קסידות אלף לילה ולילה | תענית בכורות, סיפור קצר מאת אברהם מוטהדה

איורים: יוליה כסלו
איור1

ידיו רחפו על קלידי הפסנתר, גולשות בין קימורי ההרים וחוקקות בהן תווים. הוא הבחין כיצד קו הרקיע משתנה לפניו ועולם חדש נוצר. אצילות מתמזגת עם בריאה, מתנכרת למחוגי הזמן בשעונו. רוחות המקום שׂחקו בשערותיו, מהתלות בו ומפוגגות את המנגינה שיצר, עד אשר אצבעותיו המותשות התקבעו בגומחה קטנה בכניעה. אדי המדבר חדרו לאפו של דוד. מעלים בו את ריח תבשיל תפוחי האדמה הצהבהבים , שוודאי מבעבעים עתה בסיריה של אמו. הוא חיפש את הטלפון הנייד שהוטמן עמוק בין הבגדים בתיקו. בחשש הציץ במסך השחור. 'אולי בכל זאת…', קיווה. אפשר שהתקשרה ולא שמע. אולם עיניו הלאות השיבו ללבו בשלילה. אצבעותיו הכנועות חגו בין סימני קשרי התפילין שהותירו חותמם טבועים על בשרו. כמה חזק הידק את רצועות העור סביב זרועו בתפילת הבוקר המאוחרת. כאילו ביקש לחוש האם נותרה בו חיוּת.

משאית צבאית זחלה בדרך העפר ופלטה זוג חיילים צעירים לתחנת האוטובוס בה המתין. הם הטיחו את תרמיליהם על הקרקע ונבלעו בענן החול שיצרו. דוד הציץ בהם דרך חרכי האבן של תחנת האוטובוס. מדי הקרב טשטשו את גילם הצעיר. עיניו סקרו כיצד החייל הצעיר חופן את ידיו סביב מותנייה של החיילת. מטפס מעלה ומפסל את תווי פנייה בעיניים עצומות. הבריאה נכנעה להם. החייל הצעיר, שאף את ניחוח שערותיה של זוגתו לריאותיו וקיבע את עיניו בשקע שבין כפתוריה. צחקוקם הבתולי נעמו לאוזניו של  לדוד.

מחוגי השעון נשקו זה לזה והכריזו על חצות היום, אבל האוטובוס לו המתין דוד, עדיין בושש מלהגיע. תחנת האוטובוס שהפכה חלק מנוף המדבר, התקשתה לסוכך על גופו העייף. ידיו ביקשו לקרב מעט מים לשפתיו. הוא נמנע. כשאר בני דודיו הוא הקפיד לקיים את תענית הבכורות בערב החג פסח, אותו מנהג שנהגו בו לפי ההלכה וקידש סבם בלבם. 'סעודת מצווה תפתור אתכם מהצום רק לאחר שתינשאו. רווקים צמים בשל חטאיהם הרבים', פסק להם סבם, כשטענו בפניו נכדיו כי סעודת מצווה פוטרת מהצום לפי ההלכה. דוד נותר רווק יחיד מבין חמשת הנכדים הבכורים. הפעם נשבע בהן צדק, תהיה זאת השנה האחרונה. לא עוד תענית בכורות. זאת הפעם יביאה אל חדר הורתו. אולם, קולה הנבואי של אמו הפר את חזיונו. 'ישועה מהעיר הזאת שלכם לא תבוא. אתה מבזבז את הזמן שלך עם הנערות האלה', טפטפו מילותיה בגרונו.

איור 2

רכב כחול נעמד לצד התחנה ואסף לתוכו את זוג החיילים. שובל אביבי ליווה אותם בדרכם. דוד נותר מבוצר בעמדתו. בינתיים, המדבר שינה את פניו השובבים. הוא עטה עליו לבוש מלכות אצילית וחס על הרועה הצעיר שתעה בדרכו. לו רק הייתה כאן יחד אתו, וודאי היה מושל בבריאה שסביבו. הוא דמיין את פתיתי המדבר מעטרים את שערה השחור. הרי המדבר מרקדים לפניהם, שכינה מנצחת על רוחות השמים המזמרים בכינור וקול שופר ליום חופתם. לרגע היא מלכה בו במלוא הדרה. ולרגע אחר, פניה החתומות מאמש עלו לפניו, פורמות בכאב את חוטי התקווה שרקם משך הזמנים שבילו יחד. הטבעת שקעה עמוק יותר ויותר בכיס מכנסיו, כמסתתרת מפני עלבונה.

הטלפון הנייד רטן לפתע מתוך תיקו. 'אפשר שזו היא מחייגת', פילל, בעוד ידיו המיוזעות מגששות את המכשיר הארור מבין בגדיו.

"מתי אתה מגיע? אבא כבר בער את החמץ וסבא לא מפסיק לשאול עליך", אמר אחיו הצעיר מצדו השני של הקו.

"אני מחכה לאוטובוס בכניסה לעיר. חם מידיי ללכת ברגל באמצע היום", מלמל דוד בחזרה.

"אבא אומר שאני אבוא לאסוף אותך…".

"לא, לא צריך. האוטובוס בטח יגיע תוך כמה דקות. עשרים דקות אני בבית."

"בסדר, רק תזדרז. יש כבר תור לחרוסת של סבתא."

הנייד הושלך חזרה לתיק. רוח קלה משכה את דוד להתחיל לצעוד. מוטב שאסמוך על שתי רגליי מאשר אמשיך לחכות לאוטובוס המקולל שממאן להגיע, חשב בלבו. בילדותו היה מהלך בדרך זו בכל פעם שקירות ביתו סגרו עליו. נעליו שקעו בחול. הוא עינה את גופו בכיתות רגליים כמעניש עצמו על תבוסתו. בכל צעד שכבשו רגליו בחול המדבר, ביקש לשרש את זכרה מלבו. התווים שיצר בכיסו משך השעות שהמתין, הושלכו בכעס והוטמנו באדמת הלס.

איור 3

הרוח הנעימה שליטפה את גבו- פסקה. כעת חש את השמש קופחת על ראשו. קרניה חדרו לבשרו ונוספו לעול הצום שהתיש את כוחותיו. הוא סקר את השמיים כפי שעשה בילדותו עם חבריו. אולי יצוץ שוב הנשר הענק, שתמיד דמיין כיצד גופו נישא על כנפיו ונעלם למחוזות אחרים. הוא הבחין כי המחוגים בשעונו עמדו מלכת. בפעם האחרונה פסקו מחצית השעה לאחר חצות היום. מרחוק, שכונת ילדותו החלה נפרשת לנגדו. בעבר עלו קולות צחצוח ומירוק בין כתלי הרחובות. כלים, מזרנים ורהיטים נערמו ערומים בפתחים. הוא נזכר בטקס השנתי של שטיפת השטיח הפרסי בבית סבתו. הוא חש את פלגי המים מובילים את הסבון ומחלחלים לגביעי העלים במרבד המופלא. רגליהם הקטנות של אחיו מקפצים על איי המים שנוצרו. וצלחת הברזל בידה של סבתו, מפלסת את השטיח ומעלה בו צבעים חדשים. נדמה היה כי רק צלילי הנאיי של סבו עדיין נמשכים ומסתלסלים מבין גגות הבתים שקרבו אליו כל העת. הטלפון שוב רטט בעצבנות מתוך תיקו. הוא בחר להתעלם. ממילא ייכנס בשערי ביתו בעוד מספר דקות. אך גופו שאל לנוח טרם יגיע לבית הוריו ויפגוש את מבטם המאוכזב. הוא הניח את תיקו תחת עץ קטן וישב תחתיו. 

בכל פעם שהיה שב לדירתו הצנומה היא עמדה מולו. לרוב הייתה באה באור, צלולה כחלוקי נחל, ומושיבה אותו על ברכיה. לפרקים הייתה  מתגנבת בליל, לובשת בגדים אחרים ועולה עכורה משיפולי הרקיע. רק כשהיה מתעורר, מיוזע וחלש, ידע ששוב דמות סבו באה אליו בחלום ללמדו עניין. "בבא, תשדל לא לקום מהמיטה. הרופא התעקש שתנוח בשביל הלב שלך", היה מתחנן דוד בחלומו, אך סבו היה מכביד את אוזנו ובא ופוקד אותו מחדש. מצמצם את עיניו באחת ולוחש לאוזנו של נכדו את ראשית כל המעשים כמדי פעם: " יֶכִּי בּודּ יֶכִּי נַבּוּד… זִירֶ-ה גֹמְבַּאדֶ-ה כּאבּוּד… גֶ'יר אַז חוֹדַא הִיץ' כַּס נַבּוּד." *

אחר כך היה מושך הסב את נכדו מעלה, לעמוד בפני קונו ולפגוש את האישה שזימן לו הגורל.

גם הפעם, בזמן שחתם מעשיו בפני בוראו. עמד  דוד הצעיר, והביט בה כחומד את יופייה. גם הפעם היה מעביר את אצבעותיו במילות שמה ומכוון על כל תו ותיבה. מקדשה בלבו ללא שם ומלכות. 'וארשתיך לי לעולם. וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים. וארשתיך לי  באמונה'. קרני החמה הקיצו את דוד מהשינה שנפלה עליו. הוא קם והמשיך בדרכו.

בטרם נכנס לבית הוריו, כשכף ידו נשענה על ידית הדלת, הוא זרק משאלה אחרונה. שער הבית כינס אותו לתוכו. אמו לא שאלה מדוע הגיע לבדו. היא אספה אותו לחיקה כמבקשת לאחות את הקרעים בנפשו. דרך עיניו קראה את מאורעות אמש. הכל ראתה: צליליי הפסנתר שמילאו את החלל, הוורדים שהניח על מרצפות האבן. ידו הנרגשת, הטבעת, עיניו הנוצצות. ושתיקתה. הכל ידעה אמו מבלי שהגיד לה.

אורחים החלו להגיע והתכנסו סביבו שולחן הסדר. המסע המדברי כמעט ותם. עוד כמה רגעים יסבו כולם כדי להצהיר על חירותם. דוד עמד בחלון הסלון, מעלה תפילה בשפתיו ומולל אותה באצבעותיו. השמים לבשו כסות חג. סבו נכנס לסלון כשבידו משקה ובו תפוחים מגורדים לשבירת הצום. "אין אומרים תחנון בחודש ניסן", אמר לנכדו.  דוד לא השיב לו מבט. 'קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף', התעקש סבו לנחמו. דוד נאנח. סבו הגיש לו את המשקה שבידו והחל מספר את ראשית כל הסיפורים באוזנו כמדי פעם.

אהבה יש בעולם, האמין דוד. בנדודיו הרבים ערג אליה. הוא תר בה.  הוא זכה לראותה, לגעת בה. אך נאסר עליו לבוא בשעריה.

* מפרסית: תחילת של סיפור עם בפרסית. בדומה ל-'הָיֹה הָיָה'.

.

פינה חדשה לסיפורים קצרים: קסידות אלף לילה ולילה בעריכת שירה אוחיון ואבי מוטהדה. אנחנו מזמינים את הקוראים לשלוח אלינו סיפורים קצרים פרי עטם, שטרם ראו אור.

4 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. למען גילוי נאות, עברתי ברפרוף כי שיתפתי בפייס לפני קריאתי. אקרא יותר מאוחר. נראה מעניין.
    בהצלחה.. ו בתקווה שתגעו גם בחטופי תימן.
    חג שמח.

  2. המסופר כמספר- יפהפה!

  3. יפה מאד!

  4. אהבתי, אחלה סיפור.

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות