החזית הקולנועית | גט בלב

כרם בלומברג

את הסרט ״גט״ הלכתי לראות ביום הקולנוע הישראלי בקולנוע לב בתל אביב. הזמנתי מראש כרטיס להצגת בוקר, בתקווה שאשב לי פחות או יותר לבד, אצפה בדרמה קורעת לב ואוכל למרר בבכי לנפשי. מעין תרפיה שכזו.

התמזל מזלי ללמוד קורס בימוי שחקנים אצל שלומי אלקבץ לפני שנתיים וצפיתי בשני הסרטים הקודמים בטרילוגיה שלו ("ולקחת לך אישה" ו"שבעה") בשנה האחרונה. הכרתי את הסיפור היטב וגם קצת את העשיה שמאחוריו. בהחלט, מצב אידיאלי לצפיה בסרט לחובבת קולנוע.

התורים לאיסוף הכרטיסים עשר דקות לפני הסרט ניבאו תמונה אחרת, ומצאתי את עצמי עם שתי חברות יושבת באולם מלא עד אפס מקום. הצפיה הזאת לא הייתה חוויה פשוטה עבורי ואני מרגישה שהסרט לא נחווה באופן אובייקטיבי, אלא בהכרח כחווית צפיה חברתית-תרבותית-ישראלית (מהסוג של ישראלי שמגיע לקולנוע לב באמצע השבוע להקרנת בוקר).

הסרט מספר את סיפורה של ויויאן אמסלם (רונית אלקבץ) אשר סוף סוף מגיעה לבית הדין הרבני לדרוש גט מבעלה. הסרט כולו מתרחש בתוך החדרים המעופשים של בית הדין. ככל שעוברים החודשים (בכתוביות אינסופיות) ומתקיימים אינסוף דיונים, אנחנו נשאבים לתוך זמן בירוקרטי, שרירותי ומתעמר. אט אט אנחנו מאבדים את האחיזה בזמן המציאותי, בהגיון של התנהלות בית הדין, וכל תקווה שנותרה לנו תלויה בנחישותה ועקשנותה של ויויאן להשיג את הגט שלה.

גט

אחד אחד עולים גדולי השחקנים הישראלים בליהוקים מבריקים ונותנים הופעות מרשימות. בבימוי של האחים אלקבץ, כפי שאני תופסת אותו, אין שחקן שזז ימינה או שמאלה שלא לפי הוראה. אין מילה בצרפתית או עברית או מרוקאית שנאמרת באופן לא מתוכנן. אין נעיצת מבט ארוכה שלא חשבו עליה בעריכה, וזה מדהים לראות איך זה עובד על הקהל. זה עורר תגובות אצל אנשים, בעיקר המון צחוק. הצחוק הוא ברור, הרי המצב הוא אבסורד. בית הדין הוא פארסה וברור מההתחלה שצדק בין אישה ובעלה, בין אדם לחברו או בין אדם לאלוהים, לא הולך ליהעשות כאן.

אבל הם גם צחקו על מזרחים. גם זה היה לי ברור. כל פעם שנשמעו ביטויים בערבית, כשהשפות היו מעורבבות יותר מדי, כשהסאבטקסט היה גלוי מדי, כשהדמויות היו צעקניות מדי, כשהן לא הבינו מספיק. אולי זו קשור לבחירה של האלקבצים ללהק את זאב רווח לתפקיד של גבר ששולט בביתו ובאשתו ביד רמה כשכולם רגילים לראות אותו בתפקידים קומיים. אז ברור שזה מצחיק, וגם זה כמובן מכוון בבימוי.

כשרובי פורת שובל, בתור גיסתה של ויויאן, נכנסת לבית הדין כרוח סערה, נוזפת בשופטים שהשפילו את אחותה הרווקה שהעידה לפניה, ובגדול מודיעה לרבנים איך העניינים צריכים להיות בצורה הכי ישירה וכנה, כל מה שהרבנים רוצים לעשות זה להעיף כבר את הפרחה הזאת שלא מפסיקה לדבר מבית המשפט. והקהל יחד איתם. דווקא כשויויאן לא מפסיקה לצחוק אחרי שפורת שובל יוצאת מהחדר (הצחוק היחיד שלה בסרט) הקהל ישב בשקט והביט בה מלמעלה, ממקומם של השופטים.

שמעתי מישהו מחקה טון דיבור מסויים, איזה משפט שנאמר, ככה זרק לחלל האוויר באמצע הסרט, כאילו לא יכל להתאפק. הקהל באמת נהנה לצחוק על כולם: על הבעל, על הרבנים, על העדים, על עורכי הדין, על הכתוביות.

גט 2

נדמה לי שמאז "אפס ביחסי אנוש" הקהל הישראלי מת ללכת לקולנוע, לראות קומדיות ולהיקרע מצחוק על כל הישראליוּת המשותפת שיש לכולנו. לא הצלחתי להבין איך זה שאני יושבת בתוך קהל שנדמה שהוא צופה בקומדיה, בזמן שעל המסך עומדת אישה שכל הסרט אף אחד לא מקשיב לה, הרבנים משפילים אותה, בעלה מתנכל לה, אף אחד לא מצליח לעזור לה. גם לא אנחנו, הצופים. כבר שלושה סרטים שהאישה הזאת מתחננת לגט מולי, קורעת את ליבי, עוברת תהפוכות ומצבי רוח, מתייאשת וחוזרת לנסות. מחזיקה אותי בסיפור שלה בכוח אפילו שזה סיפור כביכול זניח. למי אכפת בכלל מהאישה הזאת שהולכת וחוזרת מדיונים במשך חמש שנים?

אולי אני נהנית לסבול בסרטים. אין ספק שהתעמקתי בכל מבט של רונית אלקבץ, שהרגשתי שהסיפור המשפחתי והאישי שלה חי לנגד עיני כבר הרבה זמן. כמובן שמיררתי בבכי במהלך המונולוג שלה בסוף. וזה לא שלא צחקתי. באמת שצחקתי כשהיה מצחיק. אני חושבת שישנה כוונה ברורה בבימוי להצחיק ברגעים מסוימים. אבל לא הרגשתי שאני יכולה לצחוק על הדמויות ועל הסיפור שלהן ועל הכאב שלהן. לא היה לי לב לצחוק על איך עורכי הדין מוליכים אותן שולל כדי להוכיח נקודה, או לצחוק על המצב בו הן חיות, או על הרצונות או הפחדים שלהן. פשוט לא יכולתי לצחוק עליהן. הרגשתי שזה כואב מדי. כעסתי על אטימות הלב של האנשים מסביבי. הזלזול שהרגשתי מסביבי לדמויות היה אמיתי. לצפות ב"גט" ולהרגיש שהקהל חושב שהוא רואה סרט בורקס זו חויה משונה מאוד. לסיים את הסרט ולשמוע בתור ליציאה את קהל הצקצקנים של לב מדבר על "אויש, איזה נורא זה" ו"זה לא באמת ככה, זה מוגזם" כאילו יש להם מושג על מה הם מדברים, הבהיר לי שוב כמה בשביל אנשים מסוימים, אולי בשביל הרוב, קולנוע זה רק בידור.

אולי הדרך להבין את הצחוק הזה היה האישה שלידי: היא צחקה, באמת, כל משפט שני בסרט. צחוק היסטרי ו"נו באמת" על דברים שאמרו הרבנים. צחקה וצחקה עד שהגיע הסוף ומיררה גם היא בבכי. אולי הצחוק הזה זו התמודדות עם כל הקושי והכאב שעולה בסרט, אני רוצה להאמין. אבל גם לא ממש מאמינה.

בסופו של דבר אני חושבת שיש פה הצלחה אדירה של היוצרים: הסרט הזה, שמספר את סיפורה הארוך והמייסר של אישה אחת – מזרחית, מהגרת, מאמינה, על המאבק שלה לחופש – מצליח לגייס את כל הצופים לצידו למן הכתובית הראשונה. הסרט אינו משתמע לשני פנים במובן של המסר. הוא מאוד ברור. בין אם אנשים בכו או צחקו, האפקט הרגשי פעל על כולם ואין אדם שישב בקהל ולא חשב שלאישה הזאת מגיע חופש בחירה.

אני מאמינה שזו הצלחה כבירה.

תגובה אחת בפוסטהוספת תגובה
  1. להתנשא על כל הקהל זה יותר טוב מלהתנשא על דמויות מסרט?

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות