ארץ עיר: רפאל בלולו

485543_671957542862135_1857113200_n.

 

ישראל. גדלתי בבית שהיתה בו באופן בלתי מתאמץ להרגשתי תחושת שייכות דומיננטית למרוקו: לתרבותה, לשפתה – שהייתה שפת התקשורת של הורי כשרצו להסתיר מאתנו עניינים והתרחשויות. שפה שהיה בה סוד ודמיון גדולים, והיתה גם שפת המשפחה והדודים/ות – השפה של הכעס, של ההומור ושל כל הדברים שהעברית לא יכלה להם. ואז נסעתי למרוקו. למרות שהכל היה מוכר ומרגש ואפילו גיליתי שאני ממש יודע חלקים מהשפה ויכול לחלץ משמעויות והקשרים, הבנתי גם את גודל הזרות והמרחק ואיך בסיס שייכותי הוא למקום שבו השפה שלי חיה בעברית, עברית שיש בה גם ערבית-מרוקאית-יהודית

.

עפולה. ובתוך עפולה, גבעת המורה. קראתי פעם ראיון עם מישהו שאמר שהוא כאדם כותב תמיד חולם את כור מחצבתו. לא משנה כמה משתנים חיי וכמה ארוך מסעי בעולם, הצריבה של הילדות, של הנעורים, של הבית היא צריבה שקשה מאד לערער עליה והיא חיה ובוערת תמיד במרחב הפרטי והמופשט של הזמן והזיכרון. 

 .

טפיר. זו החיה האהובה בעולם. עם האף החביב, כרסום הפירות המגושם והעצלות הנונשאלנטית. מכרה זהב של רגשות לכל אנימטור של סרטי ילדים.

 

נענע ושיבא. זה מעורר אצלי זיכרון של תמונה, קול וריח חזקים בהם סבי, ר' שמעון פרץ ז"ל, היה נוהג לשתות תה עם כמויות לא סבירות של נענע ושיבא בתוכו. ואיך היה לוגם ארוכות את התה החם ועושה רעש מובחן שעבר בכל הבית, שלאחריו הגיעה נשיפה מהבילה וכך חוזר חלילה. 

 .

כלי האפייה שלי. 

 .

 

בגיל ההתבגרות האלבום האולטימטיבי בשבילי היה Strange Ways Here We Come של הסמית׳ס, אלבום שהכיל אז את כל מה שחשבתי שהוא יפה ומרגש. שנים אחר כך הבנתי שמוריסי הוא בעצם אהבת נעורי הראשונה. 

וגם "איזה מין עולם" של זהבה בן. המלודרמה המרגשת של הערבסקה. אלבום שכל שיר בו הוא שליטה מופתית בקול וסולם. כשאני חושב על מוזיקה אלטרנטיבית ועל הקשר שבין כסף ליצירה וערך הפקתי, אז גל המוזיקה המזרחית של שנות התשעים הוא בעיני האינדי הישראלי האולטימטיבי שגם הצליח, אולי בפעם היחידה בהיסטוריה של המוזיקה המקומית, לייצר סאונד חדש בעל כורחו. עקב השימוש בתנאי הפקה דלים ותחליפי כלים אקוסטיים נוצר סאונד חדש, מסונתז ומובחן שהסתמך על מוזיקה ערבית, טורקית, ספרדית ושאר השפעות ים-תיכוניות. 

ואם אפשר לדבר על מוסיקה כמנהלת של כלכלת הרגשות שלנו ועל היכולת שלנו לנהל מולה דיאלוג פנימי של נחמה, הזדהות ושאר רגשות סוערים, אז ללא ספק אביתר בנאי הוא המנחם הפופ-פואטי האינטימי ביותר שלי.

״מצחצחי הנעלים״ ו-״גונבי האופנים״ של ויטוריו דה סיקה ״אקטונה״ של פייר פאולו פאזוליני. ״הגוניס״ של ריצ'ארד דונר. כל סרט של פאולו סורנטינו. ו-״אספלט הג'ונגל״ של ג'ון יוסטון.

סביר להניח שהרשימה הזו יכולה להשתנות בכל נקודת זמן שבה אשאל את השאלה הזו. 

סיקוונס הפתיחה של "אספלט הג׳ונגל". סטרלינג היידן כאנטי-גיבור בתקופת הגיבורים הגדולים של הקולנוע (תפקיד אותו גם לקח לדה קילינג של של סטנלי קובריק) וצילומי לונג שוט מרהיבים בשחור ולבן שיונקים אל תוך האווירה והמתח של הסרט. קשה לי לדמיין איך יעשה הקולנוע סיקוונסים כאלו בימינו. מכל הסיבות הידועות. 

״הכיתה המעופפת״ של אריך קסטנר. ״הלילה ה-12״ של שייקספיר. "טוניו קריגר" של תומאס מאן. ״האמן ומרגריטה״ של מיכאיל בולגקוב. ״מבנה זה נועד להריסה״ של טנסי וויליאמס.

ראו סעיף סרט.

 .

כנראה שזה קשור בסרט שאני עושה בימים אלו ובמערכת היחסים האינטנסיבית שאני מפתח עם מושא הסרט – המשורר והפייטן ר' דוד בוזגלו זצ"ל. הוא מפיח בי השראה ותובנות עמוקות על האפשרות לחיות חיים של מתינות והכלה פוליטית, תרבותית, רגשית ואינטלקטואלית. אני מקווה מאד שהסרט הזה, שאמור להיות מוכן בתחילת 2015, יגיע אליכםן. 

 

אצטט את אבי נשר, סינפיל גדול וממורי האהובים, המעצימים והמשפיעים ביותר, שגם ידע לומר דברים מפוכחים: "עשיית קולנוע היא פלירטוט עם העוני". זו הכרה קשה שמחלחלת עמוק ככל שאדם מושקע יותר ויותר ביצירותיו. אני בטוח שכל יוצר/ת, בכל תחום יצירה יזדהו עם הקשיים הכלכליים וההקרבה העצומה שמגיעה עם הבחירה הזו. 

במשך שנים היה לי חלום להיות ארכיבאי או קונדיטור. הראשון לא יוכל להתקיים כי יש לי יכולת ריכוז של מחלף תנועה והזדקקות לריגושים דינמיים ואת השני ארצה לשמור כתחביב כדי שלא ייהרס. תעשו ג'סטה ושימו בתגובת מתכונים טעימים למאפים, עוגות ועוגיות.

הנה לינק-הפתעה לשמנמנים טובי לב:

חמישה מסרטיו הקצרים של רפאל בלולו יוקרנו במסגרת פסטיבל לבי במזרח ביום רביעי, ה-21.5, בשעה 17:00. לאירוע בפייסבוק.

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות