בגלל שמישהו בחלום סיפר לך משהו עליך

רינת אבולעפיה

מחשבות על עבודת הוידאו ״HUZUN" 

המסע התחיל עם צליל שהפך לדיבור שהפך לקול והפך לטקסט. אלה התחברו לאור ותנועה ונולדה "הוזון"- עבודת וידאו/סאונד הכוללת רצף דימויים, קרעי זיכרון שבאו מתוך החיים הרבים של המוח, מן הגבולות המטושטשים שבין מציאות לדמיון, הכרה ותת מודע. חסרי זמן ומקום באו בתפזורת, אין ראשון ואין אחרון, אין מוקדם ואין מאוחר, כמו שקורה בחלום עם פתיחתה של אותה מניפת תת ההכרה. בתפקידים הראשיים: סדין בוכה, גיגית, איש ואישה, רקדנית וכנר מידרדר.

‏צילום מסך 2014‏.07‏.02 ב‏.08.10.10

לאחרונה הוצגה העבודה במסגרת הפרויקט "סאונד ארט פסאז"- בפסאז' אלנבי. בסדרה התקיימו בשנה האחרונה מיצבים, בהם השתתפו מוזיקאים ובמאי וידאו אותם חיברה האוצרת חגית ורנר. המוזיקאי תומר מוקד כתב את הפסקול לעבודה זו והזמרת יעל בדש שרה את השיר "מישהו שם עלייך עין" בעיבודו.

לפני שנה בדיוק, בשבוע המוזיקה ב"טאוס", שבאי היווני פארוס שמעתי את יעל בדש ואת תומר מוקד שרים ומנגנים בלדינו. אחר כך דיברנו. הם סיפרו על התשוקה שלהם למוזיקה הטורקית ואני על השירים שהייתה שרה אמי בטורקית ועל סבי הכנר שהיה נעלם בענבכי אידי האלכוהול במסעותיו המוזיקליים בכפרים רחוקים. בסוף אותו לילה בקשה יעל: 

"תקליטי את אמא שלך שרה בטורקית בשבילי"

 "אמא שלי לא שרה יותר מאז שהלכה לנו אחותי הקטנה", אמרתי לה.

‏צילום מסך 2014‏.07‏.02 ב‏.08.14.39

חודשיים אחרי, התחננתי לאמי שתשיר. בסוף שרה בהתפרצות חסרת שליטה. שלושה שירים שרה ותרגמה. הקלטתי אותה. מוזר, אמא מדברת עברית טובה, אבל כשתרגמה, חיפשה מילים שלא היו לה לא בטורקית ולא בעברית. חשבתי שוב על הקטיעה ממקום ההולדת – כהגירה ברוטאלית גם ממדינת המילים המוכרות שמותירה אדם חסר מכאן ומכאן. חשבתי על  התסכול והתוצאה המרה: סוגים של שתיקה. רק לא ליפול בלשון.

את אחד השירים ששרה Olmuyor Sabah שתרגומו "לעולם לא יהיה בוקר", לא מצאתי באף מקום. לבסוף נתגלה באתר טורקי נידח בשמו המקורי, Göze mi geldim – "מישהו שם עלייך עין" (תרגום חופשי, אל תתפסו אותי במילה)

האם פגעה בך העין הרעה

או סתם שכחת

ויותר אינך באה

נשמתי שחורה כמו הלילה

ובקר לא בא

עלי אל האופק 

את יופייך שוב הראי לי

חשוכה נפשי 

ובקר לא בא

בין יתר הפרשנויות שמצאתי לשיר (ואולי רק דמיינתי) קראתי, שההמשורר פונה בשירו למוזה שנטשה והותירה אותו חסר מילים. הוא מתחנן אליה להתגלות אליו שוב כדי שיוכל לכתוב.  

"זה שיר שאני שרה לה ברחובות (לילדתה שכבר איננה למעלה משלושים שנה). אני מחפשת אותה כשאני הולכת" אמרה אמי ברעד.

 את השורה הראשונה תרגמה, ׳מישהו שם לך עין׳.

"עין הרע"? שאלתי.

"כאילו עין רעה", אמרה.

"כאילו". לא "עין הרע" בטבעיות, בביטחון. השנים לימדו אותה להיזהר. לא להגיד את מה שנהגה להגיד שם בשפה ההיא – כאן בשפה הזאת. שהרי כבר נכוותה רבות מלשוני פעם, כשהייתה מעיזה להזהיר אותי מאיזו עין…

גם אני נזהרתי אז, השתתפתי במלאכת הסירוס הקולקטיבית. הסתרתי את שפתה. בבגרותי, עכשיו אני קוראת לה: בואי אמא, תגידי עין רעה בקול רם. לא "כאילו". תגידי ממש. אם את חושבת שיש עין רעה-  בטוח יש. גם אני כבר יודעת. כולם יודעים.

‏צילום מסך 2014‏.07‏.02 ב‏.08.23.40

בחרתי לעבודה בשם "הוזון" (בטורקית, Huzun) ברגע אחד, ברגע האחרון, ושוב לא היה בלתו. לא הבנתי את המושג לגמרי ולא רציתי להבין. העדפתי להישאר בזון המעורפל. בגמר העריכה, לחשתי את המילה "הוזון" והיא הייתה שם במלואה, עתיקה וחדשה, מוכרת ועמוקה והיה בה הכל. איך שרציתי להגיד כמעט תמיד.

אמא אומרת, "אין מילים כאלה בעברית".

הוזון בטורקית, אם לנסות בכל זאת לתרגם, משמעותו עצב, מצוקה שנובעת מאבדן. תחושה דומה לזו שחשים אחרי ליל הוללות. סטייט אוף מיינד, דרך להסתכל על החיים, מצב רוח יסודי ומהותי השולט בשירה המודרנית הטורקית, במוזיקה שלה, מושג תרבותי שמבטא כישלון המבהיר את תחושות הדכדוך וההשפלה שירדו על איסטנבול אחרי נפילת האימפריה העותומאנית. האופן שבה ההיסטוריה של העיר משתקפת בשרידיה היפים. היופי שבכאב, הפואטיקה שבצער.

‏צילום מסך 2014‏.07‏.02 ב‏.08.28.09

בהוזון היופי מלכד את הכאב, את התשוקה ואת המוות לחוויית חיים סוחפת טוטאלית, חופשית וכלואה כאחד בתוך המוזיקה, האלכוהול והלילה המלנכולי; בתוך זירה הרת גורל שהגאולה נסתרת בתוכה כפיתיון. גאולה שאור הבוקר מסנוור מכדי לראותה. 

אורהאן פאמוק שהקדיש פרק שלם למושג הוזון. בספרו "איסטנבול זיכרונות ילדות" כותב:

הוזון היא ההרגשה שילד עשוי לחוות כשהוא מסתכל דרך חלון מכוסה אדים. בגלל ההוזון האהבה אינה יכולה להוביל לשלוות נפש. כמו בסרטים טורקיים ישנים, ספור האהבה המרגש יתפתח בהכרח למלודרמה, אם העלילה מתרחשת באיסטנבול והגיבור נושא עמו את ההוזון מלידה.

‏צילום מסך 2014‏.07‏.02 ב‏.08.31.06

בחלומותיי עשיתי סרט קולנוע לא תקופתי, באורך מלא שכך אולי הייתה נראית סצנת הפתיחה שלו:

חוץ. חצר ליד הצריף. צהריים.

חם חמסין. דבר לא זז. המצלמה, מגובה נמוך, עוקבת ללא קול, בשוט אחד ארוך מתוך הצריף אחרי אלגרה שיוצאת ממנו עם סדין, שמה בגיגית עליה שופכת מים, לא סוחטת. תולה אותו על חבל הכביסה – רטוב לגמרי. הסדין נוטף מים. אלגרה נכנסת לצריף. אלי יוצא מהצריף חצי גוף ערום, מזיע ועצבני, עם מזרון. מניח אותו ליד הסדין. נכנס שוב לצריף, מוציא על הידיים ילדה בת 4, משכיב אותה על המזרון, רץ לאלגרה תופס אותה על הידיים, משכיב אותה ליד הילדה ונשכב לידן. שקט הרבה זמן. המצלמה עולה – שמיים. המצלמה יורדת – עיניים פעורות של ילדה ששוכבת מאושרת בין הוריה. המצלמה היא עיני הילדה (POV ילדה) הילדה מתרוממת והמצלמה מתרחקת ומגלה מבעד לעיני הילדה, קרוב מאד אליה – עשרות סדינים לבנים רטובים ותלויים שלמרגלותיהם פרושים מזרונים שעליהם שוכבות משפחות. הסדינים נוטפים, אין בהם תנועה. זמן מה ממשיכה תמונה כמעט סטאטית. לפתע נכנס קול דק של רוח ולאט לאט מתחילים הסדינים לנוע ומתחילים ריקוד פראי. נכנסים קולות של אנשים וילדים, פרץ של שמחה על זה שנעשה יותר קריר שאפשר לנשום.

הסדינים הרטובים בתפקיד המזגן של פעם. 

האם ראיתי את זה בילדותי? האם סיפרו לי? לא חשוב, שהרי אחרי שמקשיבים לסיפורים שמספרים לנו על ינקותנו למשל, נטמעים בנו הספורים ומתגבשים לזיכרון ממשי שגובר על החוויה המקורית.

חזרתי לספרו של פאמוק לאחרונה וגיליתי שבדקדוק הטורקי יש שני זמני עבר: בראשון משתמשים כשמתארים דברים שהיינו עדים להם, ובשני את ה"עבר הסיפורי״, שבו משתמשים כדי לספר דברים ששמענו עליהם, אך לא ראינו במו עינינו. למשל, כשמספרים חלומות בטורקית, משתמשים בצורה השנייה. בגלל שמישהו בחלום סיפר לך משהו עליך.

4 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. שוב את עושה לנו את המחול התוך בטני הזה, מכווץ ומשחרר מכווץ ומשחרר. מרגשת כבר אמרנו? עוד..!

  2. טקסט פשוט יפהפה.

  3. מקסים ומרגש

  4. מקסים ומרגש ומרתק מאוד. עושה חשק להשלים פערים עם התרבות הטורקית :)

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות