ארץ עיר: ארז ביטון

.

מרוקו. גיליתי מחדש את כפר הולדתה של אימי ששמו ״מחמיד ל'גוזלן״ בדרום מרוקו על גבול הסהרה וגבול אלג'יריה. הכפר הזה היה מחוז החלומות של אימי ורבים מסיפורי ילדותה הפכו לתשתית והשראה ליצירותי. אבי גם הוא נולד במרוקו בנווה מדבר בשם ״תמלוגאלת״, גם הוא בדרום. למשפחת אבי היו נכסים, אדמות, מטעי תמרים ושדות.

.

לוד. עיר שבורה, מנודה, מוכה. עיר ילדותי עד גיל 11. אני טעון בתמונות ילדות של הנוף משנות החמישים – פרדסים מגודרים בשיחי צבר גבוהים מהם קטפנו, אכלנו וגם מכרנו כילדים. עיר שבורת מדרכות, הרוסת בתים שניתנו בשעתו לנו, העולים החדשים, ולאחר שפינו אותנו, שכונות שלמות נשארו כפצע פתוח. העיר לוד שזורה שוב ושוב בנסיון פואטי מתמשך לתפוס את חווית השבר הפיזי והאנושי.

מראות

הנה מדרכות לוד

סביב לככר התחנה המרכזית

שבורות  ומוכות

אבל מורגלות

לעקבים יחפים

המזכירות עלילות ריצה בצחוקים

 ופחד קל של משחקי תופסת

ואדון בן רבי מהלך עליהן בשבת

מציג לעיני כל

נעליים מבריקות

או אדון ארון העגלון

 שהלך כאן מכות איגרוף

 וגם זה וגם זה

מתו במכאובים קטנים ממושכים

בתוך בתים מטים לנפול

והזיכרון יוצא ונכנס בי

קרוא ולא קרוא

 ואני נעשה מפגש לחיים

שהיו אז הומים ומטלטלים

ושהפכו לקול דממה דקה

למדרכות שאינן מכירות יותר

 בשפע הנגיעות

.

סוסים. רכבתי על סוסים יחד עם נכי- צה״ל עיוורים בקיבוץ עין שמר במשך שנים אחדות. לסוסה שעליה רכבתי קראו עינת. אני עדיין חש את המגע החם והכוח הבא מגוף הסוסה, שריריה ועוצמת תנועתה. בספרי החדש "נופים חבושי עיניים" מופיע השיר הבא:

סוסים חבושי עיניים

בְּכָל אִישׁ עִוֵּר

נָטוּעַ סוּס דּוֹהֵר

הַשּׁוֹאֵף לִשְׁעֹט

לְמֶרְחַקִּים

.

עץ הזית. אחד העצים האהובים עלי במיוחד. לפני שנים אחדות בכנס סופרים הגיעו משוררים וסופרים מצפון אפריקה. אלג'ירים ומרוקאים. והנה יום אחד בצאתם מביקור במשרד החוץ בתל-אביב מצאתי אותם מתגודדים מסביב לעץ זית גדול, מתחבקים ומתלטפים עם העץ. הם נזכרו ככל הנראה בנוף הים-תיכוני בו הם חיים יומיום. הדבר ריגש אותי ביותר מפני שגם אני נפעם למגע פיזי עם עצים בכלל ועם עץ הזית בפרט.

.

הטלפון הנייד שלי. יש בו תוכנה מיוחדת לאנשים עיוורים. הוא מדבר, מכריז על שיחות יוצאות ונכנסות מקריא לי את הסמסים ואפילו מיילים.

.

לאחרונה הוקרן בהקרנת בכורה הסרט "משהו על רוח תזזית" אותו הפיק פרופ' סמי שלום שטרית. הסרט מתאר תחנות בחיי ומשקף מצבים חברתיים ומקומות בארץ. וזאת בצד הנסיון לפענח דרך ההתפתחות שלי בנסיבות חיים לא פשוטות.

.

תנ"ך. אני מוצא שוב ושוב בספר התנ"ך אינסוף יופי פיוטי, מוזיקליות עצומה בשפה העברית אשר נשמעת גם היום צעירה ורעננה.

.

מוסיקה אנדלוסית אלג'ירית שהקלטתי משידורי רדיו אלג'יריה.

.

אלבר קאמי, שנולד בעיר אוראן בה נולדתי וגדלתי עד גיל 5. אלבר קאמי מסמל בעיני את התמצית של מה שקרוי ים-תיכוני. חיבור אותנטי לים, לשמחת החיים, לאדריכלות בקנה מידה אנושי ואורחות חיים של סובלנות, כבוד ואהבת הזולת.

.

אורח חיים שלי הוא אורח חיים של משורר. מנסה לתת משמעות באמצעות טקסט לתחושותי ליחסי עם בני משפחתי ועם החברה מסביב.

המקצועות האקדמיים שלי הם עבודה סוציאלית פסיכולוגיה שיקומית וכן כתיבה עיתונאית פובליציסטית. במקצועות אלה עסקתי שנים רבות. השטף של החיים היומיומיים וצרכי הפרנסה הסיטו אותי לא מעט ממפגש פתוח עם השירה ולעתים נמנעתי ממנה תקופות ארוכות. אבל השירה לא מוותרת לי והיא באה עלי בריכוזים אינטנסיביים. לפעמים אני עובר חווית השראה, וגם אם לא נכתב השיר באותו הזמן, החוויה נותרת חזקה ומחכה לניסוח, והשיר הנכון מגיע לעתים אחרי זמן רב. לפני הרבה שנים, בביקור ראשון שלי בספרד במופע פלמנקו, הזמר הסתבך עם עצמו במשך שעות והתחושה היתה שאנחנו הקהל מלוים אותו במהמורות ובסמטאות עקלקלות, ורק עם בוקר עמד לפנינו עירום וריגשי והתחברנו אליו בחשיפה שלנו עצמנו. עברתי שם חוויה חד פעמית של התפרקות ובניה מחדש. ידעתי אז שפוקדת אותי חוויה שתלווה אותי לאורך זמן, חוויה זהה למה שאני מרגיש כשבאה עלי שירה. והנה שנים אחר כך כתבתי ב- "שיר ספרדי" (תמביסרת ציפור מרוקאית" 2009)

בְּרִגְעֵי הַתֶּפֶר בֵּין לַיְלָה לְיוֹם, פָּרַמְתָּ אֶת עַצְמְךָ עַד סוֹף הַחוּט

מֵקִיא אֶת סִבְלְךָ בַּאֲמִירָה נְקִיָּה וּפְשׁוּטָה עַד הָעֶצֶם

 בחיפוש הזה של ההתחברות אל העולם- שם נכנס חסד השיר. אני יודע שאני בסך הכל כלי מעבר, שאני חי בכלים שלובים עם העולם. בשעה של רצון טוב אני חש מחובר לעולם. לא מנותק ממנו, לא חי כפרודה משוטטת בחלל. כשאני מזהה בתוכי את השורות המוצדקות וההכרחיות, אני נמלא שמחת אין קץ. אני מרגיש עצמי קצת יותר קיים. אני יודע שלא התוכן הוא הקובע. כשכתבתי על ילדותי המרוקאית ידעתי ששפע המראות הססגוניים הם רקע ושהשיר עצמו הוא מה שמתחת לדימויים ושמה שמוביל את השיר הן הצעקות הגדולות הרוחשות בפנים. צעקות המנסות לפרוץ אל העולם, למצוא יד אוהדת. גם בספרי החדש "נופים חבושי עיניים", חווית העיוורון הינה מקרה פרטי להלביש עליו שאלות כלל אנושיות, לאמר, אנחנו כולנו כלים שלובים המנסים לקזז פחדים ולהראות אהבה זה לזה.

אני יודע שכל הזמן הנותר ללא שיר הינו זמן המתנה, זמן ריק. על דופן הריק היומיומי באות עלי ברחמים רבים שורות הפודות אותי מן השממון כמו חומר אפל. אני יודע שהאסתטיקה היא רק אליבי למהויות הגדולות. שהצליל הענוג הבא מקנה-הסוף הינו גילגול של יבבה חנוקה.

3 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. בואו נגיש ביחד מועמדות של ארז לפרס נובל

    • לגמרי!

  2. פשוט אחד מגיבורי התרבות שלי

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות