אג׳נדה | השורשים שלי עמוקים מספיק: על מסורת כמורשת

מורן מימוני

ספרים כללי

בארון הספרים שלנו, של בן-זוגי ושלי, עומדים התנ"ך והברית החדשה לצד "כה אמר זרתוסטרא", הקוראן לצד "מרכבות האלים" וספר הטאו לצד "הגיונות". בבחירה שלנו להעמיד אותם זה לצד זה אנחנו מבקשים לחתור תחת ההבחנה המקובלת בין דת להשכלה, מסורת וחילון, ידע ואמונה.

על מדף אחר – ליד הספרים העוסקים בחברה הישראלית – עומד הספר "מה אתה יותר – יהודי או ישראלי: חרדים, חילונים ודתיים מערטלים את זהותם בפומבי", בעריכת חנוך דאום, שקיבלתי בקורס כלשהו בצבא. הכותרת הראשית של הספר הזה (זאת שמצד ימין לנקודותיים) היא עדות מובהקת למדי לאחוס"ליות הישראלית ההגמונית, שבה היהדות-הדתית שלך בהכרח מוציאה אותך ממעגל הישראליות החילונית. (בשנים האחרונות הדתיות-הציונית מחלחלת לתפיסת הישראליות ההגמונית, אבל התהליך עוד בחיתוליו ועוד מוקדם מדי לומר שהדתיות היא התגלמות הישראליות).

אבל דווקא כותרת המשנה היא זו שמביעה את היחס הדומיננטי ליהדות בצורה הטובה ביותר. בחברה הישראלית-יהודית יש רק שלוש קטגוריות של יחס לדת: חרדים, חילונים ודתיים. למעשה, החברה הישראלית-יהודית תופסת את הדת כעניין בינארי. אחד או אפס. חילונית או דתייה, אין אמצע. הניסיונות של ד"ר מאיר בוזגלו לתת "שפה לנאמנים" ולייצר קטגוריה חברתית נוספת, "מסורתיים" לא ממש זוכים לתהודה בשיח ההגמוני בישראל, למרות שזו קטגוריה חברתית שרבים מאזרחיה היהודים של מדינת ישראל עונים עליה.

ספרים ספציפי

על פי התפיסה האשכנזית-הגמונית, כל מה ומי שמנסה לצבוע את תפיסתו היהודית בצבעי אפור הוא "דתי לפי דעתי", עצלן, טועה או מתחזה. הדת, על פי התפיסה הזו, היא מערכת של חוקים המכתיבה כל אספקט של החיים והיא מוּנעת מאמונה בישות האלוהית. רוב הזמן, התפיסה האשכנזית מזהה כל סממן דתי עם פרימיטיביות ושמרנות (אם כי בנקודות ציון משמעותיות ישנה לגיטימיות ואף חובה לחזור לרגע אל חיק הדת, כמו חתונות או בריתות), אמירות כמו "בעזרת השם" מזוהות עם עצלנות או "ערסיות" ולא נדירים הבתים שהעלימו את הקידוש מארוחת יום השישי כי אם לא שומרים את השבת אין סיבה לקדש אותה.

האנתרופולוג לוי-שטראוס טען כי המחשבה האנושית מתארגנת סביב ניגודים בינאריים, ומשייכת קבוצות של תכונות זו לזו בהתאם לניגודים אלה. כך המערביות, החילוניות, הקדמה והנאורות מוצבות כמנוגדות למזרחיות, דתיות, פרימיטיביות ושמרנות. אחד או אפס. ומה אם אני לא פה ולא שם? קשה לי למצוא את עצמי באפשרויות שההגמוניה הישראלית עיצבה, כי עבורי המסורת אינה מערכת חוקים נוקשה, אינה קשורה לאלוהות ואפילו לא לגמרי בעלת קשר הדוק לאמונה בכלל. אני רואה את המסורת כתרבות, מורשת המתארגנת סביב מנהגים וטקסים. כשאני אומרת "בעזרת השם", אני לא מחייבת את הישות האלוהית (אם ישנה) לסייע לי, אלא מביעה תקווה לקראת הבאות. בהתאם, הקידוש מבחינתי הוא סמל לאיזשהי היסטוריה משותפת שאנחנו כולנו מתיימרים לחלוק.

בעזרת המח

על-פניו, המסורת והדת נמצאות על אותו מישור – מקורה של המסורת הוא בדת. אבל למעשה, הן לא בדיוק באותו מגרש. המסורת מאפשרת דתיות, אבל אינה מחייבת אותה. למה היינו מנגידים את המסורתיות? היא אינה מנוגדת לחילוניות, ואינה מנוגדת לדתיות. אדם יכול להיות מסורתי ודתי, או מסורתי וחילוני. המסורתיות היא שימוש והזדהות עם פרקטיקות דתיות מסוימות בעלות מאפיינים תרבותיים ייחודיים. מכיוון שהיא אינה כוללנית (כלומר, אפשר לערוך את ליל הסדר אבל לא להקפיד על איסור אכילת חמץ), היא לא מהווה משקל נגד לדתיות או לחילוניות, אלא היא יכולה להתקיים במקביל להן.

ניקח לדוגמא את הקידוש של יום שישי בערב. יש את הברכות הבסיסיות – "יום השישי", "בורא פרי הגפן" ו"המוציא לחם מן הארץ". חלק מוסיפים אליו את "שלום עליכם" ואת "אשת חיל", חלק מדלגים. אפילו "שלום עליכם", שהיא ברכה שנאמרת למלאכים המלווים את החוזרים מבית הכנסת, לא מחייבת הליכה וחזרה של ממש מבית הכנסת, אלא מושרת לעיתים כחלק אינטגרלי מהטקס ותו לא. הברכות נאמרות או מושרות בניגונים שונים ולפעמים במבטאים שונים (אבא שלי, למשל, הוגה רק את המילה "גפן" בצורתה התימנית, כלומר "ג'ופן". זה הפך לסימן ההיכר של הקידוש שלו, כמו הדיבור בלשון נקבה של מרב מיכאלי או הסיגר של יגאל שילון). אפשר לעשות קידוש ואז לאכול את ארוחת הערב עם מוזיקה מתנגנת ברקע. אפשר ללכת לבית הכנסת ביום שבת בבוקר ולנסוע לים ביום שבת אחר-הצהריים. מבחינתי, הדברים הללו אינם סותרים, אלא אפילו משלימים זה את זה.

מערכת היחסים שלי עם המסורת תמיד הייתה בבדיקה. מצד אחד, יום שישי הוא לחלוטין היום האהוב עליי ותקופת החגים גורמת לי להתרגש. מצד שני, כבר בתחילת גיל ההתבגרות הבנתי שכדי לסמן את עצמי כנבדלת מ"הערסים" אני צריכה – יחד עם הרתיעה ממוזיקה מזרחית – להתנער מכל סממן דתי. הפסקתי לשמור כשרות והתחלתי להצהיר שאני לא מאמינה באלוהים. בכל פעם שמישהו אמר "בעזרת השם" הוספתי – "ובעזרתך" – כאילו האדם שמולי לא מבין שנדרשת אקטיביות כדי לגרום לדברים לקרות.

ההכרה בתהליך המחיקה שעברתי, שהגיעה עם המודעות הפוליטית שאנשים נוטים לרכוש יחד עם תואר במדעי החברה (אבל לא רק אז: כבר בצבא היה לי ברור שיש כאלה שיכולים להתגאות בתרבות שהביאו מהבית ויש כאלה שלא), הביאה אותי לרצות להפסיק להחביא. חדלתי לבטל כל דבר שקשור לדת או למסורת כלאחר-יד (ובנוגע למוזיקה – ובכן, "הפרוייקט של רביבו" הוא לדעתי אחד הדברים הטובים שקרו בשנים האחרונות). הבנתי שעבורי המסורת מסמלת מורשת והיסטוריה – חיבור לעבר הפרטי ולעבר הקולקטיבי: היא חלק מהקשר לבית אבא ואימא והיא גם החיבור למשהו גדול ממני. אני לא אדם דתי אבל גם החילוניות לא לגמרי נוחה לי. המסורתיות מאפשרת לי לבחור לא לצום ביום כיפור אבל להשתדל לעשות חשבון נפש אמיתי באותו יום, מאפשרת לי לא לשמור שבת אבל גם להקפיד לא לעבוד (ולא רק בזכות החשיבות הסוציאליסטית שלה), ומאפשרת לי, בסופו של עניין, גם בעלות על סוג נוסף של הון חברתי ותרבותי, באמצעות ההכרה באחרים שהם כמוני, ביכולת להתחבר-מחדש למשפחה בפן הזה ובתחושת הבעלות על החלק היהודי בזהות שלי.

וזו אולי הנקודה החשובה: הדרך הזו מאפשרת לי לשמור על קשר ליהדות ולראות את עצמי כחלק ממנה – ולא להפקיד אותה בידי חובשי הכיפות. כל עוד מדינת ישראל מוגדרת כיהודית, תחושת הבעלות הזו היא המפתח, בעיני, לפתרון המתח שבין דת ומדינה, מפני שהיא המקור למידת החשיבות שאני מייחסת לעניינים אלה. אילולא הקשר הזה למסורת, כל הדיבורים הפוליטיים על "חוק צוהר" או ביטול הכפילות ברבנות הראשית עלולים להיראות לא מעניינים או לא רלוונטיים. בפועל, אלו התרחשויות הרות-גורל, לא פחות, לעתיד המדינה שאנחנו חיים בה. לכן יכולתו של אדם למצוא קשר כלשהו ליהדות – לאו דווקא כדתי – היא בעלת חשיבות פוליטית.

מתוך דף הפייסבוק: "שיט שקירות אומרים"

13 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. שתי נקודות למחשבה:
    1. כאינדיבידואל, את מתעלמת מהבדל המהותי ביותר : הדתיים/חרדים תמיד יכפו עלייך את מרותם, החילוניים לא יכפו עלייך כלום – איש באמונתו יחיה.
    2. בזמן האחרון אין כאן מאמר שצמד המילים ההגמוניה האשכנזית אינו מתברך בו, אולי כדאי לנסות להיגמל, לפתוח את הראש בעזרת המוח

    • נינה לגבי הסעיף השני שלך- כדאי שתעשי בדיקה שניה, את תופתעי. יכול להיות שהמאמרים האחרים פשוט לא מעניינים אותך?

      • אופיר אתה צודק, יש אחלה מוזיקה.
        עדיין יש לי תחושה שהגיע הזמן לדבר על תוכן ולא רק להאשים את ההגמוניה מכל סוג שהוא.

    • אני חושבת שאפשר יהיה להפסיק להזכיר את ההגמוניה-ציונית-גברית-אשכנזית כשהיא תעבור מין העולם ולצערי זה עדיין רחוק מאוד. נדמה לי שאין מה להתמקד בעלים כשהשורש חולה, אי אפשר יהיה להציל אותם.

  2. בעזרת הלב.
    אולי במקום ב"עזרת המוח-"המשכיל והיודע,נברך ב"עזרת הלב" שרגיש ומרגיש ומחמם ומקרב.
    את התהליך המתואר כאן,עברנו גם אנו.מהחלל החלוני ,למסורת והמלאות שבחיבור להסטוריה,ולערכי המקור שלנו.
    בלי הרגש,והאחדות והחיבור-אין כאן כלום,למעט אסופה של שורדים.

    • חיבור של אסופה של שורדים יכול להיות חזק מאין כמוהו, זה הערך הבסיסי של קדושת החיים. ההישרדות היא גלובלית, ופועלת על כל היצורים/מינים/גזעים וכו'. זה לא עדיף על חיבורים היסטוריים/דתיים/שבטיים, שבמשך אלפי שנים הובילו בני אדם לרצוח זה את זה???

  3. מאמר מעולה! כתיבה יפה.

  4. מאמר מעולה וחשוב! כתיבה יפה. .

  5. אני נוטה להסכים עם רוב מה שכתבת.
    אני מאד אוהב את המסורתיות של יהדות המזרח, את המתינות, את החיבור הזה.
    אני מייחל לימים בהם המסורתיות המתונה תהיה השלטת ותחליף את השיח הבינארי שתיארת.

  6. מאמר מעניין מאוד. אהבתי במיוחד את ההסבר לגבי הניגודים הבינאריים ולגבי היחס שבין המסורת לדת ולחילוניות. עם זאת, כדאי לזכור שמסורת יכולה לבטא שמרנות וסגירות לא פחות מאשר חיבור לשורשים והמשך של מורשת אבות/אמהות. לפעמים הדבקות במסורת יכולה להוביל אותנו דווקא לכיוונים האלו, שאינם חיוביים.
    עוד משהו מעניין אצלך היה הדעה שלך לגבי החיבור שהמסורת עושה עם היהדות, גם לחילונים. אני חולק עלייך בנקודה הזו – נראה לי שלשיר "שלום עליכם" (למשל) זה לא יותר מריטואל אלא אם אני אכן מאמין במלאכים שמלווים אותי מבית הכנסת; ובתור ריטואל חסר בסיס אמוני, לדעתי הוא דווקא לא מחזק את הזהות שלנו, כנ"ל לגבי הקידוש ושאר המנהגים שהזכרת.
    לסיום, אשמח לקרוא הסבר למה שכתבת בפסקה האחרונה – שהקשר ליהדות חשוב לאדם גם במובן הפוליטי, במדינת ישראל בהיותה מדינה יהודית. לא בטוח שהבנתי אותך פה.

  7. אני חושב שהמאמר מדייק בהכל, רק שהוא קצת מאחר בזמנו.

    זה לא מדויק כלל להגיד שהשיח ההגמוני בישראל לא מקבל כיום את הקטגוריה "מסורתיים". הקטגוריה הזו כבר התקבלה, והבינאריה דתי-חילוני נשברה ממזמן. אפילו באופן הכי רשמי: סקרי הלמ"ס כוללים כיום את הקטגוריה "מסורתיים" כאחת האופציות להגדרה עצמית. יצאו כבר כמה וכמה ספרים על הנושא (כגון זה של יעקב ידגר), לא רק של ד"ר מאיר בוזגלו. גם בצבא יש כיום הבנה לבאים מבתים מסורתיים ושומרים מסורת באופן סלקטיבי, אם כי יש תמיד נסיון לעשות להם הדתה (ובצבא, כמו בבתי סוהר, משתלם לעתים קרובות להיות "דתי").

    אגב, אני מבין את הדחייה של אתאיזם כאשר משתמשים בו כדי להתנשא על מזרחים. אבל לא צריך להתבלל: מותר להיות אתאיסט, זה לא פשע. מותר לדחות את הדת, מותר לראות בה כמשהו פרימיטיבי שמעכב את המחשבה החופשית של האדם (אלא אם מרדדים אותה לכמה תפיסות רוחניות ולא מעבר לכך) גם מבלי לראות באנשים מאמינים כאנשים פרימטיביים, אפשר למצוא את האמירה ב"עזרת השם" כמטופשת ולחשוב ש"בעזרת המוח" זה תחליף חביב, כי הוא שם את האחריות על האדם ולא על איזה ישות מדומיינת. אם להיות יותר רלוונטי לדיון כאן – מותר גם להיות אתאיסט ולהיות מזרחי! ז המסורתיות היא לא תכונה אינהרנטית לכל מזרחי. היא מעולם לא הייתה. כבר בארצות המוצא בימיהם של הורינו והוריהם היו מגמות של חילון ואף חילון גמור (במצרים ואלג'יריה אפילו היו תופעות של נישואי תערובת עם נוצרים), והמגמות האלה נקטעו באיבן. זו לא בושה לחשוב שחילוניות היא אופציה טובה ומתקדמת יותר מדתיות ומציעה עתיד טוב יותר לאנושות.

  8. הבעיה עם האנשים שמגדירים את עצמם ״מסורתיים״ , הם מנוצלים ע״י הדתיים החרדים . מרבית התרומות למוסדות החרדיים מגיעים מהמסורתיים . הם מניקים את החרדים אשר בסופו של דבר אינם תורמים דבר לחברה. המסורתיים מעדות המזרח הגדילו לעשות ונתנו את קולם למפלגת ש״ס , המפלגה אשר תרמה להגדלת הפער בין האשכנזים למזרחיים. כאשר המסורתיים ילמדו להתנתק מהגופים החרדים מצבה של המדינה ישתפר לאין ערוך.

  9. ים של בילבולים ורק המלצה אחת באהבה והיא תלמודו בידו כלומר ללא לימוד רפואה אפשר ליהיות רופא של פלסטרים ותחבושות ובשאר דרכי הרפואה להיתבלבל כנל ללא לימוד תורה הספר היד החזקה לרמבם עים ניקוד וללא מפרשים ועיון עמוק יחולל פלאות בהערכה ובידידות ארז

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות