בקול שלישי: על התערוכה ״עד שתצא מקולי״ במוזיאון אשדוד

רוני כהן-בנימיני

דיון בזהות הישראלית לגוניה הוא מטבע הדברים מעשה נפיץ ומושך אש, כל שכן הניסיון לזקק מהלך של הגדרת זהות באמנות הישראלית העכשווית, המסתכן בחדירה לאזורי עימות זרועי מוקשים ובנפילה למלכודות של סטריאוטיפים וקלישאות. המהלך זולג בעל כורחו לשיח העדתי הסבוך, רב הפנים והשכבות, שככלל שבוי עדיין בהבחנות מהותניות גורפות בין "מזרחים" ל"אשכנזים" (מושגים כוללניים וסטריאוטיפיים כשלעצמם, שאינם נוטים חסד לגוני-גוונים של זהות). השיח המתלהט בנושא זה בעשורים האחרונים, שעיקרו מהלכים של מיפוי, הגדרה ופירוק, נטען כל העת בעוד ועוד היבטים היסטוריים, פוליטיים, חברתיים ופסיכולוגיים. לאחרונה הוא אף משתקף ביתר שאת בתוצרי התרבות העכשווית ומואר על-ידי מנגנוני הביקורת שלה, מה שמעיד על היותו (עדיין) מרכז עצבי רך, חשוף ומדמם, שפורט על הנימים הרגישות ביותר של החברה הישראלית. 

התערוכה "עד שתצא מקולי" צמחה מקרקע זו באופן כמעט אורגני. היא אינה מתיימרת להניע מהפכי תודעה, להתוות מגמות חברתיות או להציע נראטיב אלטרנטיבי, ועדיין יש בה כדי להעיד על רוח הזמן והמקום בהצבעה על נתיב המסתמן בכל תחומי התרבות העכשווית. נתיב זה מזהה במהלכו איכות חדשה באמנות הישראלית, שעיקרה יצירת סינתיזה ייחודית המשלבת בין הדפוסים המערביים שכוננו אותה (אמנות שמימיה הראשונים, כפי שהבחינה שרה חינסקי, נטלה "אבקת הלְבּנה אירופוצנטרית") לבין זיקות וחיבות אישיות לעבר, למוצא ולמקורות תרבותיים פרטיקולריים, זיקות שנזנחו, נשכחו והודרו במנגנוני "כור ההיתוך" הישראלי וכיום הן מתעוררות – לרוב בהקשרים ביוגרפיים, אך לא בהכרח. איכות זו קושרת בין העבודות המוצגות בתערוכה כתמונת-מראָה של דור שני ושלישי להגירה, דור העסוק יותר מתמיד בצביעת המרחב המקומי בגווניו הפרטיים של האני ומתמודד עם שאלות של זהות לנוכח היחלשות הנראטיבים הלאומיים המכוננים.

דוד עדיקא

דוד עדיקא (נ. 1970). לא כותרת (בולנט ארסוי), 2009. הדפס רשת זהב על תצלום צבע בהזרקת פיגמנט, 100×100. באדיבות האמן וגלריה ברוורמן, תל-אביב.

מסתמן שרובם המוחלט של המשתתפים בתערוכה הם ממוצא "מזרחי" – אולם נתון זה, יש להדגיש, אינו תוצאה של תנאי-סף או החלטה עקרונית מקדימה לגבי אופיה. רק במהלך העבודה התחוור לנו שהאמנים הישראלים העכשוויים השואבים מתוך הייחוד האתני של קהילות מוצא שונות ויוצרים סינתיזה ייחודית בין התשתית המוסדית של המבע והשיח האמנותי לבין תרבויות מוצא אלה, הם ברובם המוחלט דור שני ושלישי ליוצאי ארצות האיסלאם. במקביל הבחנו שבקרב האמנים ה"אשכנזים" רווח מודוס אחר של עיסוק בזהוּת (המהווה אולי נושא לתערוכה אחרת), שאפשר לחשוב עליו (בזהירות) במונחיה של שרה חינסקי, המראה כיצד המסורת האשכנזית הושכחה ונדרסה כליל בקשר הכחשה גורף, שהשתיק לא רק את התכנים התרבותיים אלא גם את מנגנון ההשתקה עצמו. למרבה האירוניה, בניגוד למהלך של היטמעות והפנמת הערכים הלאומיים והחברתיים של המרכז ההגמוני, שהלך יד ביד עם התפרקות מנכסים של מקור ומוצא – דווקא ההדרה של יוצאי ארצות האיסלאם וניתובם מן המרכז התרבותי והגיאוגרפי אל הפריפריה, כפי שמראה חביבה פדיה, איפשרו את שימור קולם הייחודי. בנוסף, כפי שעלה בשיחות עם האמנים המציגים בתערוכה, נראה כי השעיה זו מן המרכז התרבותי יצרה פער לא פתור בין הבית לבין המרכז וההגמוניה; פער זה כמעט שאינו קיים בבתים "אשכנזיים", מה שמסביר אולי את העיסוק המוגבר של אמנים אלו במוצאם ואת הצורך הבוער בהם לנסות לגשר בין התרבויות. 

Wallpaper (test #1)

אלהם רוקני (נ. 1980). טאפט (ניסיון מס. 1), 2014. טכניקה מעורבת על נייר, 150×250. אוסף בנק דיסקונט לישראל.

בחשיבה על התערוכה עמדו לנגד עינינו שתי תערוכות-עבר, ששימשו אותנו כעוגן בשני אופנים: כמהלכים קודמים בשיח העוסק בביטויי זהות מקומית וביחס למזרח ולמזרחיות באמנות הישראלית – וכסָמנים של זמן-עבר המאפשרים לאפיין ולהתוות כנגדם את רוח הזמן הנוכחית. הראשונה היא התערוכה "קדימה: המזרח באמנות ישראל", שאצרו יגאל צלמונה ותמר מנור-פרידמן במוזיאון ישראל ב- 1998. תערוכת נושא מונומנטלית ומקיפה זו, שהוצגה במסגרת חגיגות היובל למדינה, ביקשה (לדברי האוצרים) להראות כיצד התרבות הישראלית עוצבה מתוך המתח הדיאלקטי בין "הצורך להיכלל במזרח ולהיות חלק ממנו […] לבין הרצון להיבדל ממנו, לראות בו מקום של אחרוּת ולהיות חלק מן התרבות המערבית". לצורך העניין היא הציעה לראות את המבט הישראלי על המזרח כ"מקרה פרטי של האידיאולוגיה המכונה אוריינטליזם", דהיינו "האופן שבו המערב מתאר את המזרח כ'אחר' וכעולם בעל תכונות נבדלות המגדירות על דרך הניגוד את זהותו-שלו". אחד מעקרונות המיון וההצבה העיקריים של "קדימה" היה תצפית "אורך" דיאכרונית על האמנות הישראלית מראשיתה, כנראטיב-על העשוי פרקים-פרקים ומתאר את התפתחות המבט הציוני על "המזרח" ו"המזרחים". מבט זה, שלדברי האוצרים מגדיר את הזהות הישראלית, נשקף בתערוכה מבעד למיתוסים, אוטופיות ופנטזיות קולקטיביות על המזרח בראי האמנות הישראלית, מראשיתה ועד לזמן התערוכה. 

מקור ההתייחסות השני (שנכח ביתר שאת בתודעת העשייה של תערוכה זו) היה התערוכה "שפת אם", שאצרה טל בן-צבי במשכן לאמנות עין-חרוד ב- 2002 – תערוכה שלוּותה בכנס ובפסטיבל סרטים שהתקיימו באותה שנה בסינמטק תל-אביב, ובפרסומו של הספר ״חזות מזרחית״ (2004) המשולב בקטלוג התערוכה. "שפת אם" בחרה במוצהר להציג אמנים ואמניות ילידי הארץ, ש"נסיון המעבר של הוריהם ממדינות ערביות-מוסלמיות הוא רכיב משמעותי בהגדרת זהותם". ההיסטוריה של הבְניית המזרחיות כ"אחרוּת" ו"ההכרה במזרחיות כאופציה תרבותית-פוליטית שבכוחה לשנות את פני התרבות", היו לאזורי המבחן של התערוכה, שהציגה את האמנות הישראלית כזירת מאבק "על הכוח לשלוט בדימויים, בתנאי הייצור שלהם, באופן הצגתם, בשיח המתפתח על אודותיהם, ובשפה. […] כנגד מוקדי כוח אלה, מזרחיות […] היא תפיסת עולם השואפת לכונן ייצוגים של זהות מזרחית בתוך מערך הזהויות הקיים, ככלי למאבק פוליטי וכאמצעי להנכחה חזותית במרחב הציבורי, הוא מרחב התרבות". הקשר זה – שהודר, הוכחש או נמחק – הוא שהוחזר אפוא והועמד במרכז התערוכה. 

יהודית גואטה מנדלה01 2

יהודית גואטה (נ. 1963). מנדלה, 2012. תצלום צבע, הדפס למבדה על דיאסק, 100X100.

אלא שניסיון זה לתביעה מחודשת של בעלוּת ול"הנכחה חזותית" סבל – כפי שהבחין חיים דעואל לוסקי – מהעדר מוחלט של המקום הפרטי אצל האמנים והכותבים כאחד, "כמרחב של אינדיווידואציה שמעֵבר לכל דיכוי שנעשה ל'קהילה'"; שהרי "העיסוק בַּכּלל מכחיש את הפרטים שדוכאו בנפרד" וגורר עשייה שאינה אלא "סימון, סיווג, הגדרה, הדרה, מידור וחציצה והתבוננות 'מבחוץ' על המהלך". אסטרטגיה זו אינה שונה מאסטרטגיות הכוח ומשחזרת במדויק את הליכי הדיכוי והמחיקה של המזרחי (ושל כל "אחר" אחר). לכן, במקום לאשרר את הדיכוי בעצם ההצבעה על נוכחותו, כפי שקורה במלכודת ההתנגדות, לוסקי מציע לתפוס את המזרחיות כ"תנועה עוצמתית של התהוות טהורה ושל היעשות שחומקת מהגדרה חיצונית ולא בהכרח נתפסת כמדוכאת על-ידיה", בהשמעת קול אוטונומי ש"אינו נמצא בדיכוטומיה או בעמדה דיאלקטית ביחס למציאות החיצונית" ולכן מאפשר ביטוי רב-ממדי, "מבע דיוניסי אנטי-מושגי".

המהלך שבבסיס התערוכה "עד שתצא מקולי" הפוך לכן, במובנים רבים, לעקרונות שהנחו את תערוכות העבר הנזכרות, שכן ראשיתו אינה בתיאוריה או נראטיב הכופפים אמנים ועבודות למסגרתם, אלא בזיהוי אינדוקטיבי או מיפוי של עקרונות העולים "מן השטח", מתוך יצירות של אמנים ישראלים עכשוויים. כנגד נראטיב-העל שהציעו צלמונה ומנור-פרידמן, המְתַקֵף ישראליות שעודנה קטגוריה לאומית הגמונית חרף הצגתה כאמביוולנטית, רבת-פנים ומורכבת, מזה; וכנגד עמדה מכלילה חלופית, מתנגדת ומתריסה אמנם, המתעממת עם הגמוניה זו אך למעשה מוגדרת ופועלת ביחס אליה, מזה; "עד שתצא מקולי" מבקשת להצביע על ריבוי של קולות אוטונומיים ונראטיבים פרטיים, שצמחו באופן אורגני מתוך המקום הזה וביחס אליו. מוצאם של האמנים, כאמור, לא היה תנאי מקדים להשתתפות בתערוכה, המתייחסת רק לאיכות ולרגישות הייחודית של העבודות, כקולות שאולי יש בהם כדי לבשר את הבשלת התנאים להופעתה של ישראליות מרובת זהויות המתקלפת מסיפורי-העל שכוננו אותה.  

בהקשר זה חשוב להצביע על מושג הזהות המשמש את יוחאי אופנהיימר בספריו על שירה וספרות מזרחית, בבחינת תהליך של התהוות מתמדת. שלא כמו הגישה המסורתית המגדירה זהות כ"עצמי גרעיני קולקטיבי החבוי בתוך מגוון רחב של סוגי עצמי פרטיים" ומניחה שיקוף של מורשת קבוצתית, חוויות היסטוריות משותפות וקודים תרבותיים המבחינים בין קבוצות חברתיות שונות – אופנהיימר נעזר בגישה הפוסט-מודרנית הרואה בזהויות "עמדות-שיח […] שהסובייקט מאמץ לעצמו", ומצטט את הסוציולוג סטיוארט הול (Hall) הטוען כי זהויות, גם אם הן "פונות לכאורה אל מקורן בעבר היסטורי שעימו הן מנהלות דיאלוג, קשורות למעשה לשאלות של שימוש במשאבי ההיסטוריה, השפה, והתרבות בתהליך של 'התהוות'", ולכן מתייחסות להמצאת המסורת בה-במידה שהן מתייחסות למסורת עצמה. הזהות, שבעבר נחשבה מהות קבועה, היתה למושג גמיש ומרובה פנים, למסגרת של פעולה ולתהליך של הזדהויות משתנות ונזילות.

איציק בדש

איציק בדש (נ. 1977). מתוך דיוואני, 2008. תצלום צבע, 120×180.

ועדיין, כדי לאגד במסגרת ממשיגה כלשהי את הזהות הישראלית העכשווית המתהווה, נוכל להיעזר במפתח האנליזה הבין-דורית שמציעה חביבה פדיה. שישים שנה לערך – משך חייה של ישראל כמדינת הגירה צעירה – הם לדבריה המספר הארכיטיפי המקובל במסורת לציון שלושה דורות, ועיתוי מושלם לביקורת בין-דורית המצליבה את המציאות שהתהוותה עם מבט רפלקסיבי עליה. התקופה הנוכחית היא הזמן שבו מבשיל ועולה הזיכרון, כאשר בני הדור השלישי למדינה – בניו של אנשי הדור השני שגדלו לתוך שִכחה שבה "מנצנצים רסיסי זיכרון" – פותחים את "קופסת הזיכרון שהושכח, […] שהם נושאים בתוכם בהיחבא, […] בדיוק בשלב השיא של התערותם בתרבות ההגמונית". בדינמיקת הגירה אופיינית, מסבירה פדיה, ברגע שהמהגר התקבל למסגרת הזיכרון הקולקטיבי, הוא נזכר להזכיר שיש לו זיכרון אחר נוסף. מודל הזהוּת המורכב ששוטחים פדיה ואופנהיימר – מערכת שאינה מנגידה במונחים בינאריים בין האוניברסלי-מערבי (בגרסתו המקומית כ"כור ההיתוך") לבין ערוצי זיכרון פרטיים-עדתיים-מזרחיים, אלא מחזיקה אותם תחת קורת-גג אחת – נראה לראשונה אפשרי.

תערוכה זו נולדה מתוך זיהוי חושי, פיזי כמעט, של רחשים ותזוזות בשטח, של מבע חזותי מושכל ומנומק, העשוי בעידון ובדיוק זהירים ובה-בעת גם (באורח כמעט בלתי אפשרי) דחוס בעוצמה של רגש מזוכך, דרמה ועושר צבעוני וצורני, לעתים בהצפה וגודש אדירים. כל הללו מצטברים ומשמיעים קולות עכשוויים רבים ורב-ממדיים, נשאים של רסיסי זיכרון, מסורות, שפות, רעשים וצלילים, כעין לבּה מפעפעת של פנטזיה וכיסופים למקומות וזמנים אחרים, מוּכּרים וזרים בעת ובעונה אחת. יציקת הרחשים הללו לתוך שיח הזהות המקומי הרותח הורגשה לא-פעם ככפויה ומסוכנת – אך התגלתה כמהלך טבעי של היתלות באמנים כמתווי-דרך, של המְשגה משותפת המשלבת את המושכל עם האינטואיטיבי. 

הקריאה-צעקה-זעקה של דיקלה "עד שתצא מקולי", בווידיאו המשותף של דוד עדיקא ושלומי אלקבץ, נבחר כמעט בטבעיות כשם לתערוכה המבקשת לסמן את נתיב הפצעתו של קול סמוי ומטריד, הרוחש מתחת לפני השטח כדיבוק פנימי ואינו נותן מנוח, ומרגע התפרצותו אינו ניתן עוד לבלימה.

.

רוני כהן-בנימיני אצרה יחד עם יובל ביטון את התערוכה ״עד שתצא מקולי״ המוצגת בימים אלו במוזיאון אשדוד לאמנות. הטקסט המלא (הכולל הערות שוליים) יופיע בקטלוג התערוכה.

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות