קסידות אלף לילה ולילה | יום הסורה, סיפור קצר מאת גאולה מלכה ליבוביץ

מוקדם בבוקר, האור היה עוד רך. הווילונות הסתירו את קרני האור שכבר עמדו בחלון. פשטתי את כתונת הלילה, עצב עטף אותי. ידעתי שזה היום האחרון בחדרי שבבית הוריי. ידעתי שזה הלילה האחרון במיטת הילדות שלי. מעבר לוילון שמעתי את אבא ממלמל בקול חרישי את תפילת שחרית, את אמא במטבח שוטפת סירים מהמסיבה אמש, וכבר הרגשתי רחשי געגוע מדגדגים במעמקי בטני.

ניסיתי לחרוט את קולות הבוקר הזה: קולות הנחירה של אחיי ואחיותיי הישנים, קולות שתן זורם, ברכת בוקר מתוקה של אמא לאחותי שקמה. זמן שאבא לחש את תפילת שמונה עשרה, חשבתי ששמונה עשרה, הן בדיוק מספר שנות חיי בבית הוריי. ידעתי שהזיכרון הזה ילווה אותי בימים הקרובים. ימים שהולכים להפוך עלי את עולמי, לוקחים אותי אל הלא ידוע. הרגשתי שאני רוצה למחוק את הכל ורק להישאר בבית שלי. בלילה אחרי החתונה- זהו. אני צריכה לעבור לגור איתו בבית של ההורים שלו. לישון שם, בבית אחר, שנמצא בקצה השני של המלאח.

אתמול לקחתי את השמלות החדשות שתפרתי לאחיות שלו ומדדתי להן אותן. הן כל כך שמחו, נישקו אותי וחיבקו. את הנעליים שרציתי לא הספקתי לקנות להן, זה ציער אותי. הילדות הקטנות רצו והתרוצצו בחדר, והאחים הגדולים רדפו אחריהן להוציא אותן החוצה, שלא יפריעו לאמא והאחות הגדולה לסדר את הבית. צחקתי כל כך כשהן קפצו עליי וחיבקו אותי. הן כל כך שמחו בשמלות החדשות שהבאתי להן. ידעתי שהן תהיינה הנחמה שלי, רחוק מבית נעוריי. אהבתי אותן והן החזירו לי אהבה.

רישום  זר אירוסין סבא2

אמא נכנסה לחדרי ושוב התחילה לבכות, "איך תעזבי אותנו, הבית יחרב בלעדייך". התרגזתי עליה. פחדתי שהדמעות יפרצו מעיני. נשמתי עמוק ואמרתי לה, "הבית לא יחרב יא מאמא". ניסיתי לעודד אותה למרות שרציתי לצעוק לה: "תצילי אותי יא מאמא, אני לא רוצה ללכת מכאן."

הייתי עייפה מלילה ללא שינה, ורק ביקשתי ממנה לצאת ולתת לי לנוח. אבא נכנס לחדר, נישק אותי על המצח ואמר, "מברוק יא בינתי, היום יום שמחתך". דווקא ליד אבא פחדתי שיתפרצו לי דמעות מהעיניים, פחדתי שהוא ישמע את בכיי בלילות. פתחתי את הארון. הסדינים והמצעים הרקומים היו מקופלים יפה. המגבות, הווילונות והשטיחים לצדם. החולצות, החצאיות והשמלות שתפרתי בבית ספר לתפירה תלויות אחת ליד השניה. מתי אלבש את כל השמלות האלה שתפרתי לכבוד החתונה?

בימים הקרובים אהיה בבית הוריו ביחד עם כל המשפחה הגדולה ובעוד חודש ניסע למחנה בקזבלנקה. ומשם לאנייה למרסיי, ומי יודע מתי נגיע לארץ ישראל. כל הלילה חשבתי איפה נישן בקזבלנקה, איך נגיע באנייה לצרפת, ומה יקרה אם תהיה סערה והאנייה תתנדנד? מחשבות רבות עלו בי. מה אם תהיה לי בחילה, מתי נגיע לארץ ישראל, ובכלל איך נראית ירושלים?

כאב בטן לקח אותי לבית שימוש. קראתי לאחותי שתצא משם כבר, ושתבואי לעזור לי.

"אני רוצה לישון", ענתה לי אחותי.

"לא. תעזרי לי, זה יום הסורה", ביקשתי.

רישום אמא אבא אירוסין11

כשחזרתי מחדר השירותים, בחצר, חצי בית כבר היה על הרגליים. אחותי הקטנה רצה אלי, "אני רוצה לעזור לך", היא קראה אלי בשמחה.

"לכי לתסריר, תביאי ארגז משם ותיקחי את אחיך שיעזור לך להרים", אמרתי. היא צייתה ורצה בהתלהבות.

"בואי תשתי תה עם נענע", קראה לי אמי בינתיים. "היום נכין את העוגיות לאורחים. יבואו הבנות דודות לעזור".

"אמא, איפה נתלה את כל הדברים", שאלתי.

"בסלון ובבלקון", ענתה לי אימא.

"היום יבוא הרב בשביל הכתובה, יא בינתי", אמר אבא. "את תצטרכי להגיד לו כמה את רוצה." כל מה שרציתי זה שיעזבו אותי בשקט.

לקראת הצהריים הגיעו הדודות והבנות דודות לעזור, הבית המה אדם. התחלנו להכין עוגיות, שתיים עשרה מינים לפי הנהוג. המשכנו לתלות את הנדוניה לפני שהאורחים יגיעו.

אחותי רצה אליי מתנשמת כולה. "החתן שלך פה. הוא רוצה אותך".

הלכתי לחדר להחליף את חלוק הבוקר. סירקתי את השיער, הסתכלתי בראי, שמתי אודם ויצאתי לכניסה. ראיתי אותו עומד עם כוס התה שאמא הכינה לו.

בלי להגיד שלום הוא שאל: "כמה את רוצה לבקש בכתובה".

אפילו שלא חשבתי על זה קודם, עניתי לו בלי להתבלבל: "ארבעה מיליון".

"תשכחי מזה, אני לא כותב לך ארבעה מיליון. הכי הרבה זה שלושה מיליון, לא דראטה אחת יותר".

הרגשתי איך הדם רותח לי.

"אז לך מפה לעזאזל, אני לא רוצה לראות אותך", אמרתי, וברחתי לחדר שלי כשהדמעות מתפרצות לי על הכרית.

הדודות והבנות דודות באו אחרי לחדר, וניסו לעודד אותי. הן הסבירו לי שזה המתח שלפני החתונה ו"שעד החתונה זה יעבור". אחרי שנרגעתי הייתי מוכנה לשתות את התה שהכינו לי. הוא הגיע שוב, והפעם דיבר יפה. המשכנו בהכנות.

יום הסורה עבר בשלום. שמחתי עם כל בני המשפחה שבאו מהעיר שלנו ומחוץ לעיר, השכנים, החברות והחברים. כולם אכלו, שתו ושמחו. הכי הרבה שמחתי לראות את האחיות שלו עם השמלות החדשות שלהן, רוקדות ושרות עם האחיות שלי. אחרי המסיבה ישנתי כמו מתה, העייפות והמתח של הימים האחרונים הפילו אותי. בבוקר התעוררתי לקול תפילת שחרית וידעתי, אין דרך חזרה, אני הולכת להתחתן וזהו. אפילו שזה לא הרגיש לי כמו בחלומות בהקיץ.

.

פינה חדשה לסיפורים קצרים: קסידות אלף לילה ולילה בעריכת שירה אוחיון ואבי מוטהדה. אנחנו מזמינים את הקוראים לשלוח אלינו סיפורים קצרים פרי עטם, שטרם ראו אור למייל: avimothada@gmail.com

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות