אג׳נדה | מוסף גלריה: כרוניקה של מוות ידוע מראש

מיכל צורן

יש משהו נורא טרחני בהצבעה על הידרדרות של מוסד ותיק כלשהו. זה מריח מ״פעם היה פה יותר טוב״ ו״הדור הולך ופוחת״ – שקרים נפוצים שאיכשהו תמיד עובדים. מעולם לא האמנתי שבעבר אנשים היו אחרים, אבל אני כן חושבת שמערכות מסוימות משתנות, ויחד עמן – הנורמות שפועלות במסגרתן.

״גלריה שישי״ היה מוסף שתמיד אהבתי לקרוא. הוא דיבר בשפה שלי, על הדברים שעניינו אותי, וסבב סביב הקבוצות שרציתי להשתייך אליהן. ייתכן וזו אני שהשתניתי ופיתחתי תודעה, אבל בחודשים האחרונים החוברת שמגיעה לפתח ביתי בשישי בבוקר מדיפה עייפות חומר ועצלנות: הנושאים חבוטים וחדגוניים, הכתיבה טרחנית ומשעממת, האמצעים דלים, ולא נעשים שום מאמצים להשקיע בתוכן משמעותי וייחודי. את מקומו של אותו תוכן תופס אגו-טריפ של כותבים ששכחו שתפקידם הוא לדווח לקורא על תרבות ולא לדווח מה על החופשה האחרונה שלהם בצפון.

ניתן לקשור את העניין דווקא לקטע מתוך ראיון שהתפרסם מעל דפיו של בן הדוד הרציני יותר של גלריה שישי – מוסף הארץ, שהתפרסם לפני מספר שבועות. ההיסטוריון בועז נוימן טען שם כי הבעיה של השמאל בארץ היא חוסר יכולתו לקבל את העובדה שכבר מזמן הפסיד, ולא רק שהפסיד, אלא שדברים מתנהלים על מי מנוחות אף על פי כן. יש הרבה בעיות בדבריו של נוימן כפי שהם באים לידי ביטוי בראיון הזה, אבל הנקודה הזו, שלמרבה הצער זוכה לחצי פסקה בכתבה, מדויקת במיוחד. אפשר אולי להגיד שגלריה שישי הוא מעין אנדרטה חיה לשמאל שהפסיד, לא רק פוליטית אלא תרבותית ומסרב להכיר בכך או להשתנות. התזמורת שניגנה על הטיטניק בעודה שוקעת.

ארחיב את האבחנה הזו דרך סקירה חפוזה של כמה מהשערים האחרונים של גלריה שישי:

בגליון שיצא באמצע חודש ספטמבר התנוססה על השער תמונת יח"צ של יהודה לוי, שהפנתה לכתבה קצרה של מיכאל הנדלזלץ. מבקר התיאטרון תיאר מה הרגיש בעת הצפייה בפרמיירת הסדרה החדשה של לוי. בבוקסות קטנות התלבטו גילי איזיקוביץ ונירית אנדרמן האם לוי הוא סלב או שמא שחקן.

גלריה יהודה לוי

בגליון שלפני כן עיטר את השער פוסטר של הסרט המדובר 'התבגרות', בצירוף הבטחה לספק לקורא את ״הסיפור המלא מאחורי הסרט״. הפרויקט כלל ראיון שטחי עם השחקן הראשי מתוך מסיבת עיתונאים שנערכה בניו יורק וכמה אמירות ריקות של אורי קליין על מושג הזמן ביצירותיו של הבמאי.

גלריה 29.8

הגליון שקדם לזה הציג את כריכת הספר שכתבה טוריה פיט, האצנית האוסטרלית שנשרפה בכל גופה – סיפור שהתרחש לפני כשנתיים והתפרסם בכל העולם כחודשיים לפני צאת הגליון. הכתבה עצמה סקרה את פרטי המקרה ותובלה במספר שאלות עליהן השיבה פיט ביבושת, כפי שהשיבה בכל אינספור הראיונות שנערכו עמה בחודשים האחרונים. כל זה לא מנע מעורכי גלריה להכריז על גבי השער כי מדובר ב״ראיון מיוחד״.

גלריה טוריה פיט

המשותף לכל השערים וכתבות השער שציינתי הוא היעדר ההשקעה. מגזין תרבות – ובמיוחד כאשר מדובר במגזין התרבות המודפס היחידי בארץ (איני מחשיבה את שבעה לילות, שכן הוא מגדיר עצמו כמגזין בידור, ואכן נבדל משמעותית מגלריה שישי בכוונותיו) הוא מושג אשר מחוייב לפורמט כלשהו. החומרים שמיוצרים במגזין כאלה חייבים להיות, קודם כל – מקוריים. כאלה שיוצרו עבורו במיוחד. אחרת אין כל הצדקה להוציא מגזין מודפס. אבל המערכת של גלריה לא ששה להתאמץ בעבור קוראיה – להוציא צלם? למה לטרוח כשיש סוכנויות יחסי ציבור? לראיין את יהודה לוי? הנדלזלץ יכתוב את זה יותר טוב בלעדיו.

מה כן יש בגלריה, בהיעדר תוכן תרבותי של ממש? טורי דעה. המון המון טורי דעה. גם הם לא מדברים על תרבות, הו לא, הם מדברים על כותבי הטורים. אורי קליין מסביר מדוע מותר לו לשנות את דעתו על סרטים בצפייה שניה, אבי פיטשון נזכר כמה אהב מוזיקת פאנק בשנות השמונים, בן שלו מתאר את ילדותו – והיתה זה הרי הילדות של כולנו, לא? – הטובלת בשיריו של יגאל בשן, ושגיא כהן סוגר חשבונות עם מארחים ומלצריות שנהגו בו בחוצפה. לולא הטורים האחרונים של אייל ביזאוי המרענן ועוד קומץ זעום של צדיקים, היה מדובר בעיסה אחידה ומייגעת של יומן צפייה/קריאה/שמיעה. או בקיצור, גברים לבנים (ברובם) ממעמד גבוה מקשקשים על עצמם – אין כל חדש תחת השמש.

בהינתן וגם הכתבות בגלריה הן למעשה טורי דעה בתחפושת, קיבלנו גרסת פרינט של בלוג אינטיליגנטי במיוחד – לא דבר רע כשלעצמו, אבל ביחס להגדרתו כמגזין תרבות מודפס, הוא אינו ממלא את התפקיד. האם הצוות של גלריה שישי אכן מתעצל לעבוד בשביל קוראיו? או שמא החליט שהגיגי הכותבים מעניינים ממושאי הכתיבה והפך אותם לכוכבים האמיתיים בכוונה תחילה?

אני סבורה שהתשובה מעט מורכבת יותר – חוסר ההשקעה המופגן של גלריה שישי, חושף את סדר העדיפויות הלקוי של המגזין, ויחד עמו – תופעה נרחבת יותר שמתרחשת בחברה הישראלית, או יותר נכון, בשמאל הישראלי. זהו השמאל עליו מדבר נוימן, זה שכבר הפסיד אבל לא מוכן לקבל את העובדה שכלום לא השתנה בשל כך, זה שמהווה מרבית מכותבי וקוראי גלריה שישי. אותו שמאל החל להרגיש את הקרקע רועדת תחת רגליו, ותגובתו האינסטנקטיבית היא כמעט חייתית – הוא בחר לזנוח את המעטה התרבותי שעמו זוהה תמיד, ולדבוק באידיאולוגיה טהורה.

הנספח התרבותי של עיתון הארץ, נחשב (והיה) מאז ומתמיד מוסד שמאלני מנותק. ראשית, העיסוק בתרבות וברוח נקשר במדינתנו, למרבה הצער, באופן אוטומטי לאוכלוסיה השמאלנית-אשכנזית, ואכן, הן הכותבים והן הקוראים של המגזין משתייכים ברובם לאותה קבוצה. שנית, בניגוד למוסף, שמשתדל לדבר פוליטיקה, זהויות, מגדר וכיוב׳, גלריה שישי נשאר תמיד בגבולות תל אביב הלבנה, ומה שמעניין אותה. הנושאים המשתנים – אם מדובר באופנה, אוכל, מוזיקה או קולנוע – טופלו תמיד מאותה נקודת מבט ובאותו אופן, כך שלעתים נדמה היה שמדי שבוע מתפרסם, למעשה, אותו גליון בדיוק.

ניכר כעת כי מערכת המגזין החליטה להשיל מעליה את המסכה התמטית המיותרת, ולדבוק במסר עצמו. כי זה הרי לא משנה אם מדברים על השיר של עדי אולמנסקי או על הסרט של פון טרייר, העיקר הוא שכולנו שמאלנים מבית טוב שמתעניינים בתרבות ופנאי. סיקור וביקורת התרבות נדחקו הצידה, לטובת מה שתמיד נחבא מאחוריהם – הנוכחות השרירה של השמאל הלבן, העיסוק הזחוח שלו בקיימותו, או אם תרצו, ה״אוננות״ של על עצמו. שכן, כל עוד יש אנשים שמדברים על עצמם בראי התרבות – עדיין קיים שמאל בישראל.

גלריה שישי מבקש לאחוז בקרנות המזבח ולהכריז כי יש עוד שמאל בישראל. אותו שמאל אליטיסטי לבן, גברי, מתנשא, שמסתכל סביב בייאוש ותוהה לאן נעלמה המדינה שלו. בתקופה בה שלטונו מתערער אט אט, כאשר מזרחים, נשים, דתיים ועוד שלל מיעוטים מתחילים לדבר על דיכוי ולדרוש יחס אחר – השמאל של גלריה מתחיל לחשוש, בצדק, למקומו בחברה. עזבו אתכם מתרבות עכשיו, מדובר במלחמת קיום. השמאל כותב את עצמו מדי שבוע כדי להוכיח שהוא עדיין כאן, ועדיין יודע הרבה יותר טוב.

5 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. האמת שגם קפה גיברלטר נהיה מוסד טרחני לא פחות , פעם הייתה פה מוזיקה עם נשמה, היום אוכלים פה את הראש

  2. כתבה מדוייקת.
    כקורא של הארץ,מזה שנים,כמעריך של העתונאות האמיצה שלו,שמוקיר של היחס המחבק שלו לתרבות,כצרכן של המאמרים האקדמיים שלו,כאמן.
    בזמן האחרון אני שם לב בי אני מתרחק מהעתון,מכותבים ילדותיים כמו גדעון לוי,עמירה הס,ודומיהם-שנראה כי אינם קוראים ורואים כלום חוץ מאת עצמם,והגישה הזו מתפשטת גם לדפי גלריה,שהמודעות והפרסומים שם הפכו לעניין המרכזי שלי.
    ואני מצטער מאוד על אבדן זה.
    דה מרקר נותר היחיד,עם גיא רולניק,שנושך ומחדש ומשמעותי.מקווה שישאר כזה.
    גלריה נתנה פה ועיניים לכל צרכן תרבות בארץ הזו,הרבה אחרי שעתונים אחרים הצהיבו
    ופשוט ויתרו לטובת המכנה הנמוך ביותר האפשרי-רכילות,דוגמניות ופושעים.
    אז גם זה נגמר ונשארנו כל אחד לעצמו.
    שתפו אותנו אם תתקלו בפיסות תרבות באיזה שיטוט אקראי ברשת או בחיים.
    תודה

  3. טוב.
    אבל אני לא מבין כל כך, אולי תוכלי לעזור לי ולגאול אותי מטפשותי.
    אם השמאל מת, והפסיד, ונרקב, אז למה כולם מחטטים בגופה כמו עורבים לאחר מלחמה? ולמה ימנים כשמאלנים מאשימים את השמאל בכל מה שרקוב ועדיין טוענים שצריך להלחם בשמאל מלחמת חורמה?

    אולי זה פשוט מה שקל לעשות?

  4. אני מסכים כמעט עם כל הנאמר במאמר בהקשר לתוכן ההולך ומדרדר של ״גלריה שישי״. אני מתקשה להבין, עם זאת, מדוע מתעקשת הכותבת להשתמש שוב ושוב בהגדרה ״שמאל״ כדי לתאר את השכבה החברתית השוקעת אליה היא מתכוונת. אני אמנם דוגל בזכות ההגדרה העצמית, אבל אני לא חושב שכאשר שכבה אליטיסטית שבנתה מדינה על בסיס אפליית מזרחים וערבים קוראת לעצמה ״שמאל״, אני חייב לכבד את זכותה להגדיר כך את עצמה.

    למונח שמאל יש משמעות אוניברסלית מאוד ברורה: השמאל בעד שוויון בין בני אדם, בין מעמדות חברתיים, בין קבוצות שונות המרכיבות חברה מסויימת ובין בני לאומים שונים המאכלסים כברת ארץ או אזור. האנשים שמיכל זורן מכוונת אליהם את דבריה לא דוגלים, ולא דגלו, באף לא אחד מהדברים האלה. אז למה לקרוא להם שמאל?

    אפילו בדבר המעוות הזה הנקרא ״שיח פוליטי ישראלי״ המונחים ״שמאל״ ו״ימין״ כבר איבדו לגמרי את משמעותם. שיח פוליטי שבו אריסטוקרט כמו יצחק הרצוג נחשב ל״שמאל״ ודמוקרט בעל אורחות חיים עממיים כמו רובי ריבלין נחשב ל״ימין״, הוא שיח מעוות לחלוטין. חבל מאוד שגם קפה גיברלטר מאמץ אותו.

  5. אני מסכימה עם רוב מה שכתבת.
    כמנויה של העיתון, הגלריה ביום שישי רדודה מאוד. מלאה פירסומים ותוכן לא מעניין.
    בעבר היו כמה כותבות נשים מעניינות. העיפו את כולן ועיבו את שכבת הגברים הלבנים הנפוחים.

    אני קצת פחות מזדהה עם הגדרת השמאל.

    אגב, גם המוסף לא איכותי. אני ממהרת לקרוא את סייד קשוע. השאר, בחלק מהמקרים, סובל מרותם סיפטומים.

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות