אג׳נדה | אביב גפן: קובר בשיר את אמא שלו, ואז מטיף ש״אמא יקרה״ לא מעודן

מה בסך הכל רציתי? להגביר את הטלוויזיה בביצוע של אלקנה מרציאנו ל"אמא יקרה" בדה- וויס, להתענג על הקול הענק שלו, להנמיך ולחזור לעיסוקי? אבל עם סיום הביצוע, המנחה עובר מיד לאביב גפן ואני כבר צופה את האסון העומד להתרחש, כמו תסריט ידוע מראש. ובכל זאת נמשכת אל התופת, לא יכולה להסיט את המבט.

מתחיל אביב גפן, האיש הכי צפוי על המסך, ופותח במילים: "זה טקסט נוראי בעיני, מה זה המילים האלה? 'אוריד את הראש, כבוד אני אתן לך', איך אפשר לשיר את זה בכלל? מה זה כבוד? ולמה להרכין את הראש? מה היא דארת' וויידר? זה לא רמה, זו לא שירה מתוחכמת, מה עם עידון, עם רמיזות בשירה?"

אביב גפן היקר, לא ציפיתי ממך ליותר, בחיי שלא, אבל אם ברמיזות עסקינן, שאלה אחת לי אליך: למה אתה מתעקש להיות כזו קלישאה וולגרית, מתריסה, חסרת עידון ורגישות של עצמך, שוב ושוב? אולי בפעם הבאה תנסה להיות מתוחכם יותר, למה לא ברמיזות? הרי אנחנו לא מטומטמים ויודעים שהקונספט של כיבוד הורים זר ומנוכר לך, הבנו את זה ברגע שקברת את אמא שלך במילות השיר ״בוכה על הקבר״ וגם בקליפ לאותו שיר, למקרה שמישהו התקשה להבין את זה דרך מילים. אפרופו רמיזות.

ראיתי את הנולד והבאתי את זה על עצמי, לגמרי. מודה. אי אפשר לצפות מתפוז לתת לימונדה ומאביב גפן לגלות רגישות כלפי, ובכן, רגש של אחרים. אבל ראב ראבק בחייאת החיים שלך יא אביב- איך לקבור את אמא שלך מסתדר לך יותר בראש מאשר לכתוב לה טקסט של כבוד ואהבה? איך? נשגב מבינתי הלבנטינית, החמה והחמולתית, בחיי. ונגיד שהייתי מנסה לשים לרגע בצד את הפערים המנטליים-תרבותיים שבינינו ובאמת לבוא לקראתך ולהבין את פצעי הבגרות שלך, נניח- עדיין מרתיחה אותי היוהרה, ההתנשאות, המחשבה שמי שעומד מאחורי טקסט של מוות שמוקדש לאימו, מסוגל לפצות את הפה ולבקר טקסט של אהבה והערכה בטענה העלובה שהוא לא מספיק "מעודן".

וזה לא שאני לא מזהה את המניפולציה שמריצים עלינו שם בהפקה, העובדה ששמו את גפן בתפקיד נציג האליטות הדועכות, מבקר העם ותרבות הרוב (במילים אחרות- אנטי מזרחי) כדי להרגיז. והוא הרגיז. ולרקע קריאות הבוז של הקהל הוא שיחרר את אחת האמירות העלובות שנשמעו: "גם אני חלק מעם ישראל" כאילו מנסה להצדיק את תפישת עולמו המתנשאת. נו, לפחות בטרמינולוגיה הוא מדייק, הוא כבר מבין שהוא רק "חלק" מהעם, כבר מזמן לא נציג תרבות הרוב, נצר לשושלת אדוני הארץ. ועל כך אף רמז לו דודו אהרון בתגובה שלא איחרה להגיע בעמוד הפייסבוק שלו, כשהזכיר ש"אמא יקרה" שלו זכה ל- 10 מיליון צפיות ביוטיוב בזמן שאביב, בכל הקריירה שלו, לא זכה לחצי מזה וכך הזכיר לו את כוח ההמון וחוסר הרלוונטיות של ההגמון.

התגובה של דודו אהרון בפייסבוק:

בהתחשב בעובדה שההמון כבר לא נוהר אחר אביב גפן, כל שנותר לו הוא להטיל רפש בכל הזדמנות ולבקר את הז'אנר הפופולרי ביותר בישראל או לחילופין את הקהל שצורך אותו. אבל מה עם קצת יושרה ומודעות עצמית? איך יתכן שאדם שכתב טקסטים אלימים ובוטים כמו ״אם תגרדי לי את פצעי, אני ארצח אותך״ ישב בכס השופט ויעביר ביקורת על חוסר עידון ותיחכום בזמר המזרחי? איך יתכן שאדם שנוהג בלקסוס ורוכש דירות במגדלי פאר בתל אביב יעביר ביקורת על הרגלי הצריכה של זמרי מזרחית? הצביעות, אין לה סוף וחוסר ההבנה והמודעות של אביב גפן הם שמביאים אותו באקט הכי מביך בעונה של דה-וויס עד כה לשאול את גילי ארגוב ברצינות גמורה: "מה ההבדל ביני לבינך, הרי שנינו 'בנים של'?"

ההבדל הוא, כמו שאמרה אורטל בן דיין ואף כתבה בהרחבה במאמר מבריק, שיש מי שיכול להגיע למועדון עם קלצ'ניקוב ולעבור את האבטחה ויש מי שלא יעבור את הסף בגלל גורמט. יש מי שיכול להחזיק בכסף, להתנהל בוולגריות ולכתוב טקסטים אלימים בלא מפריע- ויש מי שיתויג כשטחי, ראוותן ואלים מראש וגם שירי אהבה לא יעזרו לו. גם לא אמא. מסתבר שבחוגים מסויימים להביע חיבה וכבוד כלפי אמא זה אקט נדוש, מביך וחסר עידון בניגוד לאיומי רצח והמתה של הורים, אפילו לא מטאפוריים ומרומזים, בעודם בחיים.

באופן אישי הייתי מסוגלת להבין ולהכיל גם את נקודת המבט היצירתית של אביב גפן, לפחות לכבד אותה, אילולא כל אזכור של מוזיקה מזרחית היה גורם לו להביע בוז וסלידה כה עזה. מדובר בדה-לגיטימציה לא רק של אמנים מהז'אנר המזרחי, אלא של קבוצה שלמה ורוב האוכלוסיה היום בישראל שמתרחש על המסך בשיא הפריים-טיים. ואת זה לא ניתן לסבול, אסור לנו לסבול.

לפעמים אני חושבת שיש פה שני עמים שמדברים בשתי שפות שונות, או לפחות צד אחד שמתקשה מאוד לקבל, או בכלל לא מעוניין להבין את הצד השני. המשותף לי ולאביב גפן, אם לדבר בשפה מוזיקלית, זה ג'ון לנון, שהטיח באמו האשמות קשות בשיר שהקדיש לה, לעומת זאת הפער ביני לבין גפן זה כנראה סמי אלמגריבי ב"עומרי מה נינסק יא מאמא"- לעולם לא אשכח אותך אמא, שאני בספק גדול אם הוא בכלל מודע לקיומו.

כמאמר השיר של סמי שלום- שטרית:
"קול לי, אי מא
מה לנו ולהם"

4 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. :D :D :D לא ברור לי למה יש לך ציפיות כלשהן מאביב גפן. רוב הסיכויים ששמו אותו שם כדי ללחוץ על כפתור העצבים של כמה אנשים וכנראה שזה עובד…

  2. נו, לפחות דבר טוב אחד יצא מהלרלורים של הזיבלון הזה – קראתי את הפוסט שלך, והכרתי את 'עומרי מה נינסק יא מאמא' המקסים!

  3. דודו פשוט לא יודע איך כותבים שירה עדינה, מתוחכמת ומלאה ברמזים כמו השיר הזה מהאלבום האחרון של אביב – http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=34&wrkid=37343 שבאמת רק אחרי שמתעמקים בו ושומעים אותו הרבה פעמים אפשר להתחיל להבין את הרמיזות שבו.
    ואם להיות פסיכולוג בשקל אז כנראה שזו בדיוק הסיבה ששיר על אמא אוהבת וחמה מציק לו כל כך.

  4. יופי של רשימה! ריח הצביעות והאלימות הממסדית שעומדת מאחוריה כבר עלה לשמיים, וטוב שהקהל הביע את מחאתו. יש מקום לאלימות בצורת ביטוי באמנות, אבל אין ספק שזו פריבילגיה ששמורה ליוצרים שמזוהים כ'ישראלים' ולא כ'מזרחים'. רק הראשונים זוכים ליחס של אמנים שיש להבין את יצירתם כמורכבת, רב ממדית, אירונית וכו'. אפילו כשהם מכים את נשותיהם סולחים להם (שמוליק קראוס, אסי דיין). ושיהיה ברור, אני נגד אלימות מכל סוג, ממסדית או פרטית, אבל זה חל על כולנו ולא רק על קבוצה מסויימת.

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות