ז׳וגו בוניטו | 11 צפרדעים מול 11 שוויצרים

blogsBANNER

שירה פנקס

אני מזמינה חברה צרפתייה אל ביתי, לראות את הבית הצרפתי, שוויץ נגד צרפת, ובמקום פיצוחים ובירות היא מוציאה מהתיק יין אדום ושתי קופסאות מסריחות של קממבר, וממשיכה ומושכת מתיק הקסמים של מרי פופינס באגט בגובה של מגדל אייפל, ואנחנו יושבות ומדברות על אהבה ובנים, ושקנתה קליפסים לשיער בכל הצבעים שלא מחזיקים שערה, וזו גנבה ושערורייה, תוך כדי שהיא מוזגת יין, טועמת ואומרת שיש לו une belle robe ואני לא מבינה אז היא מסבירה ש"יש לו שמלה יפה" כלומר טעמו עגול, מסתובב בפה כמניפה, מבלי להיתקע בחיך בצריבה, וגם אנחנו לבשנו שמלות לכבוד הנבחרת הפועמת, עם הבאגט והגבינות שנאכלות כקלישאות טעימות, ויש עוד זמן אז אנחנו מדפדפות בסרטים הישנים, והיא אומרת, בוא נעשה הומאז' לטריקולור ונראה את "400 המלקות" בפעם המיליון, למען יתנו 11 רגלי הצפרדעים, 400 מלקות לשוויצרים השוויצרים.

ואנחנו יושבות ורואות את הסרט ואיך ההורים והרשויות מכניסים את הנער המתבגר, אנטוואן דוואנל, למוסד לעבריינים צעירים כי גנב מכונת כתיבה, והעובדת הסוציאלית של המוסד שואלת אותו למה הוא לא מסתדר עם אמא, והוא עונה, שהיא תמיד צועקת עליו, ומענישה וששמע כשההורים רבו שהוא בכלל בן של אבא אחר, ושרצתה לעשות הפלה וזה רק בזכות סבתא שקיבל את החיים במתנה.

ולפני שתכריזו נבדל, כי כל זה לא קשור לכדורגל בכלל, אסביר שהרבה פעמים שחקני העל התחילו לגעת בכדור כשחקני רחוב בשכונות עוני, עד שהכדור לקח אותם החוצה משם, ונתן להם את הסיכוי להגשים את עצמם מעל לקשיי יום. הסרט מספר על ילד מבית עני שישן בשק שינה במסדרון מתקלף ורעוע, ילד שמחפש כמו כל ילד תשומת לב ושעשוע, עם ההורים שלא רואים את נפשו, אלא רק כמעמסה והמורים רק כהפרעה, והוא נזרק לרחוב והחברה הופכת אותו במהירות טיסה לעבריין עם תמונת פרופיל ותביעות אצבעות בתיק משטרה. אז קחו למשל את בֶּבֶּה מפורטוגל שנזנח על ידי הוריו גדל בבית מכסה כיתום ושיחק בטורנירים של כדורגל רחוב עד שנתגלה, קחו את השחקן האנגלי ג'ואי ברטון שלפניי פרישתו שיחק באולמיפיק מרסיי, שאמר בראיון "מאיפה שאני מגיע, או שאתה עובד קשה בבית הספר בשביל לצאת או שאתה בורח דרך הספורט. האפשרות האחרת היא שוטטות, פשיעה, סמים וכליאה". ואלברט קאמי ששיחק בצעירותו בנבחרת אוניברסיטאית באלג'יר וסיפר, שהחליט להיות שוער בגלל שבא ממשפחה ענייה, כי כשאתה שוער הנעליים מתבלות פחות מאשר כשרצים על המגרש הלוך ושוב…

אז כדורגל זה אמנות לא פחות מקולנוע, וכישרון וטיפת מזל עוזרים לצאת מגורל מוכתב מראש בגלל מעמדות, מיעוטים מול רבים, בגלל השכונה אליה נולדים, ההורים ששורדים בעצמם ושמתוכם יוצאים ילדים תמימים שגדלים אל דוחק, ופתאום נס, עיין שנחה על נער ורואה רגל מצטיינת בבעיטה, או את מהירות הריצה, או היד שכותבת שירים, סיפורים, או יד שפורטת על מיתרים, או הקול היפה שבוקע מתוך לב שאוהב לשיר.

והמשחק התחיל והנבחרת הצרפתית שיחקה כמו בית חם, עם 5 שערים מחמישה שחקנים שונים, בלי כוכב אחד אינדיבידואל אלא כקבוצה ואומרים שהפרישה של ריברי עשתה רק טוב, חילקה אחריות גדולה בין עשרת בני המשפחה, ואני שמחה כי עוד אנדרדוג עלה. וכשנגמר אני מסמסת לחבר מכפר במשולש שגר עכשיו במרסיי, בן למשפחה בת 10 ילדים, שהצליח לצאת מהכפר בזכות כישרון גדול, ולהיות במאי קולנוע, והוא כתב שאחרי הניצחון המכוניות צפרו ברחובות מרסיי ברעש ובשמחה, ממש כמו במזרח התיכון בזמן חתונה, והוא שתה יין אדום, דווקא מקורסיקה, והרגיש מעט בבית, גם בצרפת.

3 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. יפה מאד !

  2. מאמר של שירה שמחבר את הכדרוגל לחיים וליופי

  3. יופי!

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות