החזית הקולנועית | המסורתיות מרימה ראש ב"גט"

אשר גרינר

רבות כבר נכתב, ובוודאי עוד ייכתב, על הסרט "גט" של האחים אלקבץ. רק לאחרונה, יותר מחודשיים לאחר צאתו לאקרנים בארץ, פורסמו שתי כתבות חשובות על הסרט – סיפור אישי של מסורבת גט, ודיון של הרב יצחק יוסף באפשרות להורות לדיינים לצפות בסרט כדי לבחון את עבודתם. וכל זאת בצדק – שהרי מדובר ביצירת מופת מורכבת ומסוגננת בכל קנה מידה אמנותי, חברתי ופוליטי. קטונתי מלהתייחס לכל הרבדים האלו כאן, אולם ברצוני להתייחס לנקודה חשובה שנדחקה, לדעתי, לשולי הדיון הציבורי על הסרט, והיא המסורתיות המזרחית של שתי הדמויות הראשיות, המרימה את ראשה אל מול הממסד הדתי-ציוני.

כל סיפור טוב מתחיל בסיפור האנושי הפשוט המניע את העלילה, ובאמנות של סיפורו. במקרה של "גט" מדובר כידוע במלחמתה של ויויאן אמסלם (בגילומה של רונית אלקבץ), גיבורת הטרילוגיה כולה, אשה מרוקאית מסורתית, להשגת גט מבעלה (סימון אבקריין), המסרב לשחררה. מכיוון שהיא אינה אשה מוכה (לפחות לא פיזית) ואין טענה לבגידה, הדיינים דוחים את הדיון שוב ושוב לאורך חמש שנים, ולבסוף נאלצים לחפש תואנה לכפיית הגט בעזרת עדים המכירים את בני הזוג. המסדרונות האפרוריים והבירוקרטיה המדכאת והמשפילה של הרבנות, אי שם בצפון הארץ, הקהילה היהודית, המרוקאית ברובה, היחסים בין באי בית הכנסת ובין נשותיהם הכנועות, ואשה אחת שאמרה "לא" הם הבסיס לסיפור ולצורת ביטויו הקולנועית. ומכיוון שבסיפור חי ונושם מדובר, לא ניתן לבודד נושא אחד עיקרי המתייצב מול עיני הצופות/ים, ממש כפי שלא ניתן להפריד איבר מן הגוף ולומר שאיבר זה הוא עיקרו. בזהירות רבה, אומר כי הסרט עוסק בסוגיות שונות של נושא המגדר בהלכה היהודית ובחברה הישראלית, בשאלות של דת ומדינה, במערכת המשפט ככלי המדיר ומענה את האזרח הפשוט ועוד.

אולם, תהיה זו טעות להסתפק ברשימת נושאים מכובדת זו. לא תיאור של משפט שהיה יכול להתקיים בכל מקום בישראל, בה חיים יהודים תחת ביורוקרטיה חרדית "פרימיטיבית", נפרש לפנינו, אלא סיפור של קבוצה, של עדה, של תפיסת-עולם, שקולה לא נשמע. זו ורק זו הסיבה שלמעט שני דיינים חרדים-אשכנזים (בגילומם של אלי גורנשטיין ורוברטו פולק), אין בסרט ולו דמות אחת של יהודי/ה ממוצא אשכנזי. עם זאת, כל שאר הדמויות הן של יהודיות ויהודים מארצות ערב, הנמצאים בעמדה כפויה של נחיתות אל מול הדיינים האשכנזים, המייצגים הן את הממסד הדתי (הרבנות), ואת את הממסד הציוני (הממשלה). במילים אחרות, המקום היחידי בו מתגלים יהודים ממוצא אשכנזי בסרט הוא בעמדה מרוחקת של כוח וסמכות. אפילו הדיין השלישי, הספרדי-מרוקאי (רמי דנון) כפוף להם, ומשמש בעיקר כמתורגמן מצרפתית ומרוקאית, ובשעת הצורך ככמלא מקום ואף ככתבן.

גט-רונית-אלקבץ-ומנשה-נוי

קולם הסמכותי והפסקני של שני דיינים אלה פותח את הסרט ברצף מרשים בו הוא נשמע דקות ארוכות, בעוד ויויאן עצמה נדמית בתחילה כאילמת. אילמות זו היא נקודת המוצא של המסורתיות בסרט – המיוצגת כאן על ידה ועל ידי עורך הדין המגן עליה, כרמל בן-חיים (מנשה נוי). במובן זה אין שום הבדל בינם ובין פקיד בית הדין (גבי עמרני) – הם מדברים רק כאשר ניתנת להם רשות, ובאופן כללי מצייתים. אולם, ככל שהעלילה מתקדמת, כרמל, וויויאן בעקבותיו, ואף כמה מן העדים מרימים את ראשם אל מול האוטוריטה. וכשם שדמויות של יהודיות ויהודים ממוצא אשכנזי נעדרות מן הסרט, כך נעדרת גם נקודת המבט האשכנזית מעמדת הכוח האולטמטיבית – עמדת הצופה הבוחן והמקטלג, וזהו הניצחון הגדול של הסרט לטעמי.

אחד הרגעים החזקים ביותר בסרט, למשל, הוא הסצנה שבה משתתף זאב רווח, אחד מהשחקנים הנפלאים – והנלעגים – שידע הקולנוע הישראלי. כפי שכתבה היטב כרם בלומברג ברשימתה באתר זה, הקהל הישראלי התקשה להתייחס באופן שונה אל השחקנים המזרחים שהתרגל לראות בסרטי ה'בורקס'. גם אני חוויתי זאת (חשוב לציין שהקהל התייחס בגזענות גם למי שהרבו לצחוק בקול רם…). אולם בסרט עצמו אין בסרט כמעט אף סטריאוטיפ הנפוץ בקולנוע ובתרבות הישראלית לגבי יהודי ארצות ערב, ומרוקו בפרט. תחת זאת, באים ועולים העדים במצעד מרגש של אנושיות כובשת, מלאים בכנות מצד אחד ובחששות בצד שני, ובעיקר בהמון כבוד לעצמם, לקהילתם ולמורשתם. את העילגות המאפיינת מזרחים ברוב הסרטים הישראלים מחליפה המבוכה וחוסר ההבנה של הצד השני, כלומר של הדיינים האשכנזים, שנותרים מחוץ לעולם שהם מנסים לפענח ללא הצלחה. ועל המצעד הזה מנצחים הדמויות הראשיות, שגאוותם וצדקת דרכם מאירות את אפרוריות בית הדין ואת העליבות של מי שנאלצים לבוא בשעריו ולהשפיל עצמם.

גט-2

אל מולם, הציבו יוצרי הסרט – בתבונה רבה – דמויות של מזרחים שנכנעו לחלוטין בפני הממסד האורתודוכסי-ציוני והפנימו את ערכיו באופן שלם, וליתר דיוק הפנימו את נחיתותם כספרדים וכמסורתיים אל מול הדתיות האורתודוכסית-אשכנזית. את הקו הזה מובילים בסרט שמעון אמסלם, אחיו של אלישע הטוען בשמו משפט (ששון גבאי, שאף זכה בפרס אופיר על תפקידו) והדיין הספרדי שהזכרתי קודם, הנמצא בעמדת נחיתות ברורה כלפי שני הדיינים האחרים. המשותף לשניהם הוא צידוד בעמדה האורתודוכסית-אשכנזית ויציאה כנגד הפתיחות והתפיסה הקהילתית שבעמדה המסורתית המזרחית, שמייצגים כאמור הדמויות הראשיות.

דמותו של שמעון אמסלם, הטוען בשם הבעל המתעלל רגשית באשתו, תוקפת לאורך כל הסרט את עורך דינה של ויויאן, כרמל בן-חיים, על כך ש'בגד' באביו הרב החשוב ובחר באורח חיים מסורתי. הוא מקניט אותו על כך שהוא מסרב לחבוש כיפה בבית הדין, ועל כך ש"שכח" את הכיפה על ראשו לאחר הלוויה. הוא בז לויויאן על אורח החיים המסורתי ש'כפתה' על בעלה ה'דתי' שנתן לה הכל, לפי דבריו. עצם הדיכוטומיה בין 'דתי' ו'מסורתי', ובנוסף ביטול הממד החברתי קהילתי מן הדתיות, היא הפנמה של ראיית העולם הדתית-אשכנזית. שהרי ברוב ארצות האסלאם המפגש עם המודרנה היה שונה מהאופן האלים בו הכתה ביהודי אירופה, והוא לא הוביל לחילון אלא ליצירתה של 'מסורתיות'. בנוסף, ואולי זה העיקר, הרבנים הספרדים לא נדחקו לתפקיד של 'משגיחי כשרות' או פקידים של משרד הפנים, אלא נשאו באחריות חברתית-קהילתית-מוסרית.

כפי שציינתי למעלה, הסרט מתאר תהליך של הרמת ראש של העמדה המסורתית אל מול הממסד הדתי-ציוני. ויויאן, ובעיקר כרמל, לא נשארים חייבים ולא נכנעים בפני ההגמוניה. הם שלמים עם זהותם, ו'מדביקים' בכך את סביבתם, ובסופו של דבר אף עושים את הבלתי יאומן וכופים על אלישע העקשן להתייאש. כרמל, גלוי ראש, מפגין לאורך כל הסרט ידענות מופלגת בפסיקה הלכתית, אולי אפילו גדולה מזו של הדיינים, והוא מעמיד אותם במקומם שוב ושוב. אולם שיאו של הסרט הוא המונולוג קורע הלב של ויויאן, המאשים את הדיינים ומתריס בפניהם. בשלב זה מוצגת בפנינו מלוא עוצמתה של העמדה המסורתית שיכולה להעמיד את הרבנים ואת הדת עצמה במבחן, דווקא ממקום של נאמנות וכבוד. וכפי שכבר כתב יוסי גיספן – "מי שמאמין לא מפחד, את האמונה לאבד", כלומר המאמין ה'אמיתי' אינו חרד על אמונתו ואינו מגן עליה בעיוורון מפני שאלות עומק והאשמות מבית ומחוץ.

על הממד הזה בזהות המסורתית כתב רבות מאיר בוזגלו, בעיקר בספרו "שפה לנאמנים" – ובהקשר זה מעניינת מאוד גם שאלת השפה המדוברת בסרט, אליה רמזתי למעלה. שהרי, הביטוי הבסיסי ביותר להרמת הראש המזרחית-מסורתית בסרט הוא בחירתם של היוצרים להשמיע את קולה של הקהילה כפי שהוא – ערבוב נפלא של שפות שהוא כולו שיר הלל לנאמנות, שורשיות וגאווה במורשת. כמו ויויאן, גם הקהילה עצמה אינה נכנעת בפני מצוות 'כור ההיתוך' הדתית-ציונית, וממשיכה לדבר בערבית, מרוקאית, צרפתית וגם קצת עברית. מחאת השפה והזהות זו בוטאה רבות בשירה המזרחית, בין השאר בשיר המופתי של סמי שלום שטרית "שלא תבינו מילה", ולפני כן ב"לשכת עבודה" של ג'ו עמר, ש'דחף' לשירו, עוד בשנים בהן כור ההיתוך פעל במלוא המרץ, בית שלם במרוקאית העוסק בקינה על הילדים המזרחים שנלקחו מבתיהם אל פנימיות וקיבוצים כדי שישתלבו בחברה 'איכותית'.

בסיום הסרט, כך נראה, אפילו אלישע העקשן ואחיו המתרפס מכירים בחוסר היכולת של הממסד הדתי- ציוני להכיר ולבטא את מלוא המורכבות של 'דתיות'. וכולי תקווה שעוד יוצרים כמו האחים אלקבץ או יוסי גיספן, ועוד חכמים כמאיר בוזגלו, ועוד מנהיגים כרב יצחק יוסף (שכמו אביו זצ"ל הוא רב מובהק של הציבור המסורתי המתון), יובילו את הציבור המזרחי למקום של הכרה בעוצמתה, ביופייה ובחשיבותה של העמדה המסורתית כחלק מתיקון העוול שנעשה לה משנות החמישים עד ימינו, וכצעד נוסף, קריטי לדעתי, בהפיכת החברה הישראלית לרב תרבותית ודמוקרטית באופן עמוק ואמיתי. 

3 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. תודה, גישה ממש מעניינת להסתכלות על הסרט, לא ראיתי את זה במבט ראשון .
    השאלה היא האם בתי הדין כיום אכן מייצגים את הדתיות-האורתדוקסית-האשכנזית? לשמחתי לא מכירה אותו מספיק בשביל להבין מהם יחסי הכוחות…

    • הממסד הדתי-ציוני מבוסס אליטיזם אשכנזי-אירופאי, ובכך הוא מייצג נאמנה את הציונות החילונית, ורבות נכתב על כך בחודשים האחרונים (למשל פרשת אלי אוחנה והבית היהודי, הגרעינים התורניים בפריפריה ועוד). חלק מרכזי של האליטיזם הזה הוא התנשאות מעל הגישה המסורתית-מזרחית ודחייה שלה, שמתבטא למרבה הצער במעבר של מסורתיות ומסורתים רבים לצד החרדי-דתי או החילוני. עם זאת, נעשו נסיונות בעשורים האחרונים להרים את קרנה של המסורתיות המזרחית (בעקבות מחקריהם פורצי הדרך של בוזגלו וידגר) ולהפיץ את הכתבים והמורשות שהושכחו ואבדו, כמו למשל פרוייקט "החכם היומי" של "ממזרח שמש" שזכיתי לתרום לו, ולו במעט.
      תודה על תגובתך וחג שמח!

  2. יששכר צרפתי שחקן טלוויזיה וקולנוע

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות