ספרות | פרקים מתוך ספר האומץ, מאת אייל בן משה

ד.

בגלל כל מה שהיה בחרתי דרך ארוכה להגיע הביתה. המשכתי עד המגרש של בית"ר נתניה, ירדתי לכביש של הים, ומשם התחלתי ללכת בחזרה לשכונה. 

"הרצל!! עצור!!". מכונית סובארו אפורה נעצרת ואני נכנס לתוכה, השיר 'אבא שלי' של גילי ארגוב בטייפ וקצת מכניס'תי לדיכאון. 

"לאן אתה נוסע?", אני פונה אליו בהתלהבות. הוא לא עונה לי, ואני ככה נכנס לבלבלה קטנה ואז מסתכל לצדדים וזורק לו. 

"איזה טוב שבאת, לא היה לי איך לחזור". 

מתחת לרגלים שלי מפוזרים עלים יבשים של גת, ועליהם זרוק עיתון מעריב של היום. תמונות של הפצצות, בתים הרוסים, אנשים מבוהלים, ילדים עם אינפוזיות שוכבים בבתי חולים, נשים צעירות עם עיניים מדוכאות וגברים עייפים רצים לכל הכיוונים. 

"ת'רוצה  לבוא איתי לים? אני צריך להוציא את הרשתות" הוא זורק, ככה באדישות בלי להזיז את המבט הערסי שלו מהשמשה של האוטו.  

"ממתי אתה קורא מעריב, יא אשכנזי?"

הוא מזיז את הפרצוף המכוער שלו אלי, ככה, לאט לאט.

"זה אחלה עיתון, יותר מהזיוני שכל האלו מידיעות".

"טוב, תירגע, מה כבר אמרתי". 

הסובארו קורעת את כביש החוף ועכשיו 'היה זה בערב סגריר' מתנגן בטייפ. אני מסתכל על הים מעבר לחלון המכונית וחושב שהוא סוער מידי בשביל לשים רשתות, ונזכר גם איך לפני כמה שעות רצתי משם כמו פחדן, סמרטוט, כמו תרנגול.

"יאללה, אני בא".

המכונית רועדת מהדרך הלא סלולה ומתמלאת באבק לבן, הוא מאט. 

"תן גאז, מה יש לך, עוד מעט נכנסת שבת".

 "חראם על האוטו. תוך שתי דקות אנחנו מגיעים, אל תדאג".

יאללה, שייסע יותר מהר, שכבר נגיע, נעשה את מה שצריך לעשות ונחזור. אנחנו זוחלים בירידה לים שמוסתר לרגע על ידי הצוקים החומים ונגלה לאחר שנייה. אני מסתכל לצדדים, לצד הצפוני והדרומי של החוף ולא רואה כלום, הכל ריק, אף אחד. אנחנו יוצאים מהרכב, לוקחים חליפות גלישה ישנות מהבגאז', הולכים מאחורי השירותים, לובשים אותם ופונים דרומה לכיוון החוף הירוק. 

גם עכשיו אין הרבה עקבות רגליים בחולות. אפשר רק לראות סימנים של צעדים מהירים, בטח שלי. אף אחד לא עבר כאן צפונה דרומה, או דרומה צפונה בשעות האחרונות, כאילו לא היה פה כלום. "אף כלב לא היה פה", אני לוחש ומרגיש קצת מושפל. 

"תראה איזה מים, אתה בטוח שתתפוס דגים?" 

הרצל, כמו בלטה, לא עונה, אטום, הולך ונכנס מהר למים הקפואים. אני אחריו, עוצר לשנייה ומנסה להתרגל למים. הביצים שלי הופכות קשות כמו אבנים והשיניים שלי עושות קונצרט. על הזין שלי, אני לא נכנס אתו לשם. עוצר ממש איפה שהמים מגיעים בקושי לברכיים, ומתחיל לחזור אחורה ולצאת מהים. פתאום הרצל עוצר, כאילו מרגיש משהו, אולי קולט שאני לא אתו במים. הוא לא מסתובב ונשאר באותה תנוחה מאובנת לכמה שניות, רק שלא יקבל את הג'ננה שלו עלי עכשיו כמו שפעם קיבל על מישל עמאר שניסה לסטלבט עליו, כמו שהוא מסטלבט על כולם. אני מרגיש שרץ לו משהו בראש.

"הרצל, כַנֵס, אני כבר בא, אני צריך להשתין", אני צועק לו ומקווה שהוא יאכל את זה וימשיך להוציא את הרשתות בלעדיי. 

‏צילום מסך 2014‏.09‏.07 ב‏.09.33.17

ה.

הרצל מסיים לטגן לו את הדג השני ומתחיל לאכול אותו, מסתכל אלי ומחייך כשחתיכות דג תקועות לו בין השיניים השחורות שלו. 

"למה לא נכנסת איתי למים יא כַוַואפ", הוא זורק פתאום בצורה שמעלה לי את הפיוז. לפתע אני תופס חרא עליו, רע, לא יודע מאיפה זה בא לי. הוא ממש אהבל. עבריין. כל הזמן נמצא בחוץ, ברחוב. הוא בטח נרקומן, ולא מתקלח אף פעם. האוטו שלו מסריח, לא רציתי להגיד לו את זה כדי לא להעליב אותו. הוא בטח למד עד כתה א' ומאז ברח והלך לעבוד בשוק. כל הפנים שלו צלקות, כל הגוף שלו. חינג'רו אותו מלא פעמים. והוא אף פעם לא מדבר על זה כששואלים אותו. גם לא מסתובב עם הרבה אנשים, אין לו הרבה חברים, מתעסק רק בדיג הזה שלו, דג מה שהוא תופס ומוכר בשוק, ויותר מזה לא רואים אותו. אני לא מבין למה רק אני מסתדר אתו. רק איתי הוא מסתובב. את כולם הוא דוחה, לא מגיב אליהם, והם מפחדים ממנו. ילדים בשכונה מריצים עליו כל מיני ספורים, שהוא הלך מכות עם זה, ודקר את זה, ושכב עם ההיא. בל"ג בעומר האחרון סיפרו שקארין, הבחורה הכי כוּסית בשכונה שלנו באה אליו והציעה לו שיזיין אותה. אני תמיד מבקש ממנו שיספר לי על זה, או שרק יאמת את הסיפור אבל הוא מסרב. מעניין למה הוא לבד כל הזמן. אני יכול להבין אותו, כולם חארות, כולם מפגרים. אני חושב שהוא יתום, אבא שלו נכנס לכלא אחרי שרצח את אמא שלו, אין לו עוד אחים, ואם יש אז הם בכלא. כשאני מסתובב אתו אף אחד לא מתקרב אלי, הוא הגב שלי. פעם אחת רוברט וחלק מהגולשים רדפו אחרי בכל השכונה, ובמקרה ראיתי אותו יושב עם בחורה מהשכונה השנייה על אחד מספסלי האבן החדשים ששמו ברחוב הראשי. הוא חיבק אותה והיא הקיפה בידיה את מותניו, עוד מרחוק ראיתי שהיא מעריצה אותו. אני לא יודע אם ממש אוהבת, אבל מעריצה. כאילו הרצל הוא זוהר ארגוב או עופר לוי, או איזה עבריין. היא הייתה יפה, השיער שלה היה חום וחלק ומלא וגולש על כתפיה כמו של נערה איטלקייה. הפנים שלה היו רכות ונעימות, גם את זה יכולתי להרגיש מרחוק. 

הפנים שלו היו רגועות כשהוא ראה אותי רץ, הגוף שלו דיבר אלי, אמר לי ברוך הבא, אתה חבר שלי. התיישבתי לידו והוא המשיך להתענג ורוברט והחברים שלו נעצרו במרחק בטחון מאתנו, כמעט נפלו בגלל העצירה הפתאומית כמו בסרט אמריקני מצויר. הם עמדו במרחק כמה מטרים ודברו בשקט אחד עם השני מה לעשות. הם הסתכלו עלי, פחדתי לחשוב מה עובר להם בראש, מה יהיה כשהרצל לא יהיה לידי. 

לאחר כמה רגעים שהם כבר התחילו להתייאש מלחכות והתפזרו, התחלתי להירגע קצת. זה מין שלב כזה, שצריך לחרוק שיניים בתחילתו. ממש כמו שנכנסים עם גלשן לים, במים הרדודים אתה נלחם עם הגלים שלא נותנים לך להתקדם. אבל כשעוברים אותם ומגיעים למים העמוקים, מתחילים ליהנות מהרוגע של המים של העמוקים. 

הרצל נרדם, זרוק כמו איזה נרקומן, אפשר לבעוט לו עכשיו בראש והוא לא ירגיש. איך הוא בכלל יכול להירדם ככה בקור, בלי נעליים בלי כלום. העור של כפות הרגלים שלו עבה כמו של פּיל בגלל שהוא אף פעם לא הולך עם נעליים. אני מחליט להסתובב קצת, מה שלא עשיתי בבוקר, ומתחיל ללכת הפעם לצד הצפוני איפה שבקיץ נשים וגברים משתזפים בעירום. יש את שרון הבלונדינית, שאימא שלה הולנדית, ובגלל זה היא ככה בלונדינית, שמספרים שראו אותה משתזפת שם בעירום. אני אישית לא ראיתי אבל זה לא שינה כלום כי בכל פעם שעברתי לידה ראיתי אותה בעיניים שלי עירומה.

חצי שעה בערך לוקח להגיע לחוף של העיר ופתאום מתחיל להתנגן לי שיר בראש, "בעבר היו זמנים שהיינו מבלים…", ואם אני כבר מתחיל לשיר זה סימן שנרגעתי קצת. עכשיו הצעדים שלי יותר קלילים, כאילו נעלתי איזה נייק אייר עם כריות אוויר ואני יכול לרוץ בחופשיות או לקפוץ לסל ולהגיע לטבעת. וחיוכים יוצאים ממני עכשיו, חושפים את כל השיניים, מאוזן לאוזן כמו שאומרים. איזה רוגע, איזה שלווה, בא לי לצעוק משהו, לצרוח לשמיים, 'הזין שלי', כן, 'הזין שלי', לזעוק את המילה המזדיינת הזאת. תמיד שמישהו מתחיל אתך בקללות או מכות ואתה אומר לו זין, או בן זונה זה ישר מדליק ת'בנאדם ואתה מרגיש קצת שחרור כי זרקת לו מילה כבדה שלוקחת מימך את כל הקריזה שחטפת עליו. ואז חום מחרמן מתחיל לעלות לי מהתחת ועד לצוואר, הזין שלי מתחיל להתרומם, להתמתח, שרון באה לי עכשיו בפנטזיה. לפני זה ממש בשנייה אני בודק שוב, מרחרח, מביט לצדדים שאין איש בסביבה, מרחוק כבר רואים את הגגות המשולשים של המסעדות שבחוף של העיר ומאחורה את הקיוסק של צ'ארלי, ואני כמעט באמצע על החולות הלבנים והצדפים והקונכיות והצוקים ששלטי אזהרה, 'מט לנפול', תקועים עליהם. יש מולי בית מקרטונים שאין בו כרגע אף אחד, אבל לא מתאים לי שם. הבנאדם שגר שם יכול לבוא ולהפריע באמצע. אני ממשיך עוד טיפה ומתרחק כמה שאפשר משם, ומגיע ממש קרוב לחוףסירונית, איפה שיש סלעים גדולים שעומדים על החוף עצמו ובניהם אפשר למצוא המון מקומות להתחבא, גם שם באים המון נודיסטים, בעיקר בתקופה של השבדיות והנורבגיות שכבר שנים לא רואים אותן. אני מוצא חתיכת חוף שמוסתרת בין שני סלעים גדולים שמכוסים במלא ירוקת, בקיץ המקום הזה ממש כמו בסרט הלגונה הכחולה, ונעמד צמוד לסלע, אבל לא ממש קרוב, מוריד את המכנסיים כשהברכיים שלי כבר רועדות מרוב התרגשות, אבל מיד מעלה שוב כי קר מוות, ומוציא רק את הזין ומתחיל לשפשף ולפנטז על שרון, שהיא איתי עירומה, וקיץ עכשיו, והיא שזופה ומחייכת ואני מלטף לה את החזה וגם למטה, איפה שהשערות רכות ודלילות והשפתיים נעימות וחמות, וממנה אני עובר להרצל ומרגיש את הזין שלו בפה שלי, ואיך הוא נכנס בי מאחור ושוב אני חוזר אל שרון, אל העור הרך שלה, כמו קטיפה חומה אדומה, בוערת, הבטן שלי מחליקה על הבטן שלה, אני נכנס אליה והיא מקבלת אותי בתאווה.   

אני גומר על המים והשפיך שלי כמו קצף לבן מעלה אדים מהמגע החמים שלו עם המים, ומרים את המכנסיים וסוגר אותם במהירות. עכשיו, הקור שנכנס לי לגוף כל הזמן שהבאתי ביד, תופס לי את הרגלים יותר ממקודם. 

הבטן נדבקת לי לגוף ובאה לי הרגשה מסריחה כזאת, כמו לא אכלתי כלום כל היום, ואני מתחיל לחזור במהירות, וכמו תמיד בהתחלה הולך אבל מרגיש שהרגלים רוצות לרוץ, והקור רק נהייה יותר קר מרגע לרגע, ואולי גם ירד גשם עכשיו, השמיים הופכים אפורים. 

כבר מרחוק אני לא רואה את הסובארו של הרצל וזה מלחיץ אותי מאוד וגורם לי לרוץ בטיל לכיוון הקיוסק שנראה עכשיו בית נטוש. 

הרצל נעלם, אפילו אין שאריות דגים בשום מקום. אני מתחרפן, מסתכל לכל הכיוונים, לא מבין ת'עצמי ממש למה אני עושה את זה ומתחיל להרגיש איך כל המקום הזה סוגר לי על הנשמה. אני שואל את עצמי אם בכלל פגשתי אותו היום, או שאולי הוא בטח  קם, ראה שנעלמתי, אסף את הדברים שלו ונסע. בחנייה אני רואה קצת כתמים של פחם מטושטשים שמישהו ניסה להסתיר או לנקות ונרגע קצת, אחרי הכל אני לא כזה מסטול, במחשבה שנייה זה יכול להיות גם מישהו אחר, לא הרצל, ואני קצת מתחרפן עכשיו. מצד אחד טוב לי לא לראות את הרצל עכשיו, מצד שני הילדים יכולים לבוא עכשיו.  

.

אייל בן משה, יליד נתניה. ספר האומץ נכתב במשך 10 שנים ומגייס בימים אלו מימון לצורך עריכתו והפקתו דרך אתר הדסטארט. הרומן יצא בהוצאת גרילה תרבות ובעריכת המשורר והסופר מואיז בן הראש.

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות