קסידות אלף לילה ולילה | סורגים, סיפור קצר מאת אלקס ריף

היא עומדת על הסורגים. ראשה בין מוטות המתכת. מחזיקה אותן חזק כל כך שהאצבעות מתחילות להלבין. שעות על גבי שעות עומדת. בשמש יוקדת. עד שבאים לקחת אותה בכוח. מאחוריה – המקום הזה. מִכלאת אדם. כל כך קטן, שהיא מרגישה את גבולותיו דוקרים בגופה. מתהדקים סביבה כמו טבעת חנק. ורק על הסורגים- נסבל.

מולה, בסיומו של שביל ארוך- כביש. מבול מכוניות נוסעות. לפעמים כשהיא מנסה לספור אותן נגמרים לה המספרים. ומדרכה מלאה בהמון אדם. חלקם ממהרים למקום כלשהו, אחרים הולכים בנחת. נהנים מיֵפי הזמן. העיקר- חופשיים. אבל לא היא. היא אנוסה להיות כאן. כאן בדיוק. לא יכולה לצאת ולא להיכנס.

היא זוכרת איך הגיעה לכאן, בגל הגדול. רק אחת ממיליון. עלתה על מטוס לחיים חדשים, קיבלה מחדש את שמה: "אלכסנדרה זה מתאים לישראל, תשאירו", ונזרקה לפה. בשבועות הראשונים בכתה. לא הצליחה להפסיק. התפללה שמישהו יוציא אותה מהגיהינום הזה, אבל אף אחד לא היה מוכן לעזור לה. לא אימה, שמביאה אותה לכאן כל בוקר והולכת לעבודה. לנקות רצפות. בשביל הלחם. לא הגננות, שמדברות בשפה שהיא לא מבינה ולא מבינות דבר מהכאב שלה. ובטח לא הם. הילדים האלה. כל הזמן צוחקים. כאילו אין סבל בעולם. כשתפילותיה הושבו ריקם, מצאה נחמה ברווח שבין החוץ לפְנים. בסורגים.

שוב באים להכניס אותה פנימה. תחילה מנסים לדבר. מילים זרות. משדלים בחיוכים מזויפים. תנועות ידיים גדולות. אחר כך אוחזים בה. ידיים שמנות. צעקות. מנסים להאכיל בכוח. היא תופסת חזק בסורגים ומתחילה לצרוח כאילו נכנס בה שד. הם משחררים לעת עתה. נסוגים אחורה למאורה שלהם. היא הרוויחה עוד קצת זמן. עד הפעם הבאה. האם הייתה ילדה רעה? האם עשתה משהו שמגיע לה את העונש הזה? היא לא זוכרת.

בהתחלה, גם בתוך הדמעות, נמשכה למשחקים. כל כך רצתה לבשל בכלים הקטנים ארוחת שישי כמו שבבית לא מרשים לה. להלביש את כל הבובות עם השיער הבלונדיני כמו שבחיים לא ראתה. לבנות מגדלים גבוהים עם הקוביות כמו שאף אחד מהילדים לא מצליח. כמה פעמים ניסתה. החלה נוגעת בחשש, אלא שהם התקרבו והתחילו לשאול שאלות. והיא לא ידעה מה הם אומרים, או איך לענות להם. מה לה ולהם בכלל? היא רק רוצה לצאת מפה והם כל כך שמחים. כאילו שם השמש לא זורחת ופה מחנק בכֹל. במהרה החלו לצחוק עליה. ילדה מוזרה. לא מחייכת. לא מדברת. אחר התייאשו גם מזה ונפנו למשחקים אחרים. חזרו להתייחס אליה כמו אל עצם בלתי מזוהה. צרימה טורדנית באוזן. טעות בוכייה של הנוף. היא הפסיקה לנסות. קיבלה על עצמה את עוֹל הצופֶה מהצד, שנידון לראות מנגד ולא לבוא.

חורף. יום יום בסורגים. האצבעות כחולות, מאיימות לנשור תחת הברזל. עומדת ומחכה. לא יודעת כמה זמן עוד תצליח להחזיק מעמד. כלום לא חשוב. גזרה על עצמה שתיקה וצום וכפרה. הבטיחה אינסוף הבטחות. אם רק תצליח לצאת מכאן. פתאום, מאחוריה קול. זה מיכאל. היא מבינה שהוא רוצה לשחק. עוד אף אחד לא בא אליה ככה. היא מסכימה. הם משחקים בחוֹל. היא מביאה לו מים והוא עושה מגדלים. הוא מדבר אליה דברים. היא מנידה עם הראש. זה נעים לה. היא מחייכת. הכל עוד יכול להיגמר טוב. היא עוד יכולה להינצל. הוא לוקח את היד שלה ומושך אותה לתוך הגן. הוא רוצה לשחק במשחק חדש. הם נכנסים לשירותים וסוגרים את הדלת. הוא מוריד את המכנסיים. היא גביש מלח. לא מצליחה לזוז. לא מצליחה להוציא הגה. הוא לוקח לה את היד ומקרב אליו. לגעת. בזה. היא נחנקת. מנסה הכי חזק שלה. עכשיו או לעולם לא. לחיות או למות. פתאום זה יוצא לה. צעקה. הרגליים מקשיבות. היא רצה החוצה. לסורגים. דמעות של עלבון. של כעס. של אובדן. מתחיל לרדת גשם. אחד ההורים נכנס רטוב פנימה. שוכח לנעול את השער. היא לא יכולה להישאר פה יותר. היא ח י י ב ת לברוח. בלי שאף אחד יראה היא מסיטה את השער, מסתכלת לאחור ומתחילה לרוץ הכי מהר שהיא יכולה, החוצה… הביתה… לאמא… לא עוד להיות סגורה, לא עוד לעמוד בפינה, לא עוד להיות לבד, רק לרוץ ולרוץ ולרוץ…

פתאום, בלימה חזקה. מבלבלת. היא הגיעה לכביש. גל בלתי פוסק של מכוניות במהירות מסחררת. המון אנשים זרים. מה היא עושה עכשיו? היא רוצה הביתה! היא רוצה לאמא!

אולי תפנה ימינה או שמאלה ותרוץ הביתה? אבל איפה זה הביתה? היא לא יודעת. הגשם הולך ומתגבר, זורם עליה כמו על אבן חֲלקה. אולי תעבור את הכביש? היא לא יכולה. אסור לה. כל כך הרבה מכוניות. אם אחת מהן תפגע בה אימא תכעס מאוד. היא מסתכלת אחורה. עוד לא באו לחפש אחריה. וכל האנשים האלה. אולי תשאל אחד מהם? לא. היא לא יכולה לִפנות לאף אחד. הם לא יבינו אותה. ואם יבינו, יבקשו להחזיר אותה חזרה לשם, או ישאלו אותה איפה אימא שלה, ואיך תסביר להם שגם היא לא יודעת? עוד רגע מחפשים אחריה, וכשימצאו יכעסו כל כך שיסגרו אותה בחדר עוד יותר קטן. טיפות ענק רצות במורד לחייה. מושיטה ידיים קדימה, אבל אין. אין גם סורגים. רגליה שורשים ארוכים. קבועים באדמה. קובעים עובדות. מחליטים בשבילה. כל עוד היא רואה את הגן, הכל עוד יכול להיגמר טוב. ברגע שיעלם, היא נכנסת לעולם בלי חוקים. בלי סורגים. בלי אימא.

באותו רגע, היא הבינה. הכל נגמר. אין לה לאן ללכת. אין אימא. אין אף אחד שיכול להציל אותה. טוב יותר- לא יהיה. כך יהיה וכך צריך להיות. איזו טיפשה הייתה לחשוב שיש איזו תרופת הרגעה למצב הזה. איזו תמימה, שהאמינה שהטוב ינצח. כעת, הגיע הזמן לקחת אחריות על חייה. היא כבר ידעה מה תצטרך לעשות. היא תקבל עליה את הבשורה. היא כאן כדי להישאר. זה המקום. אלה הקירות. זאת הגדר. היא תשחק עם הילדים. בכל משחק שירצו. גם אם יצחקו עליה. עד שתהפוך לאחת מהם. עד שלא יהיה הבדל. יותר מזה, היא תתעלה על כולם. תהיה הכי טובה בכל. רק כך תוכל להסתלק מפה. עד עכשיו שגתה בבדיות. כעת, לאחר שהתבזבז כל הזמן החשוב, עליה לשלם ביוקר. יוקר הזורעים שלא קָצְרו. באיטיות, התקלף מעליה קרום צבעוני, נחת על הארץ ונסחף עם המים למקום רחוק. היא נשארה עומדת בכתפיים שפופות. רטובה. חיוורת. ריקה.

היא הסתובבה אחורה וחיכתה. היה לה קר. בסוף תקופה שנראתה לה כמו החיים, הגננת ראתה את השער ורצה אחריה בצעקות. גוררת אותה חזרה. כועסת שהצטרכה להתרטב. בטוחה שזה עתה הצילה אותה ממוות בטוח. לא ידעה, שבשבילה המוות רק התחיל. היא הבטיחה שלעולם לא תנסה לברוח שוב. היא קיימה.

.

פינה חדשה לסיפורים קצרים: קסידות אלף לילה ולילה בעריכת אבי מוטהדה. אנחנו מזמינים את הקוראים לשלוח אלינו סיפורים קצרים פרי עטם, שטרם ראו אור, ל- avimothada@gmail.com

2 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. סיפור עצוב ונפלא, תודה…

  2. מקווה שהקטנה מצאה במה למלא את עצמה מאז..

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות