זכרונות מסטונוול השחורה והנשכחת

איירין מונרו

לרגל חודש הגאווה אנו מביאים עדות מהאירועים שהולידו את מהפכת הזכויות של הקהילה הגאה. מאנגלית: לייזר פלס

יום שישי ה- 27 ביוני 1969, היה יום הלימודים האחרון באותה השנה. עם סיומו, אני וחבריי מבית הספר ציפינו למנוחה מהמריבות עם ילדים איטלקים, אירים ויהודים בבתי הספר הציבוריים שבשכונות שלהם אליהן הוסענו כל בוקר. בגטאות האפרו-אמריקאים בניו יורק, המצב החריף ובמהלך העשור הסוער של זעם שחור והתקפות משטרה לבנות, התמיכה ההדדית האינסטנקטיבית שלנו התחדדה ויצרה בריתות מיידיות ברגעי מלחמה בקהילות השחורות. כנופיות, מעמדות, גילאים, מוצאים אתניים ונטיות מיניות שונות – כולם נגד אלימות משטרתית.

הלילה של ה- 27 ביוני התחיל לא אחרת מכל ערב שישי חם ולח בשכונה. קרוב לחצות הלילה, אנשים בלי מזגנים או מאווררים פועלים בבתים שלהם פשוט בילו יחד ברחוב. חלקם נרגעו על מדרגות החירום של הבניינים, אחרים צחקו במרפסות הבתים, חלק היו שקועים בויכוח על פוליטיקה מהפכנית בעוד מאמינים נלהבים התחרו ביניהם בכתבי הקודש. הבנים ממועדון הספורט תופפו בעדינות על קונגוס בהתאמה מושלמת למצב הרוח הקליל של הבריזה הלילית ומתחת לפנס הרחוב הוצב שולחן קלפים מתקפל ישן וחבוט מסביבו ישבו האנדרסונים והפלטשרים, חברי ילדות ושכנים, וצעקו תוך משחק ברידג'.

3

הריצה המהירה של דופרי במורד הרחוב לכיווננו הפרה את שלוות השעה הראשונה של שבת, ה- 28 ביוני. דופרי נעצר מול שולחן המשחק וצרח: "החזירים מעבר לגשר דופקים מתרוממים שחורים – עכשיו!"

סיסי אנדרסון שכבר התכוננה לזרוק את הקלפים מידה ולהתכונן לישון שחררה צרחה שגרמה לכולנו לעצור לרגע. נייט אנדרסון תפס את אשתו, ניסה לנחם אותה ואמר, "סיסי, תרגעי".

אלו מאתנו שעדיין לא שותקו מהצרחה של סיסי התאספו במהרה מסביב דופרי כדי לשמוע עוד. "הבני זונות הולכים על החלשים ביותר שבינינו. החזירים התפרצו לתוך בר והתחילו לדפוק להם מכות"

"נייט", קראה סיסי לבעלה, "מה אנחנו הולכים לעשות?"

מישהו מהקהל צעק, "בואו נלך להצליף בתחת הלבן השטוח שלהם!". צחוק עלה מהקהל, יחד עם עוד קללות הומוריסטיות והעלבות חריפות נגד המשטרה.

"אנחנו חייבים לפעול, לעזאזל! אנחנו חייבים לפעול – מייד!" דופרי רקע ברגל והניף את האגרוף בהצדעת כוח שחור. ראשים נדו בהסכמה כשרעש של זעם יצא מהקהל וקבוצות-בריתות התארגנו ללחימה. קצב התופים עבר להצלפות שגייסו עוד זעם ונחישות קולקטיבית.

"איפה לעזאזל הבר הזה?" שאל מישהו.

 "באיזשהו מקום שנקרא גריניץ' וויליג'." ענה דופרי.

"אתה מתכוון בצפון מדינת ניו יורק?" המשיכו לשאול.

"אין לי מכונית", אמר מישהו אחר.

"זה לא בקונטיקט?" שאל אדם נוסף.

"לא, יא דפוקים מהתחת. זה בדרום מנהטן" הגיב דופרי בעצבים לכל השאלות.

פחות מ-12 שעות לפני כן חגגנו את סיום הלימודים ואף אחד מאיתנו, תלמידי בית הספר, לא ציפה לצאת לקרב בקרוב בטח לא מחוץ לברוקלין. מעטים מאוד מאיתנו שמעו בכלל עד אותו הלילה על גריניץ' וויליג' ולא רק בגלל הבידוד של הגטאות שלנו אלא גם בגלל ההיסטוריה הלא מסופרת של העבר שלנו בשכונה.

.

במאה ה- 19 הייתה גריניץ' וויליג' ביתם של אוכלוסיית העבדים המשוחררים הגדולה ביותר. "אפריקה הקטנה", האזור שבין הרחובות בליקר, מק'דאגל, סוליוואן ותומפסון, הנפיקה את העיתון השחור הראשון בארה"ב, ביטאון החירות (1827 עד 1829) ואת התיאטרון השחור הראשון, הגרוב האפריקאי (1821 עד 1823) אבל תהליכי תיעוש וג'נטריפיקציה הביאו לטרנספר גזעי והולידו מחדש את הארלם כמֵכה של אמריקה השחורה.

מעל לפני השטח נראתה שכונת גריניץ' וויליג' אז והיא נראית כך גם היום, כאזור בו מתקיים דו-קיום גזעי וחברתי. המוניטין שיצא לה כמקום אמנותי-בוהמי וחם, מקלט להומואים וליברלים מתקדמים ותרבות של סובלנות, משך אליה אנשים מהעולם כולו. עבור לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים אפרו-אמריקאים שנמלטו מההשפלות של חוקי ההפרדה הגזעית ומההומופוביה הדתית של הכנסייה השחורה זה היה מקור לתקווה אבל במציאות הייתה השכונה שייכת לליברלים אליטיסטים מהמעמד העליון שדחקו את השחורים לשולי הקהילה.

הנוכחות של להט"בים שחורים בגריניץ' וויליג' של שנות השישים הייתה קשורה פחות לסובלנות וקבלה מצד הקהילה הגאה הלבנה ויותר לדחיקה שלנו מהארלם. הארלם התחילה לקבל אליה את האוכלוסיה השחורה ולהפוך עבורה כמוקד עליה לרגל תרבותית וחברתית בתחילת המאה ה- 20. קבוצות אפרו-אמריקאיות שונות מצאו בה את הנישה שלהם. בתקופת הפריחה הגדולה של השכונה, 1920-1935, גם להט"בים אפרו-אמריקאים מצאו בה מקום למרחב קווירי של ביטוי עצמי וקבלה חברתית.

2

בתקופת הרנסאנס של הארלם, צמחה בה תרבות מחתרתית של אמנים אפרו-אמריקאים להט"בים. באולמות ריקודים, ברים, נשפים, מועדוני סקס נפגשו רבים מהסופרים ההומואים והביסקסואלים המפורסמים כמו אליין לוק, קאונטיי קולן, לנגסון יוז, קלאוד מק'איי, וואלאס טרומן וריצ'ארד מוס. גם לסביות וביסקסואליות, זמרות בלוז כבסי סמית' ומא רייניי, הרקדנית מייבל האמפטון, אלברטה האנטר וגלאדיס בנטלי נפגשו והופיעו בהארלם. המועדונים 'סאבויי' ו'רוקלאנד' הפיקו ואירחו תחרויות דראג קווין שלנגסטון יוז תיאר כ"מפגן של צבעים" וג'ורג' צ'אונסיי, מחבר הספר קווירים בניו יורק כתב ש"באותה התקופה לא היה עוד מקום בו גברים רבים כל כך העזו להיראות בציבור בבגדי נשים יותר מהארלם".

הארלם היוותה מקום פתוח וסגור כאחד עבור הקהילה. הנשף השנתי של האמילטון לודג' שהיה פופולרי מאוד בקרב בני מעמד הפועלים בהארלם, פורסם בגלוי כאירוע אוונגרדי תחת כותרות כ"מצעד הפרחים", "ריקוד המתרוממים", "נשף הומואים" וכדומה. אבל ההטרדה המתמשכת מצד שוטרים לבנים שפיטרלו בשכונה וסימנו את הקהילה הטראנסקסואלית כמטרה, כמו גם התקפות מילוליות מצד כמרים מפורסמים כאדם קלייטון פאואל, אב הכנסייה הבפטיסטית – הקשו את החיים.

בשנות החמישים הייתה ארה"ב כולה תחת קמפיין להשבת החלוקה המגדרית הישנה שלטענתם הלכה לאיבוד במהלך מלחמת העולם השניה. תשומת לב מיוחדת קיבלו הלהט"בים מאחר וה- FBI תחת ג'יי אדגר הובר והמשטרה ניהלו רשימות מפורטות שלהם. הרבה מתושביה המפורסמים של הארלם שנהנו מפתיחות יחסית באשר לנטיות המיניות שלהם בין שנות העשרים ועד סוף שנות הארבעים נדחפו בחזרה לארון ועד שהגיעו שנות השישים, מרבית מקומות המפגש, היצירה והבילוי לקהילה הקווירית בהארלם – כבר נעלמו. עם תחילת שנות השישים, שעמדו בסימן התנועה השחורה לזכויות האזרח, שהובלה חלקית על ידי כמרים הומופובים ושנות ההמשך שעוצבו באמצעות תנועת הכוח השחור שנבנתה בעיקרה על ידי כוחות לאומניים, מיזוגניים, שובניסטים והומופוביים, נתפסו להט"בים שחורים כאיום לא רק על הגבריות ההטרוסקסואלית השחורה, הכנסייה השחורה והקהילה השחורה אלא על כל ההווייה השחורה.

.

כשעצר דופרי מול שולחן הקלפים של מר פלטשר הוא סימן לדודה והדוד שלו כי סביר להניח שהבן שלהם, בירדי, נמצא במוקד הקרבות שמעבר לגשר. כולנו ידענו שבירדי הוא הומו ותהינו להיכן הלכו הוא והאחים-בנות שלו (כפי שהוא כינה אותם) בסוף השבוע כשהם צחקו ודיברו בקודים על התכניות שלהם.

סיסי שנאה את העובדה שבנה הבכור נייט טרנר "בירדי" אנדרסון ג'וניור התנתק מהקהילה כדי שיוכל להיות הוא-עצמו. היא הרגישה שהיא מאבדת את השליטה על הקשר עם הילדים שלה כשבנה הקטן יצא ללמוד בצו בית משפט מחוץ לשכונה ועכשיו גם בירדי יצא מהשכונה ועבר לגריניץ' וויליג'. היא חששה שמא השוטרים יהרגו אותו או שחבורת בריונים לבנים תרדוף אותו למוות.

החששות שלה לא היו בלתי מבוססים אחרי מה שקרה לאחיה האמצעי הרנדון, שבשנת 1949 עבר אונס קבוצתי בווירג'יניה, אבל המוות שלו דווח כלינץ'. הרנדון היה הומו, גבר עדין, לא יותר ממטר שבעים ומעט יותר משישים קילו, דומה מאוד לאחיינו בירדי. כשהלך לבקר חברים ליד לינצ'בורג, ויריג'ינה, חבורה של לבנים תפסה, קשרה אותו והובילה אותו במשאית לחורשה, שם הם אנסו אותו וניסו לכפות עליו מין אוראלי. כשסירב, הם ריטשו את גופתו וחילקו ביניהם את איברי המין שלו למזכרת.

נייט, האב, דאג גם הוא לבנו הבכור. כשבירדי סיפר לאביו שהוא הומו, האבא שאל אותו אם הוא מבין שהוא לא יודע איך להגן עליו, במיוחד כשהוא עוזב את האזור. מר אנדרסון התגאה מאוד בשמירת המשפחה שלו בטוחה יחד וזו הייתה הסיבה שהוא היגר מויריג'יניה לברוקלין יחד עם אהובת ילדותו סיסי, אחרי שירה למוות בשניים מהאנסים של הרנדון והפך את השלישי, בו מילט, למשותק אחר שדרס אותו שוב ושוב עם המשאית שלו כשהוא מתחנן: "כושי, תעצור!".

נייט טרנר אנדרסון האב היה אצילי וגאה: כמו הנסיך האפריקאי ג'ון הכובש, נייט היה יפה תואר, שרמנטי, מפתה וכזה שלא כדאי להתעסק איתו. עם מעל שני מטרים, חזה רחב, איש שחור-כחול שלא הרבה במילים אבל קול הבס המרשים שלו דרש את תשומת הלב. כשקולו התרומם מעל דופרי ושאר המצטופפים סביב השולחן, השתתקנו כפי שהשתתקנו מהצווחה של סיסי.

"הבן שלי נמצא שם איפשהו ואני צריך את העזרה שלכם למצוא ולהביא אותו בריא הביתה לאמא שלו".

המחוייבות למצוא את בירדי והרצון להילחם בשוטרים תיעלו את האנרגיות שלנו סביב נייט וקבוצה מאיתנו מיהרה לתפוס את קו הרכבת התחתית של השדרה השביעית – לגריניץ' וויליג'. 

מייד ביציאה מתחנת הרכבת ברחוב כריסטופר, יכולנו לשמוע את ההמולה. משיכות הידיים והרגליים בין השוטרים למפגינים הפרידו שלושה מאיתנו מיתר הקבוצה ולא נותר לנו אלא לדאוג לעצמנו. כשפילסנו את הדרך בין ההמון הרוחש מול הבר סטונוול אין, גם אנחנו זרקנו בקבוקים, אשפה וכל דבר שהגיע לידינו. באמצע המהומות נפל לי האסימון. הרגע הזה הרגיש מוכר. דומה למהומות עם מרטין לותר קינג. רק שהפעם ידעתי שאלו הומואים, לסביות, טרנג'נדרים וביסקסואלים לצידם נלחמנו.

יחד עם המומנטום של הקהל, נדחפה הקבוצה הקטנה שלי לרחוב וויברלי, מרחק קטן מהסטונוול, שם ראינו שני שוטרים לבנים חובטים בטרנסג'נדרית שחורה. "אני צריך לדחוף את האלה לתחת שלך", אמר אחד מהשוטרים והרים את השמלה שלה. הגבוה מביניהם משך את הפאה שלה ותוך צחוק זרק אותה לשוטר השני. כשראה אותו, זרק השוטר את הפאה לכיווננו וצעק: "תתחפפו מפה, כושים הומואים!".

הפאה פסספסה ונחתה 20 סנטימטרים ממני אבל המילים של השוטר פגעו והפחידו. לאחר שאיבדנו את נייט ושאר הקבוצה, נשארנו רק שלושה. הבנים, שחקני פוטבול בתיכון ואני בחטיבת הביניים, הצעירה משלושתינו והבת היחידה, הרגשתי פגיעה לאחר שאיבדנו את נייט ושאר הקבוצה. להיות עדה לאלימות וההפשטה של הטרנסג'נדרית גרם לי לרצות לבכות אבל נלחמתי בדמעות ורצתי אחרי הבנים במורד הרחוב.

כשהגענו הביתה בערב ה- 28 ביוני, עדיין לא ידענו מה עלה בגורלו של בירדי. במהלך היום והלילה שלפני כן היינו עדים לכל כך הרבה "בירדים" מוכים ונרדפים. עצרנו אצל האנדרסונים להביע דאגה ולספר שחיפשנו את בירדי וסיסי אמרה לנו שהוא הגיע אחרי שחטף מכות וסבל מצלעות שבורות, שפתיים שותתות דם ועין שחורה נפוחה. אף אחד מאיתנו לא ידע איך נייט מצא את בירדי בתוך המהומה, אבל הוא הצליח. כנראה שהאינסטיקטים האבהיים שלו ניצחו גם הפעם.

1 (1)

בהסתכלות חזרה על אותו לילה ראשון של מהומות סטונוול, לא יכולתי לדמיין את החשיבות העתידית שלו. הלילה הראשון היה לא שונה מהרבה מהומות קודמות במאבקים בין שחורים אמריקאים לשוטרים לבנים וכמו במקרים אחרים – גם המאבק הזה דווח בצורה שגויה. אבל אני הייתי שם.

בליל המהומות הראשון של סטונוול, אפרו אמריקאים ולטינים היוו מרבית המפגינים פשוט מפני שהם היו מרבית שוכני הבר. עבור הלסביות, ההומואים, הטרנסג'נדרים והביסקסואלים ההומלסים שישנו בפארק כריסטופר הסמוך, היה הסטונוול-אין מקום ביתי בטוח יחסית. הפשיטה המשטרתית על הסטונוול-אין לא הייתה משהו חדש. במהלך שנות השישים, ברים קוויריים בשכונה זכו לפשיטות משטרתיות קבועות אבל במקרה הזה, גזע היה פקטור נוסף בסיפור.

בגריניץ' וויליג' של היום, קהילות של טרנסג'נדריות אפרו-אמריקאיות ולטיניות שוב נדחקות לשוליים אם לא מודרות ממנה לחלוטין. ועל אף זאת, הקהילות הללו מפלסות את דרכן בכוח כדי להיות נוכחות משמעותית בחיים שלנו ולהשאיר טביעות רגליים שלא יכולות להימשך כשהן נאבקות לא רק בטרנספוביה אלא גם בטרנס-אמנזיה. ההשראה והמקור לצמיחה של התנועה הלהט"בית לאחר סטונוול היה ניכוס של נרטיב השחרור של הטראנס השחורים והחומים. מהומות סטונוול שבין ה- 27 ל- 29 ביוני 1969 בגריניץ' וויליג' התחילו על גבם של קווירים לטינו-אמריקאים ואפרו-אמריקאים שמילאו את אותו הבר. אותם קווירים חומים נמחקו לחלוטין מההיסטוריה הכתובה של אותם לילות. הרבה הומואים, לסביות, ביסקסואלים, טרנג'נדרים וקווירים שחורים ולטינים יטענו כי אחת הסיבות לפער בינם לקהילה הלהט"בית הלבנה היא העובדה שהקהילה הדומיננטית ההומו-לבנה ניכסה לעצמה ולקחה שליטה על הנראטיב של סטונוול. 

monroeאיירין מונרו היא בלוגרית בהאפינגטון פוסט וכותבת טורים בענייני דת וחברה לעיתונים רבים ברחבי ארה"ב, ילידת ברוקלין בוגרת וולסלי קולג' והסמינר התיאולוגי של אוניברסיטת קולומביה. שירתה ככומר בכנסייה האפרו-אמריקאית לפני שהתקבלה למכון התיאולוגי של האוורד להשלמת הדוקטורט. טוריה של מונרו מופיעים ב- 23 ערים ברחבי ארה"ב, קנדה ובריטניה. מונרו אומרת שכאקטיביסטית לסבית אפרו-אמריקאית "הטורים שלי הם גישה רב-תחומית לתיאוריות ביקורתיות על גזע, אפרו-אמריקאיות ולימודי מגדר ודת. כאשת דת אני מחוייבת לשתף את הציבור בתפקיד שממלאת הדת באפליית לסביות, הומואים, ביסקסואלים, טרנסג'נדרים וקווירים מאחר ואותה שנאת ה"אחר" נעשית פעמים רבות בשם הדת. באמצעות הטורים העוסקים בדת אני מראה כיצד אי-סובלנות דתית ופונדמנטליזם חותרים לא רק תחת יסודות דמוקרטיים אלא גם מניחים יסודות לדיכוי גזעני, סקסיסטי, מעמדי ואנטישמי.

לבלוג של איירין מונרו

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות