ארז ביטון, אישון עינינו: על הסרט ״משהו על רוח תזזית״

בדחילו ורחימו, הייתי רוצה לפתוח בהקדמה קטנה, על אף שבעצמי איני חובב טקסטים שפותחים בהקדמות. כשפנו אלי לכתוב על הסרט הדוקומנטרי "משהו על רוח תזזית" שיצר המשורר סמי שלום שטרית על המשורר ארז ביטון, הרגשתי בעיקר שני דברים – הראשון הוא מבוכה והשני הוא שאני מכניס את עצמי למלכוד.

בכל זאת מדובר בשני משוררים ואנשי רוח שהערכתי אליהם גובלת בהערצה גלויה והשאלה ששאלתי את עצמי היא האם במקרה שכזה אני בכלל יכול להיות אובייקטיבי בדבריי. התשובה שעניתי לעצמי היא לא, איני יכול להיות אובייקטיבי במקרה כזה, אבל האם אני אמור להיות?

סרט דוקומנטרי מטבעו הוא סובייקטיבי וכך תהא גם התייחסותי לגביו.

הכפייה האשכנזית תרבותית לא פסחה גם עלי מן הסתם. לשיריו של ארז ביטון הגעתי בגיל מאוחר יחסית, אחרי שכבר שחיתי ביצירותיהם של וולך, ויזילטיר, זך ואבידן למשל. הייתי רוצה לשים דגש דווקא על ה"הגעתי", כי בניגוד למשוררים האשכנזים שהנגישו לי בבית הספר וכיוונו אותי אליהם בעיתונים ובספריות, לשיריו של ביטון נאלצתי להגיע בכוחות עצמי.

הנקודה שאני מנסה להעביר דרך האנקדוטה הזאת היא שבמציאות הישראלית המוכתבת, בכדי להיוודע לתרבות מזרחית, ובטח לתודעה מזרחית, אנו נאלצים לעשות דרך וזקוקים למזל, שבנסיבות מסוימות תהא לנו האפשרות להיתקל בהן בדרכים לא קונבנציונאליות.

כך שמעבר למעלותיו הרבות של הסרט כסרט, עצם עשייתו של סרט על משורר מרוקאי ישראלי, במרחב מדיר ומוחק, היא עשייה חשובה מאין כמוה.

בזמן אמת שיריו של ביטון, על אף שהיו קולם של המונים, היו לקול יחיד במדבר הפואטי העברי. בעשייתו הפואטית שם ביטון את נפשו בכפו, כאשר כפר בחוקי ההגמון, כמעשה המקושש בפרשת שְׁלַח לָךְ וקושש מילים ביער השפה העברית הצעירה, שבר במכות אזמל עדינות ומלאות חן וחצב מתוכה שפה חדשה. אילולא לא שם עצמו ביטון על מזבח השירה העברית, לעולם היא הייתה נותרת חד ממדית בהוויתה ובשפתה. עליו אמר רבי עקיבא, עשה את אשר עשה לשם שמיים.

הסרט נפתח בהצהרה מהרגע הראשון: הפריים נפתח עם אדם היושב ומקיש על מכונת כתיבה ברייל, הפוקוס מטושטש אבל האצבעות דופקות, כותרת המשנה – "תחנות חיינו בשירתו של ארז ביטון". משמע, זה לא סרט דוקומנטרי על ארז ביטון, אלא  סרט עלינו, על חיינו, דרך שיריו של ארז ביטון.

זו גם הייתה תחושתי הראשונית משירתו של ארז ביטון, כשהוא כתב על הוריו הוא כתב על סבי וסבתי וכשכתב על ילדותו כתב את ילדותם של הוריי, כשחייהם נמחקו, היה מי שכתב אותם, במילים שורפות, שאין חומר בעולם שיוכל לכבות.

ולא יכולתי לנתק את ההקשר הכרונולוגי אליו הסרט מוביל כבר בין השער השני לשער השלישי בסרט – בין תמונות דוממות של אופק מרוקאי וסיפור העלייה של יהדות מרוקו לבין סיפור התאונה הטראגית שהביאה לעיוורונו של ביטון. אי אפשר שלא לעשות את האנלוגיה בין הטרגדיה הפרטית שלו כילד ששיווה בנפשו כי מצא אוצר, אוצר שהוביל לעיוורון וחושך גדול, לבין סיפור העלייה של יהודי מרוקו שהגיעו לארץ הקודש ושיוו בנפשם כי הגיעו אל נחלתם, למקום בו "התפוחים שם גדלים ועצומים, שהחרובים מתוקים מאין כמותם", ומצאו בה חושך גדול.

משם עוברים לשמחה. הנפילה לחושך הגדול לא כיבתה אותנו. חושך ואור. ומי שמטיב ללכוד את צערנו, מיטיב להמחיש את שמחתנו, במילים שאין השגה ליופיין:

מִי שֶׁלֹא הָיָה בַּחֲתֻנָּה מָרוֹקָאִית,

מִי שֶׁלֹּא שָׁמַע אֶת סַבְתָּא פְרַחָה

מְסַלְסֶלֶת אֶת מַקָּמַת הָעֵרָגוֹן בְּאָזְנֵי הַכַּלָּה וְהֶחָתָן,

מִי שֶׁלֹּא יָשַׁב עַל הָאָרֶץ עַל כִּסְתוֹת פּוּךְ וְכָרֵי אַטְלַס,

מִי שֶׁלֹּא בָּצַע אֶת הַלֶּחֶם בִּשְׁתֵּי יָדָיו

מִי שֶׁלֹּא חָפַן בְּיָדָיו סַלַט נוֹזֵל וְקִנַּח וְשָׁטַף אֶת פִּיו בְּיַיִן מִמָּרָקֵשׁ,

מִי שֶׁלֹּא נָשַׁם אֶת הֶמְיַת הַנְעוּרִים שֶׁל נַעֲרוֹתֵינוּ,

מִי שֶׁלֹּא הָיָה בַּחֲתֻנָּה מָרוֹקָאִית,

הִנֵּה לְךָ כַּרְטִיס

בּוֹא כַּנֵּס

אֶל מְהוּמוֹת הֶחָזֶה

שֶׁלֹּא הָמִיתָ אַף פַּעַם.

בטרם צפיתי בסרט, היה עבורי ארז ביטון הוכחה חיה לכך שאין חזיון תעתועים כמראה עיניים. הרי האיש שמטיב לראות את העולם על דקי דקויותיו הינו אדם עיוור. אז מה טיבן של אלה העיניים, שבני האדם מתקשטים בהן, אם אינן מטיבות לראות את העולם?

בשער "הגאולה", בו מתאר ביטון את הרגע בו שכב על מיטת חוליו וגילה מפי שכנו לחדר על עיוורונו, חוזר ביטון לבית החינוך לעיוורים, בו התחנך כנער. בסצנה בה הוא מבקר בכיתת לימוד ומשוחח עם התלמידים, נגלה בפני ברגע אחד ארז ביטון האדם ולא ארז ביטון המשורר שאני מעריץ וקושר בדמותו, בצורה אנוכית ורומנטית, את האדם הרואה בחושך.

כי כשאחת התלמידות אומרת שגם אם היה ניתוח שיכול היה לגרום לה לראות, היא הייתה בוחרת שלא לעבור אותו, בשל החשש הטמון בלראות פתאום, ארז ביטון האדם אומר שהיה מוכן לכל כדי לחזור ולראות, "שינסו אותי" הוא אומר.

לקראת סוף הסרט, סמי חורג לרגע מהרגישות המופלאה שהוא מפגין לאורך כל הסרט ושואל אותו שאלה שחורקת כמו להב סכין על משטח נירוסטה – אם נותנים לך דקה אחת לראות, מה היית רוצה לראות? וארז עונה בלי לחשוב – את אשתי והילדים, ואחרי רגע של מחשבה, מוסיף ואומר – "תן לי עוד קצת זמן, אל תהיה כל כך אכזרי".

אך אני מוצא טעם בשאלה האכזרית הזו, אחרי שלאורך הסרט כולו, הטיפול בסיפורו האישי של ביטון וסיפורה של העלייה המרוקאית הנגזרת ממנו, נעשה, אם אשתמש במילון מושגיו של ביטון עצמו, "בדרך של עידון ופיוס".

ואם יותר לי לנחש, זו בחירה מודעת של סמי כיוצר הסרט, לתת לסיפור לדבר בעד עצמו ולשים את ביטון במקום הראוי לו, מורם מהצעקה שמשתרכת לאורך הסרט כולו.

כי הצעקה הזו הדהדה בראשי ולא עזבה, גם יומיים לאחר שצפיתי בסרט. ודווקא כי היא הדהדה מהתחלה ועד הסוף ולא נקבו בשמה, זו הסיבה שהיא נשארה איתי.

"הם לא דאגו לפרנסה…", "הם שמו אותנו בצריפונים…", הם, מי אלה הם? ידוע וברור, אך בכל זאת, לא נאמרה לא המילה "ממסד" ולא המילה "אשכנזים", בדיוק כמו בשירתו של ביטון.

וזו כוחו של הסרט, וזו כוחה הפואטי של שירתו – הצעקה שהולכת איתך לאורך כל הדרך, דרך צער האימהות ושברון הלב של האבות, דרך יופיו של העולם ואכזריותו.

ובכן, לצערי לא גדלתי על שיריו של ארז ביטון, אבל בה מצאתי בית וממנה צמחתי.

לארז ביטון קול חם

לב צלול ועיניים שבעות אהבה.

ארז ביטון אישון עינינו…

לארז ביטון / שלומי חתוכה

**

כשאני שומע את שמך

אני נזכר גם בטהא עלי

או דרוויש

בלי באי

וקוהלת.

גם בשיריהם אני מחטט

ומחטט גם בשירך:

אולי אמצא שם

משהו בשביל עצמי.

איני שונה מזה המחפש מטבעות

עם גלאי מתכות בחולות זהובים,

איני שונה מילד המצמיד לאוזניו קונכייה

לשמוע מתוכה

את המוזיקה בוקעת מעצמה –

ככה אני מקרב את הספר הפתוח

לאוזניי.

ויודע אני שאיני היחיד.

דע לך,

גם אם אתה הולך באפלה

בשביל משוררים

ורבים אחרים

אתה מגדלור.

.

המאמר מתוך ספר האוצרות של פסטיבל קולנוע דרום 2014. הצילומים מהסרט באדיבות סמי שלום שטרית.

תגובה אחת בפוסטהוספת תגובה
  1. אבקש את המייל של רועי חסן
    תודה

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות