לעשות מקום לעושר של ״אנשים כתומים״

משה זיאת

כשנכנסים לראות את "אנשים כתומים" של חנה אזולאי-הספרי צריך להשאיר את הציניות בחוץ. כי במובן מסוים זוהי אגדה; אגדה מצומצמת על חמש דמויות מתוך קהילה אחת וביניהם יריעה רחבה. הסרט נע בין הפנטסטי לריאליסטי, בין רומנטיקה משוחררת לעצבות יום-יומית, בין שלושה דורות, שתי שפות ושתי מדינות; וכדי לתת לכל העושר הזה להיכנס, צריך לעשות מקום ולמתוח קצת את המחשבה. 

הסיפור מגולל את קורותיה של משפחה מרוקאית עם שדרה נשית חזקה שמתגוררת ביפו. הדמות הדומיננטית במשפחה היא הסבתא זוהרה (ריטה שוקרון), שחולמת עבור אחרים על עבר משפחתם במרוקו ומייעצת בהתאם. זוהרה עומדת למות ומחפשת מי שתירש אותה בתפקיד החולמת; המועמדת הטבעית היא בתה סימון (אסתי ירושלמי) שנשואה לשוטר (יורם טולדנו) וגם לה יש יכולות לחלום, אך היא מסרבת ומתעקשת להמשיך לנהל את המסעדה בבת-ים ולגדל את בתה התיכוניסטית (מיטל גל-סויסה). כשפאני (אזולאי-הספרי עצמה), אחותה של סימון, חוזרת מפריז במפתיע אחרי שש עשרה שנים, היא מלהיטה את היצרים לקראת מותה הקרב של הסבתא זוהרה.

לכאורה, הסרט כולל את המרכיבים המאפיינים של ייצוג משפחות מרוקאיות בתרבות הפופולרית: אוכל, מיניות וחלומות נבואיים. אלא שאצל אזולאי-הספרי, כל אחד מהמרכיבים נידון לעומק ומעורר עימות: האוכל מרכז סביבו מאבקי אגו בין אם המשפחה לביתה; המיניות מעורערת, תמיד בסימן שאלה; והחלומות נובעים למעשה ממחלה תורשתית שהבת מנסה להיפטר ממנה. גם החום שנוהגים לייחס למשפחות מזרחיות עומד כאן בספק. אזולאי-הספרי מתחמקת מהדמויות המוכרות ומביטה על משפחה מרוקאית בצורה מפוכחת, כואבת, אנושית. היא לא מחפשת פצעים לנבור בהם; מספיקה לה אדמומיות קלה כדי לחדור פנימה ולייצר דיון מעניין. בהקשר הזה בולט נושא החתונה המוקדמת של הסבתא (שהתחתנה במרוקו בגיל 14). ברוב המקרים הוא היה זוכה לטיפול אנקדוטלי, אבל כאן הבמאית לא פוסחת גם עליו ומשתמשת בו כמקור למתח ועימות. 

orange_pepole_pic (13)

וההשוואה למוצרים המזרחיים האחרונים בטלוויזיה מתבקשת כאן. לאחרונה נשטפנו בגל של כותבים מזרחים שניסו לשפוך את הבית אל תוך הטלוויזיה; בולט מאוד שאצלם ההסתכלות היא ממרחק עד כדי תחושה של התנשאות. הסתכלות שטחית על סטריאוטיפ מזרחי סטטי, קפוא, כך שכל מה שנשאר זה הקלישאה על אוכל מרוקאי, וקלישאה על מיניות מרוקאית, וקלישאה על חלומות מרוקאים. אזולאי-הספרי מסירה את הלוט מעל כל אלה וחושפת את פרצופם האמיתי, המחוספס, הרבגוני. היא מסתכלת מתוך המרוקאיות פנימה, מה שמאפשר לה להניח אנשים על המסך ולא להשליך אותם עליו ברשלנות. במהלך הסרט עולה כמה פעמים השאלה מה הופך את המשפחה הזו למשפחה מרוקאית. מה הופך את הסיפור לסיפור על מרוקאים, מעבר לתפאורה של הרי האטלס והקוסקוס. כי יש תחושה שהדמויות האלה הן אכן מרוקאיות, אכן מוכרות; אך הן גם פרטים, ויש להן קיום מעבר לסטריאוטיפים ולקלישאות, מעבר להגחכה. בסרט שמתרכז בקהילה מסוימת זה לא מובן מאליו.

op_pic

זה לא שהסרט חף מפגמים – ההיצמדות לעניין צבע העור הכתום מאולצת, יש רגעים של דרמטיות-יתר – אבל הוא בהחלט סרט שמאתגר את הסטריאוטיפים המוכרים ומעורר מחשבה אצל הצופה. עבודת המשחק מייצרת אינטימיות מידית (בעניין הזה כדאי לציין את מיטל גל-סויסה שמשחקת את הנכדה זוהר ועומדת בסטנדרטים הגבוהים של קבוצת השחקניות הותיקה). אזולאי-הספרי בסרטה הראשון כבמאית מוכיחה שלייצג מורכבות על המסך זה אמנם לא פשוט – אבל בהחלט משתלם.

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות