דור 1.5 | איך אומרים "ערס" ברוסית?

איליה ספיצרוב ויוליה כסלו

התקשורת והרשתות החברתיות נשטפות בימים אלו בגל חדש של דיבורים עדתיים, אשר יוצרים בריתות וקווי שבר חדשים בפוליטיקה הישראלית. הואיל והמחנות ה"מסורתיים" די מיצו את עצמם והובילו את המדינה הזאת לסטגנציה, אני לא יכול שלא לתמוך בשבירת הגבולות המגזריים המאובנים – גם אם חלק מהדברים שנאמרים במסגרת השיח המרענן הזה נראים לי לא לעניין.

הסדרה המדוברת "ערסים ופרחות – האליטות החדשות" של הבמאי רון כחלילי תופסת מקום מרכזי בסיפור הזה וכותרתה מתחברת לניסיון לעשות דה-לגטימציה לכינויים "ערס" ו"פרחה" כשמות גנאי גזעניים.

איליה: באופן אישי, אני עוד לא לגמרי בטוח מה אני חושב על הייבוא החדש הזה מאמריקה. הרושם שלי הוא שהמאבק המזרחי שואב הרבה השראה מהתקדים האפרו-אמריקאי וממה שהוא עשה ל"מילת ה-N", אשר הפכה לטאבו רב עוצמה המכיל בתוכו את כל הפחדים והחרדות של החברה האמריקאית.

מצד אחד, הטענות של המזרחים כלפי "ערסים ופרחות" נראות לי די מוצדקות. אני אישית לא חושב שמדובר במילים עדתיות נטו, אבל גם הגוון העדתי שלהן הוא לא משהו שניתן להתעלם ממנו. בעיה מיוחדת יש לי עם המילה "פרחה", בגלל היותה שם פרטי שהפך לכינוי גנאי.

מצד שני, אף אחד לא אוהב שמחנכים אותו, ממשטרים לו את המחשבה ושוטפים לו את הפה עם סבון. בכלל, לדוברי הרוסית יש בעיה רגשית קשה עם כל תרבות הפי.סי והסיבות לכך הן נושא לדיון שיבוא בהמשך.

בואו רק נגיד שהתקינות הפוליטית באה במקרים רבים על חשבון הדיון בעובדות וזה לא משהו שרובנו יכולים לחיות איתו בשלום.

במהלך השנים הראשונות שלנו בארץ, דרך אגב, חשבנו ש"ערס ופרחה" הם כינויים כלליים לצעירות וצעירים אנטי-סוציאליים – כך שגם אביב גפן היה מבחינתנו ערס וגם קיבוצניקית עם פה גדול וחולצה גזורה היתה עבורנו פרחה. מה שלא יהיה, די מהר התחלנו לקרוא כך גם לילדים רוסים שיצאו לתרבות רעה ולי אישית אין נקיפות מצפון מיוחדות בנושא.

ועם זאת!

בפעם הבאה שאתם באים להגיד "ערס רוסי", עשו לעצמכם טובה – עצרו הכל, ואמרו GOPNIK או GOPNITSA לערסית.

לא שחסרה ברוסיה גזענות אתניסטית, אבל המילה הזאת דווקא היא ז'רגון שבא להבחין בין רוסים של מעלה לרוסים של מטה. מקורה בעגה העבריינית והיא מתייחסת לחברי כנופיות זוטרים, בריוני רחוב, "עברייני צעצוע" וצעירים מנותקים באופן כללי – בעיקר כאלו שעדיין לא שהו במאסר ונחשבים מבחינת ההיררכיה של העולם התחתון לחובבנים.

המושג "גופ-סטופ" הוא סלנג עברייני לשוד רחוב באיומים (שלא תמיד מסתפק באיומים) והגופניק, בגדול, הוא אחד שמתעסק בדברים מהסוג הזה. בעיני עצמו, דרך אגב, הגופניק אינו "גופניק" אלא PATZAN – מילת סלנג כבדה שהמשמעויות שלה נעות בין ילד/נער – לסחבק/אחד משלנו.

הופעתו הארכיטיפית של הגופניק כוללת טרנינגים, כובע קסקט, גורמט ורכב לאדה-9 משופר עם חלונות כהים ובקבוקי וודקה על הגג. כאשר הגופניק אינו יורק תוך כדי הליכה נונשלנטית, הוא יושב בישיבה שפופה – כי ברוסיה אתה לא תשב באמצע ינואר על הברזלים.

dimon

מבחינה זהותית, הגופניקים מצייתים פחות או יותר לכל כללי תרבות השוליים האוניברסליים: הומופוביה, "כבוד", שנאה לזרים (אשר מתחרים איתם על מקומות העבודה) אהדה לקבוצות כדורגל ספציפיות, התמכרויות, הריונות בגיל צעיר, מגורים בשיכונים ושבטיות חזקה. היחידים שיהיו שנואים על הגופניק יותר מהקווקאזים או האוזבקים, אלו הגופניקים מהשכונה הסמוכה.

שנואי נפש נוספים הם נציגיהן של תרבויות-נגד מערביות, אשר יובאו למרחב הסובייטי החל משנות החמישים: ביטניקים, היפים, רוקיסטים, מטאליסטים, ראסטות וכדומה – לרוב מדובר בצעירים ממעמד ביניים משכיל וה"מחאה" האינדיבידואליסטית שלהם תמיד תיתפס בקרב המעמדות הנמוכים כספק בדיחה, ספק איום.

למרות שהמונח "גופניק" תפס בציבור הרחב רק בשנות הפרסטרוייקה, התופעה האורבנית שעומדת מאחוריו היא בהחלט לא עניין פוסט-סובייטי והשורשים ההיסטוריים שלה הולכים לפחות 150 שנה אחורה – פשוט תקראו דוסטוייבסקי.

מקור התופעה בתהליך התיעוש שעברה רוסיה במאות ה- 19 וה- 20. באימפריה הרוסית ובברה"מ, בדומה לשאר העולם, המפכה התעשייתית התרחשה במחיר של הרס הכפרים והפיכת אוכלוסיותיהם החקלאיות לעבדי המכונה, אשר נאלצו לעזוב את בתיהם ולהגר לערים בחיפוש אחר פרנסה.

אחרי מהפכת אוקטובר חלק גדול מתהליך זה נעשה באופן ריכוזי ובהוראה מגבוה, תוך שפיכות דמים, רעב המוני ושורה ארוכה של מעשי זוועה. מיותר לציין שהפרולטריון אשר האירועים המדוברים הצמיחו, נותר בשוליים החברתיים-כלכליים של מנגנוני הייצור ולא זכה, ברובו, להינות מפירות הזינוק הטכנולוגי שנישא על כתפיו.

על אף שהפערים בהכנסותיהם של האזרחים הסובייטים המצויים לא היו גדולים, בהחלט היו קיימים ביניהם פערים סוציולוגיים משמעותיים שהתבטאו במעמד חברתי, הון תרבותי ובכל הסממנים הנלווים לכך. אך לצד אתוס חזק של "תלמד-תצליח", היו בברה"מ שני מסלולים אשר איפשרו גם לאדם הלא-משכיל להתקדם ולהתעשר: המסלול המפלגתי והשוק השחור. שני המסלולים היו קשורים במידה כזו או אחרת ובמציאות שנוצרה. המדינה נשלטה בפועל על-ידי אליטה ממסדית של עבריינים, מקורבים, פקידים נהנתנים ופונקציונרים גסי רוח. למעשה, נראה שלא הרבה השתנה מאז.

בנוסף לכך, במדינה שמיתגה את עצמה כ"מדינת הפועלים והחקלאים" ההתכחשות לתופעות סוציולוגיות קשות היתה מוחלטת, כך שעבור דוברי רוסית רבים התקינות הפוליטית של ימינו מהדהדת במידה רבה את אותו "כבוד" מזויף שרחשו מוסדות המדינה המושחתים למעמד הפועלים האינטרנאציונאלי, ומידת סבלנותם של דוברי רוסית משכילים לגילויים של "תרבות עממית" היא בהתאם.

מכל מקום, המילה "גופניק" לא היתה נפוצה באותה תקופה מחוץ לעולם התחתון. צעירים מרקע חברתי נמוך כונו "חוליגנים" והוצגו כעשבים שוטים המטופלים ביד קשה אך הוגנת על ידי רשויות החוק והגורל.

אחד הייצוגים הפופולריים ביותר של החוליגן הסובייטי הוא דמות הזאב מסדרת הפולחן המצוירת "NU, POGODI" ("חכה-חכה!"). הזאב הרע נמצא במרדף בלתי פוסק אחרי הארנב שמייצג את הילד הטוב. כמובן שהארנב הפיקח והזריז תמיד מנצח את הזאב הטיפש והאלים. מעין "טום וג'רי" סובייטיים.

דמות קולנועית סובייטית נוספת, הפעם כזו שמעבירה את סיפורו של מעמד הפועלים ברגישות ובאהבה, היא דמותו של אינסטלטור צעיר בשם אפוניה, מסרטו של הבמאי גאורגי דאנלי "AFONJA", מ- 1975.

לקראת סוף שנות השמונים, עם היחלשות המשטר והאתוס, פרץ השד מהבקבוק והכה את האומה הסובייטית בתדהמה על ידי עוצמתה והיקפה של האלימות הפלילית. קרבות רחוב המוניים בין שכונות הפכו לדבר שבשגרה, כמו גם פגיעה בעוברי אורח ומעשי שוד אלימים. חבורות של צעירים שיכורים שמקללים בקול רם ומתנהגים בבריונות הפסיקו להפתיע. תסכול עמוק שנאגר במשך תקופה ארוכה התפרץ בכל כוחו והיעדר אופק פוליטי לא עזר להרגיע את המצב. בו בזמן, תרבות הכנופיות החלה יוצאת אל קדמת הבמה ומתפשטת במהירות במיינסטרים.
אחד ההרכבים אשר הופיעו עם קריסתה של האימפריה הסובייטית וייצג נאמנה את תרבות הרחוב של הפריפריה הוא להקת "LYUBE".

נכון להיום, אוכלוסיית הגופניקים היא פול הגיוס של הצבא, הפשע המאורגן, הקבוצות הניאו-נאציות לסוגיהן וגם של הלאומנות הפוטיניסטית הממלכתית, שמנהלת עם הימין הקיצוני ברוסיה יחסי אהבה-שנאה מהסוג שמפלגות הימין בארץ מנהלות עם הכהניסטים. על אף הדימוי המשכיל, הציבור היהודי בברהמ"ל הכיל מאז ומעולם שיעור לא מבוטל של קרימינלים והכנופיות היהודיות של תחום המושב תרמו תרומה מכרעת להתגבשותה של דמות הגופניק העכשווית.

כמובן שהגופניק עשה גם הוא עליה לפריפריה הישראלית ולצד כל הפרופסורים שהפכו למנקי רחובות, יש בתוך קהילת דוברי הרוסית בארץ גם כאלו שלא באמת הגיעו לכאן עם דיפלומה בפיזיקה גרעינית.

הז'אנר המוזיקלי שמזוהה עם התרבות הגופניקית מכונה "שאנסון רוסי" ואחד השירים הפופולריים ביותר שנוצרו בהשראת תרבות זו הוא "Gop-Stop", אשר נכתב ב- 1981 ע"י המוזיקאי היהודי אלכסנדר רוזנבאום. הבחור סוגר חשבון עם בחורה שבגדה בו ובעולם התחתון. על אף הנושא, מדובר בטקסט קומי לחלוטין שגם משופע ברפרנסים לעולם הפשע היידי.

לטעמי, הדבר נותן הצצה אל פלח גדול ומשמעותי מתרבותן של עדות אשכנז, טרם אימצו את הציונות. כאן תוכלו להאזין לו בביצועם של אלכסנדר רוזנבאום, לב לש'נקו, וולדימיר וינוקור – שלישיית כוכבי תרבות סובייטיים אשר שמרו על מעמדם גם בעידן הפוסט-סובייטי.

במהלך שני העשורים האחרונים, האסתטיקה הגופניקית התבססה היטב בסצינת הפופ הרוסית והפכה לטרנד לוהט שמשפיע על מגוון ז'אנרים. ביאנקה, אחת מכוכבות ה-R'N'B הרוסי של סוף שנות התשעים, מביאה דמות של גופניקית פתיינית חצופה.

יוצר עכשווי שמזוהה עם התרבות הגופניקית הוא SERYOGA – כוכב סצנת הראפ הרוסית שפרץ לתודעה עם הלהיט "CHERNY BUMER" ("במוו שחורה", מזכיר משהו?). כיום הוא עובר טרנספורמציה לדמות יותר מורכבת. עדיין לובש טרנינג וקסקט, אבל הגופניק האלים שבו מתחיל להזכיר מעין ליצן עצוב.

מוזיקאי נוסף שמייצג היטב את הז'אנר הזה בהווה הוא ויאצ'סלאב חחאלקין – יוצר, DJ ומפיק שמוכר בעיקר בתור האלטר-אגו הסאטירי שלו SYAVA – ראפר מהשכונות. קצת בקטע אירוני, קצת ברצינות ותמיד עם אחלה גרוב. זהו שיר אהבה ל"אמא אודסה"- שהיתה לגופניקים בברה"מ מה שבת-ים נהייתה לערסים-הרוסים בישראל

2 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. מעניין מאוד! פעם צפיתי בדוקומנטרי על כנופיות ילדים/בני נוער שמטילים אימה על פרברי מוסקבה ועל חלקים ממרכז העיר, נראה לי שהם בדיוק הגופניקים והגופניטסות שאתם מתארים (אלא שחלקם היו ממש קטנים, בני 10). מציע לכם לכתוב חלק ב' – על הגופניקים בארץ. יהיה מרתק לקרוא איך "טיפוסים" רוסיים כ"כ מתנהלים פה.

  2. מעניין מאוד, וכמובן היה מי שדאג לשמר את הפלח הזה של תרבות עדות אשכנז הרחק מידה המכוונת של הציונות – באמריקה. בשנות ה 30 הסיכוי של עבריין בעיר גדולה בארה"ב להיות יהודי היה לא פחות גדול מהסיכוי שלו להיות איטלקי. כל מי שקורא את רשימותיו של דיימון ראניון, המתעדות את ניו יורק באותה תקופה, נתקל לא אחת בשמות אידישאים. חברת רצח בע"מ, שביצעה את החיסולים עבור הפשע המאורגן הורכבה כמעט לחלוטין מיהודים. הכנופיות היהודיות סיפקו לבעלי העסקים "שלאמרים" – אנשי אגרוף שתפקידם היה להכות חברי איגודים מקצועיים. אולי האפיזודה המעניינת ביותר היא עימותים אלימים עם של תומכי נאצים בשנות השלושים. ריצ'י כהן בספרו "יהודים קשוחים" מספר שהקולגות האיטלקים הציעו להשתתף בפיצוץ אסיפות של תומכי נאצים והיהודים סירבו מטעמי כבוד. הוא מצטט את מאיר לנסקי בנושא "אף אחד לא שילם לנו בשביל זה . שום כסף לא היה יכול לקנות את מה שעשינו שם". ריצ'י כהן גם מזכיר את הפושע מיקי כהן, ששמע שבבית המעצר שבו שהה נמצאים שני נאצים ושיחד את הסוהר כדי שיכניס אותו לתא שלהם…

טרקבק אחד לפוסט
הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות