ביקורת ספרות | יהודים וערבים: סיפור שנאה-אהבה

אחרי הכל, כולנו בני אדם – תומר אברהם עזראתרפט

הלל כהן, תרפ"ט – שנת האפס בסכסוך היהודי ערבי. הוצאת כתר ו׳עברית׳ 2013.

את ספרו החדש של הלל כהן קיבלתי במתנה לאחר שאמרתי לאישתי שאני רוצה להבין יותר על הסכסוך פה. היא מסרה לי את הספר וטענה שזוהי, "המילה האחרונה", וכי יש המלצות רבות עליו. תהיתי לפני שהתחלתי את הקריאה, כמה יוכל הספר לספר לי את הסיפור כמו שהוא. כמה יוכל באמת ללמד על הסכסוך המתרחש בחבל הארץ הזה כבר יותר ממאה שנים, וכמה יוכל להשפיע על רוחב ועומק ההסתכלות שלי על ההיסטוריה של שני העמים. קצתי בסיפורים בעלי פניות ציוניות, פלסטיניות או אנושית-אוניברסאלית. ביקשתי לקבל הסבר שידבר לליבי, שייתן לי תמונה נרחבת של שלל הדעות, שיותר ידבר את הסיפור מאשר את מה שרוצה המחבר לומר לי.

האמת, הופתעתי.

הלל כהן מצליח במעשה ידי אמן לשטוח את סיפור מאורעות תרפ"ט מתוך השטח. הספר הוא כמו תערוכה של תמונות המספרות על המתרחש באוגוסט 1929. הוא מביא קטעים מקוריים רבים מאוד משלל סוגים (מכתבים, פסקי דין, ספרי היסטוריה וכתבות) שנכתבו על ידי אנשים מכל הצדדים וממגוון רקעים: לוחמים, מלומדים, עיתונאים, פוליטיקאים, קורבנות האלימות ממקור ראשון והיסטוריונים. כהן הצליח לשמש כאוצר תערוכה מקצוען המביא את טעמו האישי, תוך שימוש נכון, יעיל ומרשים במוצגי ההיסטוריה.

טענתו העיקרית של כהן היא שמאורעות תרפ"ט הן הנקודה שממנה הסכסוך היהודי-ערבי הפך במובהק לסכסוך לאומי בין שני העמים שחיים על חבל הארץ הזו. בעזרת המקורות הרבים הוא חושף אותנו לחיים במספר מוקדים מרכזיים בהן התחוללו המאורעות: תל אביב-יפו, ירושלים, חברון, מוצא וצפת. סיפורו מגולל את סיפורם של יושבי הארץ באותה התקופה: ערבים בני המקום, יהודים בני הארץ אשר חשבו עצמם ונחשבו לבני המקום בעיני שכניהם הערבים, ציונים מפא"יניקים ורוויזיוניסטים, וכן בריטים בדמות שוטרים.

מה כל כך מיוחד בספר ובתיאור שהוא מציע שהושיב אותי לכתוב את הביקורת הזו?

הסיבה הראשון הוא הפשטות והכוונה שלו. בטוחני שכדי ליצור ספר כה עשיר ורב עומק נדרשה עבודה רבה של לא מעט אנשים. כאלה שנברו בכל ארכיון אפשרי על מנת לחבר את הקצוות ולשרת את מטרת הספר. כהן מתחקה אחר רבים ממאורעות תרפ"ט אי שם באוגוסט 1929, ומציין שקצרה היריעה מלהכיל את כולם. הוא מדלג מסיפור לסיפור ובונה את טיעוניו בפלפול מרשים. הוא מפתיע בשאלות מעניינות שמקדמות את העלילה, שנכתבה על פני כל כך הרבה פיסות מפוזרות בארכיונים ובסיפריות, בכוונה או שלא. למרות שהסיפור נראה לעיתים כחורג מהמסגרת, כהן מצליח לחבר את הפיסה המיותרת לכאורה לתמונה המרשימה שהוא מתאר.

כהן מציג את הפשטות ומראה איך מאחורי מכלול הזהויות, הדעות והצדדים שאדם תופס בחיים או אליהם הוא נזרק מתוקף המציאות- אחרי הכול אנחנו רק בני אדם. ובני אדם מכל צד של הסיטואציה התנהגו בתרפ"ט, ולא במפתיע, בדיוק כפי שהצד השני התנהג; גיבוריו של צד אחד היו מרצחיו של החפים מפשע בצדו השני. תקוותו של צד אחד הייתה מפלתו של הצד האחר. וכמו בתמונת מראה כהן מסדר את אלו מול אלו: עיתונים ציוניים מול אלו הערביים, ספרי היסטוריה מגמתייים משני הצדדים ומחקרים שנעשו על ידי יהודים וערבים. רובם ככולם מספרים את הסיפור ומושפעים באופן לבבי למדי מאיבר אחד שלא מפסיק לפעום. זה שאוהב ושהכי קל לו להזדהות קודם כל עם גופו שלו. בני אדם הם אחרי הכול רק בני אדם. לכן ההיסטוריה שלנו לא חפה מרגש גם כשהיא עולה בכתב על הדפים(או אולי במיוחד כשהיא עולה על הדפים?). וזאת כהן ממחיש לנו באופן מובהק.

הסיבה השנייה, היא הנגיעה האישית שלי עם סיפורם הנוגע ללב של קהילות היהודים-הערבים שחיו בארץ עם הקהילה הערבית. הבנתי כי העובדה שהיהודים בחברון היו בשר מבשרה של החברה בה חיו, לא עמדה להם אל מול השנאה היוקדת של רוצחיהם. הקהילה הערבית זיהתה את העלייה היהודית באותם שנים כחלק ממזימה קולוניאליסטית לגזול את אדמתם.

לרגע, תוך כדי הקריאה, קיוויתי באמת שהטבח לא יקרה בחברון המעורבת. לעומת זאת, ריגש אותי סיפורה של טבריה שם דווקא כן נמנע רצח בזכות אותה שכנות טובה. קצרה היריעה מלספר על שאר הסיפורים שמובאים בספר. מי שמתעניין ביחסי היהודים והערבים כפי שהם עומדים למבחן המציאות לאור הקונפליקט שהתהווה באותם שנים, מוזמן לגשת לספר.

הספר תרפ"ט – שנת האפס בסכסוך היהודי ערבי, מספר את סיפוריהם של גיבורי אותה התקופה. במובן זה הוא ספר היסטורי חברתי שעוזר לנו לרדת לעומק הסיפור אותו אנו מכירים כ-'פרעות תרפ"ט'. חשיבותו של הספר בכך שהוא משנה תפיסה ומחולל שיח רלוונטי מאוד. במיוחד  בתקופה בה אנו חוזרים לשורשים כדי לנסות ולהבין את המציאות המורכבת בחברה שלנו על שלל מרכיביה. תקוותי, רק שנשכיל ונלמד מהספר על כך ששיח של זהויות הוא מרתק וחשוב אך כדאי שגם לשיח זה תהיינה גבולות ברורים ופרופורציה, כך שלא נמצא עצמינו נדחקים שוב לצד שלא בטוח שבו אנו בחרנו. 

המלחמה ההיא – אבי מוטהדהגדר

דורית רביניאן, גדר חיה, הוצאת עם עובד 2014

בהתחלה חששתי. אחת הסופרות האוהבות עליי בחרה בבנאלי. שוב רומן יהודי-ערבי. שוב הסאגה הפלסטינית-ישראלית. אך שנים רבות מידיי חלפו מאז ספרה האחרון. רבות מידיי. וכך, הרומן החדש נח על מדפי כמה ימים. ברקע המלחמה ההיא. זאת שכבר שכחנו.

בכל פעם שהעזתי והצצתי בו, משדר חדשות קבע חיץ ביני לבינו. כמה אירוני. ואז חשבתי על הטירוף הים תיכוני. ואם כבר השיגעון מהטל בנו, אז עדיף לברוח. נתיב הבריחה המושלם- סיפור.

רומנה הראשון של רביניאן נכתב על כפר יהודי באיראן, הרומן השני כבר עשה עלייה, ואילו השלישי נאלץ להגר עד לניו יורק המושלגת. לא אכביר רבות על כתיבתה של רביניאן. הרצון לנתח מבע ספרותי מוזר בעיניי. האם אפשר לנתח מילים שהן עצמן תרגום של רגשות, זיכרון ותחושות? עושרה הלשוני של רביניאן הוא עניין מובהק. כמו כן, הירידה לפרטים הקטנים, כתיבתה הסוחפת ותחושת הניתוק מהמציאות שהיא מצליחה ליצור בקוראים.

בגדר חיה, היא בחרה לברוח, הרחק, לגלות. אולי כדי לנוס מהתפישה הידועה בספרות העברית על הערביות. אולי היא ביקשה להתנתק מהמיתוג הדמוני, או לחילופין הקדוש של הפלסטיני. ברומן היא פורשת סיפור אהבה בין יהודייה ישראלית לערבי מוסלמי. בין ליאת לחילמי. תל אביב ורמאללה. בין השורות אפשר שזהו מפגש בין המזרחיות לערביות. ליאת היא בת למהגרים איראנים. גם ברומן זה ישנה נוכחות לפרסיות. אך הפעם רביניאן בוחרת שלא להעמיק דווקא שם. היא מנסה מהלך אמיץ- ניתוק הגבולות. לפחות אלו הלאומיים. אט אט היא מנסה להשיל את מטעני הלאומיות, להותיר אותנו עם אהבה גולמית של גבר ואישה.

רביניאן היא אולי אחת הסופרות המוכשרות ביותר, שיודעות להפיח רוח חיים בדמויות שהיא יוצרת. היא מותחת את הגבולות, ומצליחה ליצור מציאות מורכבת, דמויות בעלות תחושות ופחדים המקוננים בכל זוג מאוהב. וכך, בחורף מושלג היטשטשו הגבולות בין ליאת וחילמי. טשטוש גבולות שרק ניו-יורק, עיר עולם מערבית, יכולה להציע. רביניאן ברחה הרחק. אל ארה"ב, אל החילון, העולם הלבן, המושלג והזר למרחב הים תיכוני. היא מודעת למרחב ולזמן הזה. אך זהו המקום שבו הדמויות שלה יכולות לחיות מבלי להתנפץ. הרחק מפיגועים, מקאסמים וממלחמות ההתשה. ואולי אפילו הרחק מהשמש הים התיכונית, זו שלא ניתן להסתתר מפנייה.

רק במהלך הסיפור ניתן להבחין שהורדת החומות היא דווקא ההכרות באחרות. ליאת מצליחה להביט בחילמי- האדם. הוא מסוגל לאהוב. לשנוא. להכאיב ולמלא את עולמה באהבה. אכן, הבועה שיצרה רביניאן התנפצה לעיני בכול משדר חדשות. בכל פעם שטילים ומוות העצימו את הריחוק בין תל אביב לעזה. אבל כמה סמלי שדווקא כשתמה המלחמה מזה כמה חודשים, שכבר שכחנו הכל. דווקא עכשיו הצלחתי לסיים את הספר הנפלא הזה.

תגובה אחת בפוסטהוספת תגובה
  1. "גדר חיה" ספר מושלם ומרגש, בעיני אחד הספרים הטובים ביותר של התקופה האחרונה. אגב זה הסגנון האהוב עליי בספרות.
    אני קראתי אותו ונהנתי מאוד, ממליץ לכולם לקרוא ולהתנתק מהדעות הקדומות והסטריאוטיפים. תחשבו גם מחוץ לקופסה.

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות