אג׳נדה | צדק כתרבות: על שיימינג בפייסבוק והמונופול של מערכת המשפט

גם צדק הוא תוצר תרבותי. בימים האחרונים, הפייסבוק (ולאחר מכן, גם תקשורת מיינסטירמית יותר, כמו הרדיו) געש סביב מקרה של אלימות מינית ותביעת צדק והכרה של אישה שעברה פגיעה בידי גבר. בנוסף להצפה של נושא האלימות המינית והסטריאוטיפים הרבים איתם אישה נאלצת להתמודד כשהיא מפרסמת מה שעבר עליה, התעוררה שאלה נוספת: האם ניתן להשיג צדק אלטרנטיבי, שחוצה את גבולות מערכת המשפט?

רבים נסו להבין את תכלית האקט שבפרסום המקרה ברשתות החברתיות: ״אבל מה היא רוצה?״. ואכן, אפשר להבין את המחסום המחשבתי שמבסס את השאלה הזאת. בגסות, ניתן לומר ששאלת הצדק בחברה שלנו עברה תהליך של מונפוליזציה בידי רשתות האכיפה והחוק. הדבר מתבטא לא רק בנטייה של רובנו לפנות אל המשטרה או מערכת המשפט כאשר מאונה לנו דבר רע, אלא גם במחשבה הכמו מובנת-מאליה שפתרון של צדק ותיקון של עוול כבד יכולים וצריכים להגיע רק ממערכת המשפט.

בהתאם, השכר והעונש לפגיעה נמצאים במערכת של פסיקות וחוקים. אם לאדם מסויים נגנבה תכולת הדירה, מוסכם עלינו כי העונש שבית המשפט יתן לגנב יהווה את התיקון לנזק והפגיעה שחווה הקורבן. הפתרון להכרעה בשאלות – מה מגיע לי, מהו פיצוי ומהו צדק ניתן באופן בלעדי למערכת המשפט.

נראה לי, שלרבים מאיתנו נדמה שהפתרון לשאלות האלו הוא אוניברסלי. שההבנה שלנו לגבי איך צריך לטפל במקרים של אי צדק נובעת מאיזה תחושת צדק שקודמת לתרבות ולחברה ולמשפט. אבל במובנים מסוימים, זה לא לגמרי מדויק.

האופן בו אנשים מדברים על מימוש צדק בתרבויות שונות בעולם שומט את טענת האוניברסאליות הזו בן-רגע. בארה״ב, בה נהוג עונש מוות, פעמים רבות מומשג הצדק עבור משפחות של קורבנות במתן עונש מוות לרוצח: ״דון אף פעם לא תחזור״, אמר פרד רומנו, אחיה של דון רומנו שנרצחה. ״אני רוצה שאוקן [הרוצח] ימות בגלל המוות של דון.. זה יהיה צדק״. אבל בארץ, לעומת זאת, תלונה על עונש קל מדי לרוב תגיע בלווית בקשה להשגת צדק באמצעות כליאה לכל החיים (״היא צריכה לשבת בכלא כל חייה״) ולא תחרוג מהמסגרת הזאת.

אל הקושי שבחוסר היכולת שלנו לחשוב על צדק מחוץ למסגרות המוסדיות, מצטרף קושי נוסף: כיצד בכלל אפשר לדבר על תיקון וכפרה בעקבות פגיעות שהמטרייה של הצדק בכלל לא מכילה תחתיה? הרי ישנן פגיעות שכלל לא נחשבות לפליליות ובהגדרתן החוקית לעולם לא יהנו מההגנה שהחוק נותן. רבות מאלה הן בדיוק הפגיעות המסובכות מדי, האפורות מדי, אלה שהמשקפיים החד מימדיות של החוק לעולם לא יוכלו לעמוד על טיבן.

לפגיעות (אי הסכמה, כפייה, התעללות נפשית  ועוד) במסגרת יחסי מין יש נטייה להיות כאלה בדיוק. בסיטואציה כזאת אנחנו נותרים ללא מילים. גם אם אין לנו ספק בכך שהייתה פגיעה איומה שהובילה לסבל רב אצל הנפגעת, אנחנו כמו נתקלים בקיר מחשבתי. פעמים רבות, הצדק שמבקשת הנפגעת בסיטואציה כזאת הוא בכלל לא משהו שמוכר לנו – לבקש הכרה, התנצלות פומבית, תהליך של גישור אל מול הנפגעת עד שתשוכנע כי הבנת את מה שעשית – אלה לא דברים שאנחנו נוטים לחשוב שניתן לדרוש מאדם ויתכן שאף לא רואים בהם כלל כלי שדרכו יושג ״צדק״ כלשהו. כשמוצעים פתרונות מקובלים יותר, כמו פיצוי, רבים בכלל נחרדים מהמחשבה שאפשר שמישהו שאיננו בית משפט (או בורר) יפסוק על צעד חומרי שנחשב לחמור יחסית.

כך, מקרים של פגיעה מינית, נותרים קרחים מכאן ומכאן. פתאום, בהעדר תמיכה של מוסד או חוק, המונפוליזציה על הצדק מתבהרת ומסתבר כי שאנחנו נותרות ללא כל יכולת לקבל או לדרוש צדק עבור סוגיות שלא כוסות תחת הצל המוסדי. אין פרוטוקול, אין ספר חוקים. האם כשמערכת הצדק מותירה אותנו ללא מענה, משמעות הדבר היא כי לא יקום ולא יהיה צדק? צרות האופקים שלנו בנוגע למושג הצדק, לדעתי, מהווה מכשול גדול מדי.

הדבר מעלה מיד שאלות כמו – ״עד מתי היא תמשיך לפרסם את המקרה?״. השיחה נסובה סביב מידת העוול שנעשית לגבר. תביעות דיבה, לשון הרע, אלה דברים שהחוק יודע להתמודד איתם. מצד אחד, כולם יודעים שלמערכת המשפט (שלא לדבר על אכיפה) אין שום יכולת של ממש להתמודד עם סוג כזה של פגיעות ומצד שני, עצם העובדה שמישהי בוחרת לנהל את המסע לצדק אל מחוץ למערכות אלה מביאה מיד לאי נוחות. הדיון מוסת לשאלה של הפגיעה בגבר באמצעות ״משפט שדה״, כי הרי אין פגיעה חמורה יותר מהעדר המשפט, גם אם המשפט לא יכול לסייע לי כלל.

היו ימים בהם סברתי שמוטב יהיה לנשים רבות עם כמות נאה מהגברים המסתובבים בעיר ישבו בבית הסוהר.  עם הזמן, הבנתי שהבעיה שלי גדולה בהרבה. הרבה מהגברים שאני מכירה פגעו בנשים ואני מאמינה כי למרבית הגברים יש פוטנציאל לפגוע בנשים. עם הבעיה הזו, שעוטפת אותנו מכל כיוון שרק נסתכל אליו, מערכת המשפט לא יכולה להתמודד. הסיבה פשוטה. מערכת המשפט נועדה להתמודד עם חריגה מהנורמות המקובלות בחברה. אבל כאן – הבעיה שלנו היא הנורמות. המאבק, אם כך, צריך להתבצע אל מחוץ לכתלי בית המשפט שמשמר את הסדר – אנחנו צריכות לכונן מחדש את הנורמות. מה מותר, מה אסור ובמה צריך להתבייש – המאבק שלנו הוא על עיצוב מחדש של התשובות לשאלות האלה בפערים שהשאירה מערכת המשפט.

בתור אישה, יש לי אינטרס גדול מאין כמוהו שהנושא של פגיעות, הטרדות ותקיפות מיניות יעלה לסדר היום. יש לי אפילו העדפה גדולה עוד יותר להעלאה למודעות של סיפורים קרובים, כאלה מהסוג היום-יומי. אני רוצה שהם יעלו, יצופו ויסומנו כשגויים כדי שבסופו של דבר גברים ילמדו להתנהג אלינו אחרת. יש לנו, לנשים, אינטרס אמיתי בכך שגברים ידעו שכך אסור להתנהג. לשיימינג, במובן הזה, יש אפקט חינוכי שכמעט אין מערכת שיכולה לייצר אותו טוב יותר. מקרים כמו זה שפורסם בימים האחרונים עושה עבודה מדהימה בקידום של הבנה חדשה בנוגע למהי פגיעה מינית.

בסרט ״העלמה והמוות״, הגיבורה היא אישה שעברה אונס בימי החונטה בצ׳ילה והימים הם ימי ועדות ה״אמת והפיוס״ (דו״ח רטיג) שלאחר נפילת הפאשיזם. הגיבורה מעמידה את הפוגע בה למשפט בו היא עצמה השופטת. דרישתה היחידה ממנו היא: תודה במה שעשית, תכיר בזה בפני, ספר לי את האמת. סוג הוידוי שהיא מחפשת ממנו הוא לא כזה שבית משפט יכול להעניק לה, כולם יודעים את זה. היא רוצה לשמוע את זה ממנו, מפיו שלו. כך, היא מאמינה, היא תוכל להשתחרר משנעשה לה.

האם יש תיקון? האם נעשה צדק? כדי לענות על השאלות האלה, אנחנו צריכים לעזוב בצד את בתי המשפט ולהבין שאנחנו מתמודדים עם סוגייה שזקוקה ליחס אחר. צריך לשים בצד את הפקפוק שמתלווה לכל קריאה לצדק שאינה עוברת דרך המוסדות וששומטת את הקרקע מתחת לרגלים שלנו. יתכן שמערכת המשפט כלל לא יכולה או צריכה להתאים את עצמה כך שתטפל בפגיעות בנשים, אך במצב כזה מוטלת החובה על כולנו ליטול ממנה חזרה את המונפול על הצדק ולא לתת לתפישות האלה להשתלט על האופן בו אנו מבינים מהי פגיעה ומהו תיקון. על האופן שבו אנחנו מבינות מהו צדק.

1071457-5

10 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. תודה רבה. עזרת לי לנסח מחשבה.

  2. כמה דברים,
    קודם כל אין שום בעיה לחרוג אל מעבר המסגרת המוסדית בחשיבה על צדק, מספיק להעיף מבט אל עמוד בשם "גם אני בעד עונש מוות למחבלים" או טוקבקים במסגרת ידיעות על פגיעה בניצולי שואה או ילדים למשל.

    ולמהות העניין,
    המקרים בדומה למקרה המדובר לא מכוסים על ידי החוק כי הם פשוט מאד מורכבים ומעורפלים, המערכת לא יודעת לטפל בהם לא כי הם נורמה (במסגרת המערכת), הרי יחסי מין ללא הסכמה/בכפייה הם עבירה ללא שום ספק, אלא שפשוט קשה להוכיח שזה מה שאכן קרה, קשה להיכנס למוח של הפושע וקורבן במקרים אלו. הרי גם פה אפשר לשחק ביחסיות – האם הגבר בכלל היה מודע לכך שמה שעשה הוא לא בסדר? ואם לא האם זה צודק ומוסרי להעניש אותו? במקרים של אונס ממש (כן, אני מודע שגם למקרה המדובר אפשר לקרוא אונס, אבל בכל זאת) כבר ניתן לדבר על אובייקטיביות כלשהי, אבל במקרים כמו המקרה שלנו – עוד לא הגענו לזה וצריך לעבוד בשביל ליצור אובייקטיביות שזכו.

    מה שאת מבשקת היא איזושהי קפיצה מעל השלב המאד חשוב הזה -כאמור, יצירת מודעות ואובייקטיביות ולבסוף חקיקה וכך יכולת של המערכת להתמודד עם מקרים דומים – ועוברת ישר לתמיכה בענישה המאד שרירותית שנובעת ככל הנראה יותר מרגש ותסכול מאשר חיפוש רציני אחר מה שיחשב לעונש צודק במקרה זה. אני לא חושב שצריך להרחיב למה שרירותיות שכזו היא דבר מסוכן ומפחיד.

    לגבי אפקט חינוכי לשיימינג? כנראה שיש כזה. גם לכריתת יד על גניבת פרי בשוק ללא ספק יש אפקט חינוכי והרתעתי.

    אז לסיכום לדעתי המטרה היא לא לפלרטט עם אנרכיזם ילדותי ומשפטי שדה (בלי מרכאות) אלא לגרום לכך שמימד עבירות זה יכנס למערכת המשפט (שבאידיאל מהווה את אחת היסודות לחיים בטוחים בחברה עם מוסכמות למה אסור ומותר).

    • היי אלכס,
      תודה על התגובה. בנוגע לנקודה השנייה שלך, אפשר לגלגל אליך חזרה את הכדור ולשאול – מה זה אוביקטיבי? כמו שאתה עצמך אמרת, מדובר על נושאים מורכבים מאוד שקשה לנו לפרק אותם לגורמים או נוסחאות קבועות ולכן לעד הם יקוטלגו אצלנו כסובייקטיבים (אגב, הם אכן כאלה לעתים).
      אני מסכימה שאנחנו צריכות לשאוף לסטנדרט יותר גבוה מצד המערכת השפוטית, אבל אני חושבת שלעד יהיו דברים שהמערכת תהיה עיוורת אליהם ושאין לה יכולת כלל לראות אותם או לתת להם את המענה.
      אני חושבת שההשוואה לכריתת יד של גנב מגוחכת, משום שבמקרה הזה יש משמעות גדולה מאוד לחשיפת סיפורים ולדיבור גלוי על מה שלרוב מושתק. מה שפומבי הוא לא העונש, כי בעצם אין עונש. הפומביות היא בסיפור שהאישה מספרת וחולקת פרטים בהם לא רק גברים עשויים לזהות את עצמם אלא גם נשים. באופן אישי אני יכולה להעיד שהסיפור של חנה נתן לי הרבה מאוד כוח לדבר על מקרים דומים שקרו לי ואף לעמת גברים עם מה שעשו לי. זה חשוב וייתכן שזה גם סוג של צדק.
      אני לא חושבת שאני מציעה פה משהו אנרכיסטי במיוחד אלא מבט-משלים על המקומות בהם מערכת המשפט לא יכולה לסייע לנו והאופן בו הדרך בה היא מבנה צדק מגביל את ההבנה שלנו והיכולת שלנו לבקש אותו בדרכים אחרות.

  3. היי,
    מבחינתי אובייקטיביות זו איזושהי הסכמה חברתית, בלעדיה קשה אפילו להתחיל לדבר על עונשים הוגנים. במקרה הנל, חנה בחרה את הציבור כסוג של שופט, אבל רואים בבירור מכל המגילות של תגובות בעמודים שלה ושל גיל שאנחנו מאד רחוקים מאד מאיזושהי הכרעה, אך הבעיה היא שעונש כבר יש – גיל מתויג כאנס (יש סרט דני טוב בשם The Hunt שממחיש את העוצמה של הדברים הללו, אם כי שם הגיבור הוא חף מפשע ובמקרה שלנו זה בסימן שאלה).
    אין לי שום בעיה עם שיתוף של החוויה עצמה בפומבי כמובן, הבעיה היא עם שיתוף הפרטים של החשוד. האם מה שנתן לך את הכוחות האלה הוא דווקא פרסום שמו ולא רק תיאור החוויה עצמה של חנה? (זה קצת אישי אבל אם לא אכפת לך "לפרק" את זה, זה יהיה מעניין)

    אני מבין כמובן שחנה והאנשים שמזדהים איתה רואים את מה שעשתה כמשהו עוצמתי, צודק ומעצים, אבל את נשארת מנטאלית צמוד מאד למקרה הספציפי ואני שואל לאן סוג המחשבה ופעילות האלה מובילות? מה העונש שגברים אמורים להטיל על הנשים אם אלה פגעו בהם נפשית (לתחושתם הסובייקטיבית של גברים), לדוגמא? את תיארת איזושהי עשיית צדק נקודתית אך פתחת דלת לסוג של "הכל הולך" בעשיית צדק לכל המקרים האפורים העתידיים, למי שיבחר לראת בדברייך איזשהו מודל לחיקוי. אני חושב שתמיד יש מקום לדבר ולעדכן את תפיסות הצדק תאימות של העונשים וכו', אך המהלך המחשבתי שלך נראה לי דורסני מדי.

  4. סגרו את הפייסבוק.
    חייהם של אנשים אחרים ו״מעגלי חברויות״ אינסופיים מדומיינים אינם נחוצים בחייכם.

  5. מצויין. תודה הגר

  6. המשמעות של הפוסט היא הצדקה של משפט לינץ' : חריצת הדין והעונש מבוצע ע"י הקהל ללא הזדקקות לכללי ראיות, ע"י המון, לעתים אספסוף.
    מי שמאמין בחפות הנאשם מושתק מפחד ההמון.
    השימוש החוזר במונח "צדק" משמש להצדקת אי צדק.

    • איך אתה מציע להתמודד עם פשע יומיומי של הטרדות מיניות שמתבצע כמעט בכל אישה בכל מקום על פני האדמה?

  7. גאה בך הגר. ברור ברור.

  8. מי יכול/ה להסביר לי איך כתבה כזאת מפורסמת באתר שמגלה גישה סלחנית ואוהדת כלפי אייל גולן?

2 טרקבקים לפוסט
הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות