבר לדפוק ולזרוק."

  41. על אלילות צריך לערער. על כל אלילות. אני מעריכה את האומץ לערער על אושיית הקונצנזוס הישראלית ובצורה כה משכנעת ואינטליגנטית ופמיניסטית… לשבן כאריזמה שעוקפת את ביבי בסיבוב ועל זה מושתת הכל. וכן, הוא מוכשר, ואולי אף פנומן. אבל מזה לא מורכבת אמנות. ויש לו הבלחות פה ושם. אבל לטעמי, כשמורידים את הסגידה לפנומנליות שבלהטוטי הפסנתר המנייריסטים – לא נשאר הרבה.

  42. שגם נותן קצת פרופורציה

  43. ראשית, למה לשנוא? קבל עצה ממיזנטרופ זקן ומקצועי: אם אתה מעיד על עצמך שאתה שונא, מתייחסים אליך כאל חולה, ושופטים את דבריך בהתאם, כי אנשים בינוניים לא יודעים כלום על הרגש המזוכך והצרוף הזה.
    אני, למשל, לא סובל את שלמה ארצי, את חווה אלברשטיין, ובעצם את כל משתתפי סצינת המוזיקה הפופולרית בארץ, למעט איינשטיין (של המאה הקודמת), פוליקר, גידי גוב, ולמעט מלחינים רבים, משוררים אחדים, וכותבי מילים לשירי זמר ספורים (בעיקר לפני 48').
    שנית, אתה כל כך מתנצל שאי אפשר לקחת אותך ברצינות, כי אתה נשמע מין "חסר אופי" שכזה: מי שקורא אותך מבין, שאתה מתנצל משום שיש קונסנזוס ששלומי שבן הוא "גאון", ואתה לא לגמרי בטוח שאתה צודק ושכולם טועים. אני אעזור לך קצת: שבן הוא פוזה נפוחה, שמיותר לכתוב עליה [הפקה פומפוזית, מילות שירים "מתוחכמות" ומגוחכות, אישה יפה (זה בהחלט חלק מהעניין, אף כי ייתכן שהוא אוהב אותה מאוד), פסנתרן של מוזיקה קלסית, בחור סימפטי ומאיר פנים, שמשדר ביישנות. אפילו שרשרת הזהב שהוא עונד, שבד"כ נחשבת לסימן היכר של ערסים, מתקבלת אצלו בלי ביקורת, כי הוא מיוחד ויש לו כנראה סיבה טובה לענוד אותה). המוזיקה שלו מ-ש-ע-מ-מ-ת פחד! לזכות שלמה ארצי, למשל, ייאמר שהמוזיקה שהוא כותב עריבה לאוזן. אני לא סובל אותו בגלל המילים. לו, כמו לאלתרמן, להבדיל, (שהיה וירטואוז עצום), אני לא מאמין למילה אחת. בקיצור, ידידי הצעיר, אמור מה שיש לך לומר בקול רם וברור, כדי שלא יגידו על האופי שלך מה שאמרו על האופי של אליפלט.

  44. הדבר הכי מגוחך בעולם אחרי תחרות זריקת גמדים זה היפסטרים אשכנזים משופמים אלטרנטיביים, שטורחים לכתוב פוסט הו כה ארוך על שלומי שבן ומצטטים את המלכה האם אורטל בן דיין (כפיס תרבות ואישה מאוד מאוד מאוד טיפשה). לפעמים אני חושב שאבא לא היה צריך לעלות מעירק לכאן ולהותיר אותי להתמודד עם כל זה.

  45. שלומי שבן הוא היאיר לפיד של המוסיקה הישראלית.

    • סחתיין! אמרת בשורה אחת מה שנאמר למעלה באלפי מילים, אבל לא מגיע אפילו לשבן שידַמוּ אותו לבן האשפתות ההוא.

      • זו (לפחות חלקית) הסיבה שלא ממש רציתי לכתוב את זה עד היום, אבל הבעיה היא שיש הרבה מאוד קווי דימיון. החל מן היהירות והזחיחות ועד לחוסר הכיסוי המוחלט ליהירות והזחיחות האלו – כולל כל (או כמעט כל) מה שעובר באמצע. האהבה העצמית, היחס לאחר (נשים כאן, חרדים שם), השטחיות וכל המשתמע.

  46. חוץ מזה יש לציין שהנגינה שלו על הפסנתר היא מהמזוויעות וסרות הטעם שיש. באמת לא מבין איך אנשים יכולים להקשיב לזה.

    • אי אפשר להיות יותר צודק ממך. שמעתי אותו פעם במסיבה בבית פרטי והוא הקיש כל כך חזק על הקלידים, שהייתי מוכרח להתרחק, כי זה היה בלתי נסבל. הוא משחק אותה פסנתרן וירטואוזי, וכל האידיוטים ש"בעניינים" מתפעלים ממנו. ווּאלה וירטואוז, ווּאלה בּטיח. זמיר סיון כתב למעלה שהוא היאיר לפיד של סצינת המוזיקה כאן. אם אמרו על שרץ כמו לפיד שהוא "כותב מעולה" ואם הוא זכה ב- 19 מנדטים בכנסת, למה שגם פוזאי אטומי כמו שבן לא יצליח לאחוז את עיני האנשים? איך אפשר שלא להתפוצץ?

      • אז למה אתה מחכה? תתפוצץ (ופטור אותנו מטרחנותך)

  47. יש לי הרבה מה לומר בנושא, יותר מדי מן הסתם, וניסיוני העלוב בעניינים מעין אלה, מלמד אותי שכל מה שתאמר בעניין מסוג זה ישמש לרעתך – ולטובת המבוקר, ששואב כל ביקורת עליו כנוגדן חיוני להגברת תשומת הלב אליו. שני דברים. הראשון: אזהרה: שים לב מה קרה לדן עומר זצ"ל, שהעז לכנות את שלמה ארצי "לא משורר" במאמר בעולם הזה בשנות השבעים דומני. הוא הציל אותנו מהכרה בארצי כמשורר, שרק על זה מגיע לעומר פרס על מפעל חיים, אבל בכל זאת לא מנע את הופעת שבן. אסור לזלזל בקארמה של טיפוסים כמו שבן, שהם שפיצים של מערכת חברתית-כלכלית-תרבותית שלמה ובאים להצדיק את קיומה.
    דבר שני: פאזוליני, הקולנוען והמשורר, אמר פעם בביקורתו על הציונות, כי ברגע שהיהודים יחיו במדינה משלהם הם יהפכו למשועממים.
    שבן הוא המשועמם המשעמם הלא פראייר. מפלצת ניאו-פוסט קורקטית של כישרון טכני, שמתאימה לשמש פסנתרן הול וואי ברשת מלונות גדולה בלאס וגאס. ואצלנו הטכנאי הבינוני חסר ההשראה והאנושיות הבסיסית, שלא מגיע לדרגת אמן באי פאר, לקח את כל הקופה.
    אני יכול להרגיע אותך, זאת קופה קטנה, של מטבעות שלא סופרים בתיבת התהודה של השירה הטהורה. אם לא הייתי רחוק מאוד, נניח באוסטרליה, לא הייתי מעז לכתוב זאת. קארמה, אחי, ותיזהר מהג'ינג'ית.

  48. יש לי הרבה מה לומר בנושא, יותר מדי מן הסתם, וניסיוני העלוב בעניינים מעין אלה, מלמד אותי שכל מה שתאמר בעניין מסוג זה ישמש לרעתך – ולטובת המבוקר, ששואב כל ביקורת עליו כנוגדן חיוני להגברת תשומת הלב אליו. שני דברים. הראשון: אזהרה: שים לב מה קרה לדן עומר זצ"ל, שהעז לכנות את שלמה ארצי "לא משורר" במאמר בעולם הזה בשנות השבעים דומני. הוא הציל אותנו מהכרה בארצי כמשורר, שרק על זה מגיע לעומר פרס על מפעל חיים, אבל בכל זאת לא מנע את הופעת שבן. אסור לזלזל בקארמה של טיפוסים כמו שבן, שהם שפיצים של מערכת חברתית-כלכלית-תרבותית שלמה ובאים להצדיק את קיומה.
    דבר שני: פאזוליני, הקולנוען והמשורר, אמר פעם בביקורתו על הציונות, כי ברגע שהיהודים יחיו במדינה משלהם הם יהפכו למשועממים. /
    שבן הוא המשועמם המשעמם הלא פראייר. מפלצת ניאו-פוסט קורקטית של כישרון טכני, שמתאימה לשמש פסנתרן הול וואי ברשת מלונות גדולה בלאס וגאס. ואצלנו הטכנאי הבינוני חסר ההשראה והאנושיות הבסיסית, שלא מגיע לדרגת אמן באי פאר, לקח את כל הקופה.
    אני יכול להרגיע אותך, זאת קופה קטנה, של מטבעות שלא סופרים בתיבת התהודה של השירה הטהורה. אם לא הייתי רחוק מאוד, נניח באוסטרליה, לא הייתי מעז לכתוב זאת. קארמה, אחי, ותיזהר מהג'ינג'ית.

  49. להגדיר את עצמך דרך שנאת האחר זה דרך של חוסר בטחון
    יש לקפה ג׳ברלטר מספיק דברים מענינים לדבר עליהם מבלי להכניס עובר אורח לקו האש

  50. שי, כתבת בתחילת הפוסט שהיה לך חשוב להגיד שאתה שונא את המוזיקה של שלומי שבן, ואת האישיות שלו ואת כל מה שהוא מייצג, בעיניך.
    למה בעצם כל כך חשוב לך לבטא את השנאה הזו? איך אתה חושב שזה תורם לך או לכל אחד אחר? בזה שאתה אומר (בגאווה) את מה שאתה חושב שאחרים מתביישים להגיד, אתה פוסל את עצמך, מזין את עצמך ואת הסביבה שלך בשנאה, מרירות עצב ותסכול, ורק אתה יוצר אותם ומכניס אותם לחייך, לא השירים של שבן, ולא המילים שלו או האישיות שלו. להאשים מישהו אחר זה קל, להסתכל פנימה קצת פחות.

  51. השתעשעתי מחלק מהכתבה. בחלק אחר שלה הרגשתי שאתה כל כך רוצה להוכיח טענה שאתה כבר נסחף.
    אני אישית אוהבת מאוד את שלומי שבן.
    נתפסת לכמה שירים בוטים שלו, אבל האזנה לאלבום הראשון שלו מגלה כל כך הרבה שירים רגישים וכנים, שאין בהם טיפת פרובוקציה. ניסית להעלות מתוך השירים הבודדים הללו קווים לדמותו.
    גם באלבום השני שלו יש כמה פנינים כאלה, אבל אני מודה שהלכו ורבו באלבום השני יותר ויותר שירים ארוכים, עמוסי מלל ובעיקר מעייפים…לא קומוניקטיבים בעליל. ואז תהיתי אם יש לו כוונה ליצור מוזיקה למתכמים בלבד.
    בדבר אחד אני מזדהה עם הכתוב – אני חושבת שהוא מציג כלפי חוץ, והוא הוא כזה באמת, אישיות יהירה ומתנשאת, וזה לא עושה לא טוב.
    זה אפילו בלתי נסבל.

    שמה את המוזיקה שלו בצד, ובייחוד את האלבום הראשון, שהוא באמת מופתי בעיניי. ושוב, גם באלבום השני יש פנינים. "מוכן לאהבה", "עברנו לצפון" ו"מרוב שאהבתי", למשל, הם שירים שחקוקים בלבי.

    יש משהו בתדמית הכללית שלו אפוא, שדייקת בהחלט בתיאורו, לדעתי.

    אני חושבת שלאלבום השלישי אצטרך ממש להקשיב לפני שאחליט אם לקנות או לא.
    בכל אופן, כל זה הזכיר לי מאוד כמה אני לא סובלת את אריק ברמן. ממש ככה. ובדיוק מאותן סיבות + שהוא גרוע יותר.

  52. שיר טוב בשונה מספר/מאמר או מסה הרבה פעמים לוכד רגע או רגש מסיום בצורה מדויקת. אתה מתייחס לטקסטים של השירים של שלומי שבן כאילו הם מניפסט "האני מאמין שלו". אני מגדיר את עצמי כגבר פמיניסט אבל עדיין אני מתרגש כשאני שומע את "שרמוטה פוריטנית" כי אני מכיר את התחושה הזו שמתוארת כל כך יפה בשיר למרות ש"שרמוטה" כמו "כוסית" הן מילים שאני משתדל לא להשתמש בהם.
    גם עם התחושה של "היופי שלך מכאיב לעולם" אני יכול להזדהות. זו תחושה שאני משתדל להילחם בה. אבל הכאב החד הזה שבת הזוג שלך קמה מהשולחן לשרותים בפאב או מסעדה ואתה רואה את המבטים של כל הגברים ננעצים בה. זה כאב אינפנטילי, ברברי וחסר טעם. אני לא מאלה שחושבים שבכל גבר כאילו מתקדם מסתתר בבון, אבל אני כן חושב שאנחנו יצור מורכב עם רודים שונים. ובשיר בשונה מטקסט מכול סוג אחר אתה יכול לתת דרור גם לרודים האלה.

  53. צודק אבל התמקדת יותר מדי בטקסטים כשברור שהם עצמם לא הסיבה שאתה לא מחבב אותו. חסרה ביקורת על המוזיקה עצמה

  54. שבן מוזיקאי מצויין ואכן מוכשר ..
    אבל הוא לא מעורר בי דברים עמוקים שאמנים אחרים שאני אוהב מצליחים לעשות.
    השיר הטוב ביותר שהוא כתב בעיני הוא " האזרח ה-1 "
    ואתה צודק שהמחמאות שהוא מקבל קצת מוגזמות
    אבל שאתה פותח גלגל"צ והאוזניים שלך נרדמות מרוב זבל מזוקק
    שלומי שבן הוא אור קטן במניינסטרים המשעמם בארץ

  55. אני שואלת את עצמי איך לעזאזל הגענו למצב בו קם לו מר רינגל בוקר אחד וכותב בלוג שנאה נגד אדם שחי בתוכנו, קורא ומדבר עברית וחשוף לכל רפש השנאה הזה, שכל עוונו שהוא נערץ על יותר מדי אנשים. לא שיקר, לא אנס, לא גנב, רק כתב שירים, מופיע ומצליח..
    אני לא מכירה אותך, שי רינגל, ואני נסערת מדי כרגע בכדי לקרא פוסטים קודמים שלך ואולי זה הקטע שלך להשתלח באנשים. אני יכולה רק לדמיין את ההתרגשות שאחזה בך כשלחצת SEND לפני ששלחת הפוסט הזה לעולם – וזה מעורר בי גועל ובחילה. אני לא יודעת מה עצוב יותר – העובדה שהשתלחת ללא סיבה באחד מהאנשים המוכשרים והמקסימים שקיימים פה (כן, אני עובדת איתו. כבר שבע שנים. ואני מכירה אותו קצת יותר ממך..האמן לי הוא אחד מהטובים – ואתה כל כך טועה בו) או העובדה שאנשים עדיין לא הפנימו ששנאה זו מילה אלימה מאד והשימוש בה אינו לגיטימי. בטח שלא פה.
    זו שעת לילה מאוחרת ואיני מתכוונת להכנס לדיונים על הכשרון והטקסטים והמוסיקה הנפלאה שהוא יוצר רק מעציב אותי מאד לחשוב על שלומי – האדם הפרטי, לא הדמות הציבורית ולא דמות האמן שאתה מנסה להציג פה ברוח שלילית כל כך, יתקל בכל השנאה הזו (אין לי מושג אם הוא ראה או לא אם כי יש להניח שזה יגיע אליו איכשהו) וכואב לי..אני רוצה שתנסו לדמיין רק לרגע, כל אחד מכם, איך הייתם מרגישים אם היו כותבים דברים כאלו עליכם..מישהו שלא מכיר אתכם אישית אבל משתמש במילים דושבג, נצלני, כוחני בצירוף המילה שנאה. שחוזרת על עצמה שוב ושוב פה. זה לא בסדר, זה מקומם וזה נורא בעיני. אתם לא חייבים לאהוב כל אחד, וזה בסדר גמור, אבל להבא לפני ששולחים לעולם כתבי שטנה שכאלו עשו טובה תחשבו רגע גם על האחר ואולי תקחו נשימה ארוכה, ותעשנו ג'וינט במקום.
    לילה טוב וחג שמח.

    • אחת התגובות היפות שקראתי בניגוד לטקסט המביך של הרינגלר רודף הפרסום הזה. שנאה זה מיותר

  56. מוסיקה היא עניין של טעם. אבל האופן שבו בחרת להתנסח מציירת אותך כאדם רע לב ודוחה במיוחד

  57. לא הולך להסביר לך ולשכנע אותך למה הוא האמן המענין ביותר כרגע בישראל, אבל עצם ההתעלמות שלךך מההפקה המדהימה של "היופי שלך מכאיב לכולם" (ואני מדגיש, ההפקה), היא שמוכיחה שלא הקשבת באמת. הוא לא מפחד ממלודיות מורכבות ומהרמוניות משוגעות.
    אתה לא חייב לאהוב שום דבר, אף אחד לא מכריח אותך, אבל אם אתה מקשיב, עדיף שתעשה את זה בלי דעות קדומות. על רמתו המוזיקלית של שבן, אין מה להתווכח. הוא משקיף על דודו אהרון וקובי פרץ ממרומי האולימפוס.

  58. הצעה לשי רינגל ולמערכת קפב גיברלטר- בזמנו הריץ קפה גיברלטר את פרוייקט הבוז, שעוסק בבוז לסגנונות מוסיקליים שונים. אולי תשקלו הוסיף את הפוסט הזה כפרק נוסף בפרוייקט. יש כאן הרבה בוז לדעתי.
    http://cafe-gibraltar.com/2012/10/nopintro/

  59. שלום, קוראים לך שי ואתה ככל הנראה לא יודע מה היא תיבה. מדהים איך האינטרנט הביא אותנו למצב שכל משועמם יכול לכתוב ערב רב של גיבובים מטופשים ומיותרים ואנשים גם קוראים אותם.

    שלומי שבן לא נחשב למוכשר רק כי הוא פסנתרן כמו שאתה כותב, אלא כי הוא באמת פסנתרן בחסד עליון. אם בעיניך הוא משדר התנשאות או משהו כזה – מבין אותך ואפשר לדבר על זה. אבל את מה שכן יש לו, אי אפשר לקחת לו רק בגלל שאתה או מישהו אחר לא נהנים ממנו. מורכב לך מדי? שמע פופ ים תיכוני, הרבה יותר פשוט וקל.

    בעניין הדמות הנאלחת שאתה מדבר עליה – שב אתה ותכתוב מוסיקה עם טקסטים כנים, ותראה שהדמויות שבשמן אתה תשיר הן גם לא תהיינה מוצלחות במיוחד. או שכל מה שאתה כותב זה התנגחויות אינטרנט שנובעות אולי מאישיות לא מקסימה במיוחד?

  60. מוסיקה בשבילי היא קודם כל רגש. כן. לא "כשרון", ולא "רמה מוסיקלית שאין מה להתווכח עליה", ולא תיבה ולא וירטואוזיות ולא כלום. זה הרבה מעבר לטעם.
    המוסיקה עצמה מעוררת רגשות. או אמורה לעורר כמובן. אם היא לא עושה את זה – היא בלתי רלוונטית.
    והתגובות האחרונות מייאשות במיוחד, בגלל שהן למעשה שוללות ביקורת. כל ביקורת.
    ומרבית הכותבים עושים שימוש בדרך הנחותה ביותר – אבל הדרך שלמעשה איינה כאן את הביקורת האמיתית לחלוטין בשנים האחרונות – בכתיבה לגופו של אדם. גופו של הכותב במקרה זה.
    איך בדיוק זה קשור לשלומי שבן? זה לא. אבל מה זה משנה. לצורך סתימת פיות זה בדרך כלל עובד מצויין.
    אז אולי כדאי לקרוא שוב את השורה הראשונה – "…אני שונא את המוסיקה של שלומי שבן" – כתב שי.
    לא את האדם. את המוסיקה.
    ולמה בעצם אסור לשנוא מוסיקה? הרי כל מי שבאמת אוהב מוסיקה יסכים שמוסיקה שהוא אוהב מעוררת בו כל מיני רגשות. ושמוסיקה שהוא לא אוהב.. מאוד מאוד לא אוהב.. גם מעוררת בו רגשות. ברור.
    זו הרי תגובה כל כך אמיתית.
    אז למה לא לבטא אותה? כי מישהו ייעלב שלא אוהבים את המוסיקה שלו? בני כמה אנחנו בדיוק?
    או אולי כי לא נעים.. כי כולנו יהודים והכל.
    ברור שלא נעים לכתוב ביקורת לא טובה.
    אבל יש שלב מסויים בו מרגישים שדברים יוצאים מפרופורציה.
    ושיש דברים שהם כל כך בקונצנזוס שפשוט אי אפשר יותר. ולא רוצים להיות חלק מזה.
    לא רוצים לפרוט יותר על מיתרי הקונצנזוס, ורוצים לאתגר אמונות ודעות שכביכול ברור שכ-ו-ל-ם מסכימים עליהן ושאין ואסור לערער על עצם קיומן.
    זה כל מה שקרה כאן לדעתי.
    הבעת דעה אישית שהיה חשוב לכותב לבטא אותה.
    כן, אז כתוב קצת בחריפות. אז מה. עצם הדיון שהתעורר כאן וגם במקומות אחרים הוא חשוב גם כי הוא התרחב הרבה יותר מגבולות הפוסט הראשוניים.
    שלומי שבן הוא אמן, וככזה המוסיקה שלו – וגם הדמות שלו כפי שמשתקפת מן היצירה שלו לכל אחת ואחד – חשופות לביקרת.
    הנוהג שהשתרש כאן בשנים האחרונות, הוא שאין ואסור שתהיה ביקורת בכלל.
    רק דברי שבח ולייקים והשתפכויות על כל דבר כשהוא מדהים ומטורף ומופלא והדבר הכי גדול מאז ומעולם.
    את המצב בפועל כולנו יודעים – איפה המוסיקה הישראלית (והמוסיקאים הישראליים) של שנות ה-70 ואיפה המוסיקה הישראלית והמוסיקאים הישראליים של היום. הכללה והכל, ובכל זאת.
    אז אפשר להאשים את גלגלצ בכל הרעות החולות של המוסיקה כאן.
    אבל אפשר גם להסתכל קרוב יותר וגם פנימה, ולחשוב איזה סוג של מוסיקה ומוסיקאים אנחנו מעודדים רק כי "לא נעים".
    ולגבי שלומי שבן – אישית, ברור לי לחלוטין שהוא מוכשר. למרות שממש לא דחוף לי לנסות להוכיח את זה באופן מדעי ואמפירי כמו שניסו כאן בלהט כמה מגיבים.
    אבל המוסיקה שלו לא נוגעת בי בכלל. בכלל. ויש בטקסטים שלו ובשירה שלו משהו שהוא אפילו מרתיע מבחינתי. ושום הפקה או וירטואוזיות כזו או אחרת לא תשנה את התחושה הזו.
    ועדיין, אמשיך להקשיב לו בכל פעם שיהיה משהו חדש מהכיוון שלו. יום אחד אולי יהיה שינוי.
    והערה אחרונה – את אלו שאני אוהב לעולם לא אנסה לרומם ולהאדיר ע"י הקטנה של יוצרים אחרים שאת המוסיקה שלהם אני לא אוהב, ולהוכיח באותות ומופתים שאלו נעלים ואלו נחותים. אין הרבה דברים עלובים יותר מהדירוגים המיותרים הללו.

    • זמיר, תגובה מדויקת. מה זה משנה אם הוא "מוכשר" או "יודע לנגן"? זו לא משמעותה של אמנות.

      אני שונאת את המוזיקה של שבן, גם את אישיותו אני לא סובלת, אם כי אישיות מחורבנת לא גרמה לי לא לאהוב אמנות של אמנים גועליים אחרים. כי כשאתה אוהב מוזיקה – אתה פשוט אוהב, ובאהבה אין "היגיון" ובטח שלא צריך לנמק אותה.

      ואם באהבה עסקינן, אהבתי מאוד את התכנית המעולה שלך "לצלול עם זמיר סיון" ב-iCast.

      • תודה גדולה רונה.

  61. שמע, לא טרחתי לקרוא את כל מה הכתבת. העדפתי להגיב באופן לא אחראי. כמוך. הנפת את דגל המהפיכה ממש, שונא את שלומי שבן. תכתוב משהו גם על זה שאתה לא אוהב קוויאר. איזה אומץ. איזה מלים. בקיצור, למי איכפת. אתה רווי רגשי נחיתות ולא הבנת שזה יותר מדי ברור מאליו לאהוב ולשנוא כל שתרצה ללא קשר לסביבתך. אתה לא גיבור, שי. אתה אידיוט.

  62. ההגדרה שלך למוזיקה הישראלית המיינסטרימית מתיישבת היטב גם על רוב הקולנוע והטלוויזיה הישראליים. יורים/מזיינים ובוכים. משעמם מוות.

  63. לגיטימי שיהיה לך טעם משלך. ושלא תאהב את שלומי שבן. הטקסטים שלו לא בהכרח מבריקים. ואני מניח שיש עוד הרבה נקודות שהעלת פשוט השתעממתי לקרוא את כל הטקסט שלעיל.

    אבל כמו שאתה מבין לבד, אתה לא הקונצנזוס. כמו הבחורה שלא אוהבת את בוב דילן. זכותה. זה לא הופך את בוב דילן לפחות טוב. או לפחות קונצזוס.

    חוץ מזה, שלומי שבן גאון מוזיקלי. גם אם אתה לא אוהב את זה. גם אם המילים שהוא מחבר ללחנים שלו חסרות משמעות שהיא מעבר לגובה הגשמים בשנת 2014 במדינת ישראל.

    הוא וירטואוז אמיתי, נגן בחסד. ולשמוע דיסק שלם שלו זה אכן מאתגר – כנראה שאתגר גדול מידי בשבילך.

    אבל היי, אני בטוח שגם את הביטלס לא כולם אוהבים….

  64. שלומי שבן דוחה. זה מתחיל מבפנים

  65. אפשר לא לאהוב שירים של זמר זה או אחר. על טעם מוזיקאלי אין להתווכח.
    אני הקטן יהודי מזרחי בעל מודעות מזרחית שלא פסקה מעולם (אני אוהב את אום כלתום וממש לא אוהב את השירים המזרחיים של הרדיו הישראלי). חבר של שלומי שבן ומשתף עמו פעולה כאמן כבר כמה שנים. יש לי ההרגשה שהכותב לא פגש בשלומי מעולם. כוונתי, לא פגש באישיותו האמתית. שלומי הוא אדם נפלא! כן ממש כך. הבוטות שבשיריו נובעת מסגנון ישראלי עכשווי שאני מיצר עליו רבות.
    כך שקריאת התיגר צריכה להיות נגד הסגנון הרווח ולא כנגד אישיותו של אמן ומוסיקאי.
    אני רוצה לומר בפשטות: אני אוהב את שלומי שבן.

  66. תודה שי! ככה צריכה להראות ביקורת תרבות פופולארית. היה מאוד כיף לקרוא. חותם על כל מילה שלך. למעשה, השמעתי דעות דומות מאוד, כמעט זהות (גם הן התבססו על שימוש בהטיות השורש ש.נ.א) במספר פורומים סגורים ולכאורה אוהדים (את אבחנותי), אך זכיתי לתגובות מאוד קרירות. הסתבר לי שאידיאולגיית השבן חיחלה גם לראשים של אנשים חושבים, רדיקליים וביקורתיים. כל כך משמח לדעת שאני לא מחזיק לבד בעמדה האנטגוניסטית כלפיו וכלפי היצירה שלו. אבל האופן שבו ניסחת את הפער המקומם בין האיכות הירודה של המוזיקה לבין ההערצה, ההערכה והליטוף ששבן זוכה להם מהתקשורת, ממבקרי תרבות ובכלל הוא פשוט נהדר.
    אני אסיר תודה לך

  67. בעצם נשמע שכל כולך חותר לדבר אחד – לומר שה"מלך הוא עירום" רק שאף אחד לא מעיז לומר זאת, חוץ ממך.
    תראה, בתור "אשכנזייה מבית טוב", אני לא יכולה לשמוע בכלל את זוהר ארגוב. אם יעשו לי בדיקה רפואית תוך כדי השמעה המדדים שלי יקפצו לשמיים. *אבל*, אנשים שמבינים במוסיקה ובמקרה גם חובבי מזרחית, אומרים שהוא היה סופר מוזיקאלי ומוכשר. ואני מכבדת את זה ומקבלת את זה – ומודה – אני לא מבינה בזה כלום והאוזן שלי לא מאפשרת לי לשמוע את זה בכלל.
    אני נוטה להאמין שזה המקרה שלך עם שלומי שבן. וזה בסדר ולגיטימי.
    אבל אין צורך לצאת בתחושה שאתה היחיד שרואה את האור ומראה לנו את הכיוון. זה פשוט לא נכון – אני אישית ממש מתענגת על החומרים שלו, לא פחות.
    ומשהו לסיום – ביקשתי מחברה שהייתה לגמרי אדישה לפועלו לבוא איתי להופעה, ולאחר ההופעה שלו היא יצאה ממש מאוהבת.
    לי זה פעם קרה עם דני רובס. התעצבנתי תמידית על השירים שלו ובאופן כללי לא סימפטתי את האיש ואת כל ה"הו-הא" שעושים משיריו. אבל אז הוזמנתי להופעה אינטימית שהוא נתן באיזה בית, ומה אומר ומה אגיד? התאהבתי. כנראה שדברים שרואים מכאן לא רואים משם.

  68. מאוד אהבתי את המאמר, כתוב יפה. שמחה שהצלחת להגדיר במילים ובפירוט את מה שחשבתי

  69. קראתי את הטקסט הזה קצת באיחור. בעיניי זה טקסט מכונן ביקום הזה שנקרא "קפה גיבלטר", משום שזו תמצית האלטרנטיביות בעיני עצמה של "קפה גיברלטר": לבוא ולהגיד בקול רם ששלומי שבן גרוע. במילים אחרות- כל השנים הממסד האשכנזי בז למוזיקה מזרחית, ועכשיו אנחנו נבוז לו בחזרה. רועי חסן, שאני דווקא מאוד מעריך, הגדיר את זה גם הוא מאוד יפה כשכתב שלא התאבל על קניוק ושרף את הספר של נתן זך. מעניין שבתקופת "צוק איתן", בדיוק הזמן הכואב והמדמם שבו הייתה ל"קפה גיבלטר" הזדמנות- והבמה- לבוא לצעוק בקול רם משהו משמעותי באמת על החיים במקום הזה שנקרא ישראל, דווקא אז, "קפה גיברלטר" בחר למלא פיו מים ולשתוק. למה? כנראה כי זה בדיוק היה ארוע שהצריך מסר, או אג'נדה, קצת יותר מורכבים , קצת יותר משמעותיים מ"שלומי שבן גרוע". אז כנראה שברבות השנים, בעוד עשור או שניים,זה מה שנזכור מ"קפה גיברלטר": האתר שהכריז ש"שלומי שבן גרוע". מהפכה לפרצוף.

  70. שלום רינגל, שלום טובול.
    ולא להתראות.

  71. אני מסכימה עם כל מילה.

טרקבק אחד לפוסט
הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות