חג השבועות, עיראק, 1941. פרהוד.

הפרהוד- הקדמה / אורית בשקין

בשקט, בשקט, וגם קצת ברעש מסוים, קורה עכשיו בארץ תהליך מבורך. הקטגוריה הכללית של "מזרחיות" מתפרקת לה לסיפורים של קהילות מסוימות, ערים, מקומות, שפות וזכרונות: עיראק ומרוקו, חלב ואוראן, לדינו וארמית, כולן מבקשות לספר את את סיפורי הקהילות היהודיות שלהן. בתוך מעשה הפירוק היפה הזה – שנעשה על ידי סופרים וסופרות, משוררים, היסטוריונים, חוקרי פולקלור, יוצרים ויוצרות בתחומי הספרות והמוזיקה, מתגבשת גם היסטוריה של קהילת יהודי עיראק. קהילה מפוארת זו הצמיחה ספרות מדהימה שנכתבה על ידי יהודים בערבית. בעיראק, החינוך האירופי של בני הקהילה לא מנע את את התאהבותם של יהודים בספרות ובתרבות הערבית, שלומדה בבתי ספר יהודים (פרטיים וממשלתים), אהבה שנשתמרה גם בארץ. בעיראק גם השתמשו במונח יהודים-ערבים, לעיתים במשמעות פוליטית (כתמיכה בפלסטינים) ולעיתים במשמעות תרבותית – יהודים בני דת משה אשר אוהבים את התרבות והשפה הערבית.

אהבה זו, והרצון להשתלב בקהילה עיראקית מודרנית, אותגרו מ- 1939. חלק מן האליטות הערביות-הלאומניות – ואני מדגישה – רק חלק – שאפו לשתף פעולה עם גרמניה, בתור אויבתה של אנגליה (כפי שעשו, למרבה הצער, כוחות אנטי-בריטיים בתנועת השחרור ההודית, בצבא השחרור האירי, ואפילו בלח"י). באפריל ובמאי 1941 התרחשה בעיראק הפיכה צבאית, בראשות רשיד עלי אל-כילאני. כאשר הכוחות הבריטים עמדו להיכנס לבגדאד (בראשון ובשני ליוני), עם תבוסת כוחותיו של רשיד עלי, התחולל טבח נורא ביהודי עיראק בו נהרגו לפחות 180 יהודים, על ידי המון מוסת שהורכב מחיילים משוחררים, חברי תנועות נוער צבאיות, שוטרים שמעלו בתפקידם, בני העיר, וגם, ביום השני של הפרהוד, שודדים ובוזזים עניים. הבריטים יכלו להיכנס לעיר קודם ולהציל יהודים, אך משיקולים שלהם בחרו שלא להתערב. הזכרון של הפרהוד עומד במרכזם של מספר מחקרים, אבל גם, ובעיקר, נטוע בזכרונם של כל בני ובנות הקהילה. אבל מה אנו יודעים היום על הפרהוד? לצערי נראה לי שרוב הישראלים שאינם עיראקים לא שמעו כלל על הטרגדיה הזאת (למעט הלעגה מכוערת במיוחד של ליאור שליין על אסונם הנורא של יהודי עיראק, ר' סרט), משום שעיראק, למרות שהאליטות היהודיות המתמערבות שלה  נקשרו לכלכלה הגלובלית דרך מסחר, בנקים, ותעשיית הנפט – אינה חלק מ"אירופה" כפי שהובנה בארץ. יש פוגרום, ויש פוגרום.

ליאור שליין לועג לאסונם הנורא של יהודי עיראק החל מדקה 7:14

בזכרון של הקהילה העיראקית נתפס הפרהוד כחלק מכשלון החזון היהודי ערבי וחדירת הנאצים למזרח התיכון דרך השפעתו של חג' אמין אל-חסיני ששהה בבגדאד. אבל גם כאן הסיפור אינו שלם משום שהצגת הפרהוד כפוגרום נגד יהודים חסרי ישע מתעלם מכך שהיהודים בעיראק נלחמו בנאצים ובהשפעתם: הם כתבו מאמרים – בערבית – על פשעי הנאצים בגרמניה והפשיסטים באיטליה, הם שיתפו פעולה עם ליברלים וסוציאליסטים ערבים אנטי נאצים: והם מחו על מורים שהפיצו תעמולה גרמנית בבתי ספר ודרשו את פיטוריהם. גרמניה לא יכלה להקרין סרטי תעמולה בבגדאד כיוון שבתי הקולנוע – שהיו בבעלות יהודית – סרבו להקרין אותם. גם בימי הפרהוד, יהודים נאבקו – הם שפכו שמן על הפורעים, זרקו אבנים, ובעיקר קפצו מגג לגג בכדי להציל את עצמם.

ויש עוד סיפור של הפרהוד שראוי שיסופר – והוא גבורתם של מוסלמים בעת ההיא. השכונות היהודיות העשירות לא נפגעו בהתקפה. מי שנפגע ביותר היו השכונות היהודיות העניות. מי שניצל היו אלה שגרו בשכונות מעורבות – הרבה פעמים משום ששכניהם המסלמים סכנו את חייהם בכדי להצילם. זכרונות של יהודים, מכתבים של שליחים ציונים, ודוחת משטרה מעלים על נס את אותם שכנים וידידים – אשה בת שבעים שקראה לכל שכניה היהודים להשאר בביתה, מסלמים שהעמידו פנים שהם דרים בבתים יהודים כדי שרכוש יהודי לא יפגע, בריון שכונתי שלא רק שהסתיר יהודים אלא גם הכריח את הירקן להביא להם אוכל, עיראקים ששיחדו פורעים, ואיימו עליהם בנשק, על מנת להביס את ההמון, מראים שלא רק ביזה, רצח, והסתה אפיינו את הפרהוד, אלא גם שמירה של נורמות מסוימות שראו בשכן ובידיד היהודי קרוב משפחה יקר, וסיפורי הצלא הירואיים ונוגעים ללב. סיפור נוסף שחשפה עמיתתי אסתר מאיר, שעבדה רבות על הפרהוד וזכרונו, הוא שיהודי עיראק לא רצו לעלות לארץ אחרי חלוף הסכנה. חלק מהדור הצעיר, עם זאת, פנה לאופציות רדיקליות יותר – לקומוניזם ולציונות.

כבוד גדול הוא לי לכתב הקדמה לזכרונותיו של אביה של אושרה שייב לרר, אבנר יצחק שייב. קולו מבטא את התרבות, הפוליטיקה, ויחסי השכנות של הקהילה. אני מקווה שתלמידים ישראלים ילמדו את ההיסטוריה של הפרהוד, על כל גווניה – ויזכרו לא רק את החומסים והעושקים, אלא גם את השכנים והידידים, ממנהיג המפלגה הקומוניסטית הנוצרי שאחרי שדידת רכוש יהודי בבצרה הפציר בראשי המדינה לא לפגוע ביהודים, ועד הבוזזת השיעית שבאה לשדוד רכוש יהודי אך הפצירה בבוזז אחר לא לדקור יהודי, ונדקרה בעצמה. ואני גם מקווה שהפרהוד לא יהיה הסיפור היחידי שאותו ישמעו תלמידים – אלא שילמדו גם על הסופרים הערבים-יהודים, המוזיקאים הנפלאים, הקומוניסטים והציונים, וגם על האופנים שבהם נשמרה התרבות הזאת בישראל, מול המדינה המתיכה והממערבת-בכפייה.

FARHUD_IRAQ

"הפרהוד" כפי שסיפר לי אותו אבי / אושרה שייב לרר

בת 4 הייתי כשפרצה מלחמת ששת הימים, המלחמה שהביאה איתה את ההיבריס, הרהב וה"שופוני".

אל אבי היא הביאה המלחמה משהו אחר, היא הביאה את חגיגת הספרים בערבית, שאפשר היה לקנות בעזה. הבית התמלא ספרים בערבית, שאנחנו הילדים דחקנו בבושה אל המחסן האחורי, הרחק מעינם של האורחים והחברים.

לאבא היו הספרים השביל בו אפשר לחזור אל שפת האם, שכה אהב: הערבית. יחד איתם נבעו הסיפורים על העיר שלא מצליחה להיות נשכחת: בגדד. השווקים בהם מכר מרכולתו, בית הספר המוסלמי והיהודי בהם הוקפץ כיתות, הגגות אליהם עלו לישון בלילות טרופי חום, הסימטאות והגשר, המחתרת הציונית והקומוניסטית ועוד ועוד.

אבא התגעגע למלים (אם יורשה לי לשאול ביטוי כה נפלא מדודו בוסי) גילגל אותן על לשונו כמבקש לגעת ולא רק פעם אחת נוספת, לגעת דרך השירים ברשתות הרדיו בערבית, דרך תכניות הטלוויזיה, דרך תפילות הקוראן ברמדאן ודרך הספרים.

בעיקר חזר אל אותם שלושה ימים של טבח, שוד וביזה ביהודי עירק. שלושה ימים שהם תמצית המורכבות של להיות יהודי בעירק של ערב חג השבועות 1942. כך הוא סיפר השבוע לנכדתו:

"ב- 1941, כחודש לפני חג השבועות פרצה הפיכה בעירק כנגד המנדט הבריטי בראשה עמד אל-כילאני. בערב שבועות הופצו שמועות כי הצבא העירקי הובס והאנגלים חזרו לשלוט בעירק. היהודים חגגו ברחובות, בבתי הכנסת וברחובות את החג ואת הנצחון. בבגדד שרר תוהו ובוהו של טרם כינון המשטר האנגלי והתפוררות השלטון הנאצי. העניים שחיו בגדה השנייה של החידקל ניצלו את ההזדמנות ועברו לשוד, גזל ורצח יהודים. אל השכונה שלנו הגיעו ידיעות על הטבח המתחולל ואנו החלנו בביצור הבתים, תוך הכנה להגנה על עצמנו: שמן חם, אבנים, חיזוק שערי הכניסה לבתים ועוד. חלק מהערבים, שאני מכנה "חסידי אומות עולם" הגנו על היהודים תוך חירוף נפשם.

אבא שלי חזר באותו יום מהשוק ובפיו הידיעה הקשה כי הרג נוראי מתרחש ברחבי העיר בשכונות היהודיות וכי עלינו להגן על עצמנו. אנחנו שחיינו בלב שכונה ערבית מוסלמית עלינו על הגגות ושיווענו לעזרה. את העזרה קיבלנו משכננו המוסלמי- בעידודו קפצנו מהגג שלנו אל ביתם, תוך שהשכן מאיים על אימו באקדח, כי אם תסגיר אותנו ולא תיתן לנו סיוע, הוא יירה בה. כך נשארנו בבית השכן יומיים של אימה כשהוא דואג לנו להגנה, מזון ומים עד יעבור זעם. ביתנו נבזז אך ניצלנו.

המשטר בעירק ידע תמיד לאזן ולשמור על היהודים בכל עירק וכך קרה גם הפעם.

הייתי אז בן 12 בלבד, אך אירוע זה הביא אותי להצטרף מאוחר יותר אל המחתרת היהודית הקומוניסטית מתוך אמונה כי תנועה זו ודרכה תיטיב את מצבנו. מאוחר יותר הצטרפתי אל המחתרת הציונית.

במחתרת הציונית ניתן לי השם אבנר, בו אני דבק עד היום. אל ישראל עליתי בזהות בדויה, כיוון שהייתי מבוקש בעירק. אם יש משהו שלקחתי מימי הפרהוד איתי זה את הכרת התודה לחסידי אומות העולם שהצילו אותנו ואת ההגנה העצמית של היהודים שלא נכנעו".

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

האנדרטה להרוגי הפרהוד ברמת גן

זה אבא שלי, שקרא לעצמו "יהודי ערבי" עוד לפני שזו הייתה הצהרה פוליטית, מתוך אהבה והערכה לתרבות הערבית בה גדל, אהבה שניסה להעביר אלינו, ילדיו.

לאבי, אבנר יצחק שייב, שלימד אותי גאווה ודעת אני מקדישה את השיר "לא אני שאבכה" של עבד אל וואהב.

12 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. אשרה יקירתי, תודה רבה על הטור המאלף הזה. כל כך חשוב לספר את ההסטוריה של הורינו ושל הורי הורינו, מה גם אין מי שיעשה או תעשה את זה במקומנו.

  2. כתבה מרגשת. רציתי לציין שפרופ' אורית בשקין היא חוקרת של יהודי עיראק, ושספרה עליהם באנגלית New Babylonians – A History of Jews in Modern Iraq יצא לפני שנה בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד

  3. היי אושרה ואורית תודה על הכתבה המרגשת. החל בפירוק המזרחיות ( תמיד הכעיס אותי הכינוס של מגוון עולמות שונים ואף מרוחקים זה מזה לכדי "מזרחיות" או "אנשים חמים"). התיאור של אושרה , כמה מוכר הכל, גם לי זכרונות של להבאת התרבות הערבית ילדותינו. אח"כ באה הסקרנות ושאלות. אימי סיפרה לי שבאותה תקופה הם היו עושים משמרות ליד פתח הבית, כשכל פעם מישהו אחר היה מתלבש במוסלמי ויושב מחוץ לבית. שאלתי "למה הכוונה לבוש מוסלמי". אמרה- "היו מתבקשים אחרת נו, פחות מודרני, יותר מסורתי…".

  4. כתבה מעניינת ומרגשת , גם חשובה.

    אחד מרגעי האי נחת היה לי בסרט "מפריח היונים". ראיתי אותו ברמת גן, מעוז קהילת יוצאי עיראק שרבים הגיעו לקולנוע בחבורות של שלשה דורות. ראו על פניהם של המבוגרים שהם כמהים ונרגשים לקראת החוויה, רצו ודאי לראות פיסה מעברם, חיכו למעט חסד.

    אבל מה שהם קיבלו זו תמונה חלקית, תצלום של מציאות שהיא "כמעט" וחבל. הפרהוד למשל , ארוע מכונן שעל פי כרנולוגית הסרט התרחש 10 שני קודם, אפילו לא הוזכר.

    אני שמוצא משפחתי לא מעיראק , נבוכותי. הרי לא יתכן לנתק באופן גס כל כך את אחד האירועים מכוננים בעברה הקרוב יחסית של הקהילה, שהיה להם משקל רב בעזיבתם את עיראק לאחר אלפי שנות שהות בה.

  5. גורי אלפי ליצן קטן שלי, אני מתבייש בך. חומץ בן יין. שלושה נהרגו בפרהוד?! יש דברים עליהם לא צוחקים.

  6. יפה מאוד. חזקות וברוכות.

  7. האנדרטה ברח' אבא הלל ברמת גן היא לא של הרוגי הפרהוד אלא 9 יהודים שהועלו לגרדום בשנת 1969 בהוראתו של סדאם חוסיין

  8. תודה על המאמר. מצפים לעוד.

  9. לדעתי אין לזלזל באף פוגרום שנעשה בנו היהודים ( לי אישית ממש לא מזיז אם היו אשכנזים או מזרחים ) אך כאשר אני מנתח באופן קר את העניין הפרהוד מול שואה זאת השוואה חסרת פרופורציות בכל כנה מידה. לדעתי טעיתים שלא תבעתם את עלבונכם זה מינימום הנדרש ובכך הייתי קצת מרחיבים את אופקי הצופים , אני זוכר ששמעתי את הקטע הזה בשידור חיי וכבר שם צרם לי הזלזול למרות שכלל לא הכרתי את האירוע הטרגי .

  10. זה מאוד חשוב לזכור מה שקרה. גם חשוב לציין שחלק מהספרות על הטבח דואגת להדגיש שחלק מאלה שביצעו את הטבח גם היו אוהדים של היטלר וגרמניה הנאצית וקיוו לניצחון גרמני במלחמת העולם השנייה שהתנהלה אז. עם זאת, חשוב לזכור שבינואר 1943, לאחר הפלת ממשלת רשיד עלי, הכריזה ממשלת עיראק מלחמה על הרייך השלישי והצטרפה למחנה בעלות הברית. לצערי, בעניין זה זה יש דממה מוחלטת מצד יוצאי עיראק ואין כל עיסוק בשאלה איך השפיע אירוע זה על היהודים בעיראק. זה מראה לנו שהעיסוק בהיסטוריה הוא סלקטיבי, והייתי מצפה לשמוע גם על עיראקים שתמכו בבעלות הברית ולא רק ברייך השלישי (עוד נסיון לטעון שכל העיראקים היו כביכול נאצים).

    • לא צריך להתייחס לליאור שליין…. גם השואה וגם רון ארד הם נושאים לגיטימיים לגביו ללעג וצחוק…..פשוט אין אצלו גבול..גם אלה שצוחקים מדבריו לא פתורים….הוא עושה כסף והכל בסדר לגביו…מי אשם ? אנחנו אשמים שעדיין מקשיבים לדברי הלעג שלו….

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות