קסידות אלף לילה ולילה | אספלט ומיץ פטל, סיפור קצר מאת נדיה גרינברג

נדיהבלי מילים

להיצמד אל כתלי ביתי במוסקבה

ולכתוב בעברית מחשבות רוסיות.

לשאוף זיכרונות ולנשוף אהבה,

מרוב אושר רגעי לבלוע דמעות.

זה פתטי כל כך לנסות לתאר

תהודות של עבר במילים של הווה.

בזמנינו עצוב קצת להיות משורר,

מחזאי, סופר… אף אחד לא קורא.

להריח שלולית של מי- דג מלוח

מתועב בשבילכם, בשבילי זה- קדוש,

להשוות את נפשי לתמר ואשוח

אמיתי- בשבילי, בשבילכם זה נדוש.

להיצמד אל הכותל ולשתוק עם האל.

לא לחשוב שום דבר, לא לקרוא תהילים.

אני לא עונה, אלוהים לא שואל.

געגוע בוכה בלי מילים,    

                                    בלי מילים.

זו הייתה הטיסה הראשונה בחיי. ישבתי צמודה לחלון והבטתי על מפת הארץ המשובצת המתקרבת במהירות. שאלתי את עצמי באיזו אחת מהמשבצות יהיה ביתי החדש. בנחירי עוד עמד הריח של מוסקבה הגשומה, מאי הוא חודש קריר וגשום מאוד והריח של הגשם הראשון מחלחל אל כל חלקיקי האוויר. תהיתי, אם לכל ארץ יש ריח משלה, שהרי כל האנשים ובעלי החיים בעולם מריחים אחרת, אפילו בתים ורהיטים. אז לא יתכן שאחרי טיסה של אלפי קילומטרים הריח לא ישתנה. ואיזה ריח יהיה? ריח של תפוזים? של ים? 

והנה כשירדתי מהמטוס, לופתת בחוזקה את היד של אימא, על רקע התרועות של "הבאנו שלום עליכם" הבוקעות מרמקולי מטוס 'אל על' ענק, כפותה בשני סוודרים, גרביוני צמר ומעיל עבה, טבלתי בריח חונק של אספלט רותח. שאלתי את אימא האם מותר להוריד לפחות את המעיל? "תורידי", מיהרה אימא להשיב. "תורידי גם את הסוודר, בואי אני אעזור לך, אחרת את שוב תסתבכי. חם פה, אמרו שחם פה תמיד."

בבן גוריון, לאחר שהסבירו כי מעתה אנו "עולים חדשים", כיבדו אותנו בסנדוויצ'ים משולשים עם גבינה צהובה ומיץ פטל. כמובן ששימחתי למשמע 'פטל' נגוזה אחרי הלגימה הראשונה. לא מצאתי שום קשר בין טעמו וריחו של הפטל הבשרני שמאדים בשיחי הדַצַ'ה של דודה אלה, לבין המשקה הוורדרד שהוגש לנו באדיבות על ידי הדיילות החייכניות. עד היום כשאני שומעת את השם "בן גוריון", עולה באפי ריחו הדביק והמתוק מדי של מיץ פטל ואכזבה. כשנשאלנו, לאן לנסוע, התשובה כבר הייתה מוכנה מראש. אין ספק שלא בשביל ריח האספלט טסנו כל כך רחוק. "ירוסַלִים", פלטה אמא, ואילו אחי הגדול, בלשן בן חמש עשרה, תיקן בעצבנות מה, "לירושלים, בבקשה". הכתובת, שמכרים של מכרים של אמא השאירו בשבילנו בשדה התעופה, הייתה ירושלים רמות ג' ושם של רחוב שלא הצלחנו לקרוא.

לאור האבנים הירושלמיות הבוהקות, נהגה של מונית השירות, משה, הוריד את המטען שלנו, מלמל את "ברוכים הבאים" הקבוע- ונסע. שלושתנו עמדנו בשמש, שלושים וחמש מעלות צלסיוס ובהינו במטען שכלל שלושה תיקים ומזוודה אחת ובהם ארוזים חיינו הקודמים. אף אחד לא חיכה לנו שם. אימא החזקה וההחלטית שלנו פתאום נראתה חיוורת, אבודה וחלשה כל כך. לאחר רבע שעה יצאה אישה שחומה, ראשה עטוף מטפחת כמו מכפר רוסי נידח והציעה לנו מים ובננות. הריח הידידותי של הבננות עודד את אימא לשאול בערבוביה של אנגלית ורוסית לאן בעצם אנחנו אמורים ללכת. בעוד הגברת השחומה ניסתה להסביר לה באמצעות שפת הידיים כיצד להגיע לכתובת הרשומה , הבחנתי בחבורה של בנות- גילי, שחומות אף הן, שלבשו חצאיות של אימן.

אין ספק שהיו אלה חצאיות שנלקחו מארון של מבוגרות, איזו ילדה תלבש אורך כזה? הבנות בחנו את המכנסיים הורודות שלי ואת הגופייה המנוקדת (איזו הקלה, אחרי גרביונים ושני סוודרים!) וצחקקו. כעבור כמה דקות חלפה חבורה של בנים מיוזעים, על ראשיהם כובעים שחורים רחבי שוליים, כאלה של תחפושות למסיבת השנה החדשה וכשעברו לידי נשתתקו והשפילו מבט. מעולם לא התביישתי מבנים אבל פתאום הרגשתי מובכת. הבנתי לפתע שמשהו ממש לא בסדר איתי בעיני האנשים כאן. ודווקא הם, המוזרים והזרים, הם בסדר גמור. האישה השחומה הלכה ושבה עם כוס פלסטיק מלאה עד גדותיה, במיץ פטל, שריחו הבריח באלימות את שרידי ניחוח הבננות. נאלצתי לשתות אותו בלית ברירה מול מבטה המחמיר של הגברת על כתפי הלבנבנות והחשופות. "תודה", מלמלתי לה את המילה העברית שכבר למדתי במוסקבה, והוספתי, "אני עולים חדשים״.

לאחר שלושה חודשים, מכרים של מכרים של מכרים של אמא הודיעו לנו שביישוב קהילתי יפיפה ושמו 'פסגות', הביאו קרוואנים ומחלקים אותם לעולים חדשים בזיל הזול. אמא הסבירה לנו שזה נחמד שיהיה לנו בית משלנו, אך משום שהיישוב הוא קהילתי עלינו להפוך לבני קהילה מתאימים, הווה אומר להיות דתיים. לעומת אמא, אחי ואני היינו משולהבים מן הרעיון, בעינינו להיות דתיים היה להפוך סוף-סוף ליהודים של ממש. אחי כבר למד אז לקשור תפילין והתיידד עם חב"דניקים באזור. ובקשר לאמונה, הרי היא כבר הייתה שם.

בבית ספר, עוד בכיתה ב' הסבירו לנו כי גגרין טס לחלל החיצון ושום אלוהים לא נמצא שם, אך לאחר מות אבי, לא יכולתי להשלים עוד עם החלל הריק הזה בחלל החיצון, לכן המצאתי לי אלוהים שהיה לו שפם, זקן וחיוך של אבא. דמיינתי שהוא זה שמחזיק בכפות ידיו הגדולות את כדור השייקר של הקוסמוס העצום, בו פזורים כפתיתי שלג  כוכבים, פלנטות וחלליות עם גגרינים למיניהם, שפשוט לא רואים את האבא האלוהי שלי מבעד לזכוכית העבה. להיות דתייה בשבילי זו הייתה דרך להחזיר את אבא, שתמיד היה לו ריח טוב של טבק שדבק אליו ממקטרתו. אותה המקטרת עם תחריטים שוודאי תרמה את תרומתה למחלת הסרטן שלו. כלי הרג יפה להפליא. מה כל זה היה עבור אחי? איני יודעת. מעולם לא שאלתי אותו, ואילו הוא מעולם לא סיפר. עד היום הוא חובש כיפה.

בפסגות מיהרתי להפוך בעצמי לאחת מאותן הבנות ש"לובשות חצאיות של אימן". הקפדתי גם על השרוולים שיהיו עד המרפק והתחלתי להתבייש מבנים. עלי להיות צנועה והרי זה ברור, במה יש להתרברב? בהעדר מוחלט של כסף? בקרוואן הנוזל בחורף ומעלה ריח של עובש טרי? בבגדים שנלקחו מהמחסן של הישוב, ובמבטן של חברות כיתתי כשזיהו עלי את בגדיהן הישנים? בעברית העילגת שלי? לא, צריך לשמור על צניעות. אחי ואני כרתנו ברית, ובשבתות התחלנו לעשות טרור לאמא שטרם הספיקה להתרגל לא להדליק אור בשירותים (הרי לא יתכן שהאור ידלוק שם כל השבת, כי מי ישלם על החשמל?), לא לחמם את האוכל, קל וחומר לא לשמוע רדיו! תוך שנה לא הרשנו לה אפילו לקרוע נייר טואלט. אך רוב הניסיונות שלנו ללמד את אמא לא לעבור על ל"ט אבות מלאכה עלו בתוהו.

כך הפכתי למתנחלת גאה, דתית לאומית, סנדלים תנ"כיות, חצאית הודית וחולצת פלנל משובצת. רק כמה דברים כרסמו בפסגת האושר. שירת המואזין העולה מרמאללה כיווצה את ליבי בסלסוליה הזרים, האוטובוסים של אגד לא הרבו לעבור בישוב ואבנים שנזרקו על חלונות הטרמפים בהם נסעתי כדי להגיע לחוג ציור בירושלים. הדבר שהתמיה אותי היה הדמיון בין הנערים שזרקו את האבנים לבין אותה חבורה של בנים חובשי הכובעים שזכרתי מיומי הראשון בארץ. אלה ואלה שחומים, אלה ואלה בוודאות לא מחבבים אותי, היתרון של זורקי האבנים היה בכך שלא השפילו מבטם אלא להיפך הישירו אותו אל הזגוגית המתנפצת.

לאחר כמה שנים, בסוף אוגוסט, סבתי המוסקבאית, אימו של האבא השמימי שלי, נפטרה ושחררה מאימי אנחת רווחה. אמא הודיעה כי עליה לטוס למוסקבה להלוויה וכי אחי ואני נישאר לבד לשבוע ימים, הרי אנחנו כבר ילדים גדולים.

"נדינקה, לוויות הן לא מקום לנערה רגשנית כמוך", אמרה, "ומה תאכלי שם עם כל הכשרות הזאת שלך? ודרך אגב הלוויה בשבת, רק שתדעי".

באותו לילה נזכרתי בריח של אספלט רטוב מגשם קיצי והתחלתי לייבב בקולי קולות עם עיניים עצומות, כאילו מתוך שינה. גם למחרת בבוקר לא הרפיתי מאמא בחיבוקים ובעיניים דומעות ללא הרף. הצגה זו, אכזרית ומחושבת היטב, הכריחה את אימי לקחת אותי איתה.

   

זו הייתה כבר הטיסה השנייה שלי, קפיצת ראש לתוך העבר. אך מרגע שנחתנו גילינו כי העבר ברח ואיננו, כי מוסקבה לאחר נפילת ברית המועצות קברה את עצמה בניתוחים פלסטיים ושפצורים מנטאליים. כמה ימים לאחר הלווייתה של סבתא, בה לא השתתפתי, התייצבתי בבית ספרי הראשון. רציתי לפגוש את בני כיתתי, חשבתי שיתרגשו לראות אותי. דימיתי את עצמי בעיניהם כנציגת חו"ל אמיתית. וכך פגשתי אותם בחצר בית הספר, לבושה בחצאית ארוכה ובמעיל דובון, כולי סמל הציונות. חלקם לא זיהו אותי כלל, חלקם מיאנו להיזכר בי, וחלקם הסתכלו בי במבט חומל. בחנתי אותם: נערים גבוהים ונערות על עקבים, בחצאיות מיני, מאופרות לכבוד תחילת שנת הלימודים. שום זכר לתלבושת האחידה, לעניבות הפיאונרים הגאות, לאותו השוויון שאליו חינכו אותנו ושמעולם לא התממש. חברתי הותיקה חיבקה אותי ושאלה בדאגה, "איך אתם שם? כל הזמן יש מלחמה אצלכם, שמעתי ששוחטים אנשים בירושלים, אולי תחזרו?"

שאלתי את עצמי, ולו הייתי נשארת, האם הייתי הופכת גם לאחת מנערות החן האלה? האם הפכתי למה שהפכתי רק בגלל המקום בו אני גרה? כמה מתוך דמותי החדשה היה הבחירה שלי וכמה היה רצוני הפשוט להפסיק להיות "אחרת"?

השאלות האלה והספק המשיכו לנקר בי גם כשכבר חזרתי לקרוואן שלנו, זה המשקיף על נופה של רמאללה הזר והמוכר כל כך. לא ידעתי את התשובה. רק ידעתי שעבר כבר אין לי, וההווה הוא סוג של משחק שהיטבתי לשחק בו מבלי להאמין. תמיד הייתי שקרנית טובה.

כמעט עשר שנים לאחר שרגלנו דרכו על אדמת הקודש עלה ביד אימי לקנות דירה בירושלים. שנים של חיסכון ועבודה קשה מדי לאלמנה עם שני ילדים. באותה שנה הלכתי ללמוד תיאטרון בעיר החטאים, תל אביב. אותה עיר שבעיני מתנחלת פסגותית שהייתי, הייתה רחוקה ממני לא פחות מניו יורק ואמסטרדם. תיאטרון, כך החלטתי, המקום היחיד שבו אתה יכול לג'נגל בכל הזהויות שלך מבלי להיחשב לשקרן רב פרצופי. המקום היחיד שבו זרותי תהיה ליתרון. המקום היחיד שבו, כשאני עוצמת עיניים ומרגישה ריחות של עבר, לא יצחקו עלי אלא ישבחו על שליטתי בזיכרון חושים משיטת סטניסלבסקי.

יותר משלוש שנים אני גרה בדרום תל אביב. שמונה שנים שאני נמנעת מלבקר בישוב ההררי בו גדלתי, מפחדת שמא שירת המואזין תיקח אותי בשבי כמו שירת הסירנות ולא אוכל לחזור. השאלות והספקות עדיין מחלחלים בי ואמא כשמבקרת אצלי תמיד שואלת איזה מהסקוצ'ים בכיור הוא חלבי, וכשאני אומרת לה, "לא משנה", היא נאנחת בכבדות.

עד שהשתלטה על ל"ט אבות מלאכה ודיני ההלכה כבר לא נמצא מי שיעריך את זה.

כשאני יוצאת מהבית, אני רואה אפריקה, תאילנד, פיליפינים, סין ורומניה. לא צריך לטוס לשום מקום. גם פטל רוסי קפוא כבר אפשר לקנות בכל סופר. ובדרום תל אביב שלי, שתמיד יש בה ריח של אוויר דחוס, זבל ואספלט רותח אני מרגישה בבית. כי כאן כולם זרים.

7 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. מאד קשה להגר, ובמדנה שבה כל-כך הרבה מהגרים עוד יותר קשה למצא מקום לחוויה האישית שלך. תודה ששיתפת.

  2. זה היה חזק מאוד וקראתי הכל. תודה רבה.

  3. וואו! את כותבת פשוט מקסים..!
    איזה יופי.. איזה סיפור מיוחד ומעניין.
    אהבתי.

  4. הסיפור מרתק ומעורר מחשבות רבות. כתיבתך קולחת ומרתקת. נהנתי מאוד! תודה שהארת אור על מקום שהיה אפל בעיני…

  5. כל כך מרגש וכל כך נוגע ללב של כל אחד שחווה מעבר מתרבות אחת לאחרת. כתוב בכישרון וכנות .

  6. נדיה, אני מאוד מקווה שתכתבי עוד.

  7. חזק. תודה

2 טרקבקים לפוסט
הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות