זוהר ארגוב: אייקון, פרטיזן, שיכור

 אשר גרינר

כמעט שלושים שנה בלי זוהר, הקול המובהק של ילדותי. האייקון האחד והיחיד של המוזיקה המזרחית. מהו אייקון? סמל. נקודה וירטואלית בחלל ובזמן הקולקטיבי שמחברת אנשים זרים יחד. כל אלו שגדלו על מוזיקה מזרחית יזכרו היכן שמעו אותו לראשונה, את החברים שחלקו איתם אותו, את הסרט, את מותו…

כילד קטן בחולון של שנות השמונים המוקדמות, הייתי מחכה בקוצר רוח לאמי שתשוב מן התחנה המרכזית עם קלטות חדשות של מוזיקה מזרחית. את האלבום הראשון של זוהר שמעתי שוב ושוב בטייפ הקטן שקנתה לי. גם כשנודע לי על מותו הייתי עם אמא, בתור לרופא כלשהו. מישהו החזיק עיתון ועמוד השער צעק את הידיעה. אני זוכר שלא הבנתי מה זה 'התאבד' אך חשתי צער. נדמה לי גם שהוא הופיע בחתונה שהייתי בה אבל אני לא יודע אם חלמתי את זה או לא. מה שבטוח, הוא היה אז אלוהים, או לפחות המשיח. כשהייתי בתיכון יצא הסרט, שהפך לקאלט בקניון בת ים. כולנו עמדנו על הרגליים ושרנו בקול, ובכעס שרקנו בוז לשחקנים ה'רעים' דפנה דקל (ששיחקה בסרט את אשתו שסרבה לחזור אליו), וג'וליאנו מר ז"ל (החבר/סוחר ש'דרדר' אותו לסמים קשים), כי לא ידענו אז את כל הסיפור… אך אפילו כשעמדנו על דעתנו, העובדה שזוהר היה גבר אלים שהורשע באונס לא הצליחה לערער את מעמדו כאייקון, וליתר דיוק היא לא הצליחה לפגוע במה שסימל עבור כולנו – גאווה בזהותנו.

מה שמדהים בכל זה עבורי הוא שכל זה קרה למרות שבתיכון הייתי עסוק בהתכחשות מוחלטת לצד ה'מזרחי' בזהותי וניסיתי לטשטש אותו. זלזלתי במוזיקה המזרחית עליה גדלתי ונסחפתי אחר מבול ה'רוק' הישראלי והרוק העולמי, ששטף את העולם בניינטיז והכריח אותי לבחור צד: 'ערס' בת ימי שמח וגאה או 'פריק' דכאוני נטול שורשים. בחרתי מה שבחרתי מלחץ הסביבה והבית (אולי כמישהו שהוא חצי חצי ציפו ממני להיות 'ישראלי'), אבל לזוהר תמיד נשארתי נאמן. שמעתי וניגנתי רוק עם חברים וזוהר לעצמי, ורק אז חשתי נוח לשיר עם אותיות גרוניות כמוהו, להרגיש בבית. הפניתי עורף להכל חוץ ממנו, והוא הפך לשביל הפירורים שסימן לי את הדרך הביתה

השיר-מחרוזת "הפרטיזן/אשת חיל" היה תמיד האהוב עלי מכולם כי הוא היה המסתורי והעצוב מכולם. מנגינה מכשפת שמקורה לא ברור (על עטיפת הקלטת היה כתוב "מילים ולחן – עממי"), ובעיקר טקסט סכיזופרני עם שני חלקים לא קשורים, שמערבבים יחד בערבוב קורע לב ונפלא שואה עם שכול, יערות רחוקים ותלתלי זהב עם נידוי חברתי ומשפחה מפורקת, אלכוהוליזם עם קללות בערבית, תפילות וקידוש של שבת בדידות וצער אין קץ…

שם הרחק ביער אלון עתיק ניצב
ולידו בדשא הפרטיזן שכב
והוא שכב בלי נוע שוב אינו נרדם
תלתלי זהב לו רוח תפזרם

ולידו בדשא אמא בוכיה
בדמעות וצער לוחשת אומללה
אותך בני גידלתי שמרתי מכל רע
רק כדור עופרת בך בני פגע

היה היתה לי אשה אשת חיל
ברחה ממני בדמי הליל
לקחה איתה את בני הקטן
את בני מחמדי, יהונתן

מי פילל פילל ומי מילל מילל
שכזאת יקראני לעזאזל

ילדי הרחובות רוגמים בי אבן
קוראים לי שיכור ממרמרים את חיי
אך למה ומדוע תשנאוני, אחי
בגללך הבקבוק, יחרים אבוק (בהמשך – לעזאזל)

לימים זכיתי ללמוד את הטקסט עם אלי ברקת, ראש בית המדרש "ממזרח שמש", שהנחה בפרוייקט על מוזיקת מחאה שיוצאת מן השוליים האומנותיים והחברתיים. למדנו את השיר יחד לקראת ערב על משמעות השימוש במוטיב השיכור במוזיקה המזרחית, וניסינו יחד לקרוא את השיר כמחאה נגד תרבות הנצחת השואה לצד הדיכוי התרבותי והחברתי של בני ובנות עדות המזרח, שתרם להמשך שיעתוק הפערים בחברה. 

אולם המציאות, כידוע, מוזרה מכל דמיון. החוקרת טלילה אלירם התחקתה אחר מקורותיו של השיר והוכיחה כי הוא במקורו רוסי, והוא משתייך לתת-ז'אנר של שירי העם הרוסים ה'מתורגמים' בשירי ארץ ישראל (המחקר שערכה מפורט במאמר "הפרטיזן שנפל בערבות הנגב – גלגולו של ניגון", שהופיע בכתב העת מנעד, כרך 4, 2005). השיר, שנקרא במקור "בקרחת היער", חובר בזמן מלחמת העולם השניה על-ידי החייל פיוטר מאמאיצ'וק, לאחר ששמע על מות חברו שלחם ביחידת פרטיזנים מחוץ ללנינגרד. את הלחן חיבר, לבקשתו, ליאוניד שוכין והשיר הפך לפופולרי מאד בקרב פרטיזנים באיזור, וזכה אף לגרסא ביידיש. בשנת 1943 'נחת' השיר בישראל יחד עם שירים רוסיים נוספים שהגיעו באותה תקופה דרך שידורי הרדיו, באמצעות עולים שהגיעו מברית המועצות ובעקבות סרט על מקהלת הצבא האדום שהוקרן בארץ. "בקרחת היער" תורגם לעברית על ידי מחבר לא ידוע והפך ל"שם הרחק ביער", ולחלק מרפרטואר שירי תנועות הנוער, בין היתר ברמת השופט, כפר יחזקאל, עין חרוד, גבע וירושלים.

מכאן, התגלגלה הגרסא העברית, באופן מסתורי ומוזר, גם לתוך הקאנון של שירי ארץ ישראל (גרסת רפאל קלצ'קין שנקראה "בערבות הנגב" ושרה יפה ירקוני) וגם לתוך אלבום הבכורה המצליח והחשוב של גדול זמרי המוזיקה המזרחית, זוהר ארגוב. זוהר עצמו שמע את השיר בחפלה משפחתית בשכונת כרם התימנים מפי "השובלים" שלום שובלי ומשה משומר, שהשפיעו רבות על הגל השני של המוזיקה המזרחית בשנות השבעים (הם עצמם למדו את השיר מ'צבר' תימני בשם ציון טובי, שהתחנך בקיבוץ רמת השופט בשנות הארבעים). שובלי אף היה זה שהפך את השיר ל'מחרוזת' – הוא הוסיף לשיר את חלקו השני, ומעבר שחיבר את שני החלקים יחד (אותו מעבר התגלגל לשיר "הקסם השחור" שהתפרסם בביצוע של ג'קי מקייטן). הביצוע של זוהר ארגוב הפך למזוהה ביותר עם השיר, ובכל הגרסאות המאוחרות שלו מופיעים כל חלקי ה'מחרוזת'.

אלירם לא מתעמקת בטקסט בגרסתו הסופית, לא תוהה על החיבור בין שני החלקים ונראה שהיא מניחה שלא ניתנה כאן תשומת לב מיוחדת למילים. בעיני, הבחירה לקשור יחד את שיר הפרטיזנים הרוסי עם סיפורו קורע הלב של 'השיכור' שמאבד את אשתו ובנו, וילדי הרחוב רוגמים אותו באבנים היא מרתקת ומטלטלת. כך או כך, זהו השיר של נשמתי החצויה בין מזרח ומערב. זהו קולו של הצער האינסופי.

11 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. תודה לאתר קפה גיברלטר על הפרסום. חשוב לציין גם את חברי ושותפי לפרוייקט מוזיקת המחאה מן השוליים, רון קורדונסקי היקר ששמו נשמט בעריכה.

  2. כתבת יפה ומרגש, תודה

  3. קל לי להזדהות אתך גם אני גדלתי בשנות השמונים (יליד דפקט 67) וגם נפשי הייתה חצויה, אלא שאצלנו המוזיקה של זוהר ארגוב הייתה נחותה בעיני הרבה מאוד חברים לכיתה אשכנזים ומזרחיים כאלה שהצניעו את התרבות המזרחית שהחלה רוקמת עור וגידים,,, עם תוכנית רדיו שבועית בת שעה אחת ביום שישי: "על הדבש ועל הכיפק אם זיכרוני לא בוגד בי,
    בשכונה שבא גדלתי לא התחברו למוזיקה של זוהר וקטלגו אותה כמוזיקת ערסים, אבל נפשי הייתה שבויה בקסם של זוהר בעצם עד היום,
    ממש נהנתי מכל מילה ואפילו קראתי פעמים!!

    • דודי יקר, תודה על דבריך היוצאים מן הלב. אכן מדהים כמה הרבה השתנה מאז, ומצד שני כמה שהדברים לא השתנו באמת… עבור רבים היום עדיין הזהות המזרחית מעוררת בושה והכחשה שאחר מתחרטים עליה רבות.

  4. גרינר אשכנזי שהבין מי האליטה החדשה

    • אם מוצא זה מה שמעניין אותך, במה אתה שונה מן ההגמון האשכנזי? אבל אתה טועה לגבי, אם היית קורא היית רואה שאני חצי חצי. אמי ממוצא יהודי-לובי, וגדלתי כל חיי בתוך תרבות 'מזרחית'.

  5. כמי שגדל בשנות השמונים בקיבוץ של השומר הצעיר (ועדיין גר בו) אני לא זוכר התנשאות על המוזיקה המזרחית אלא בעיקר הפרדה כמעט מוחלטת בין מוזיקה ישראלית (ובדיעבד פופ-אשכנזית או רוק) למוזיקה מזרחית. מה שהכרתי מזוהר ארגוב די אהבתי אבל זה היה כמו מוזיקה מפלנטה אחרת. אנחנו כאן הם שם. אולי בגלל שגדלתי בקיבוץ דרום אמריקאי שהרבה מהאנשים בו היו בנים למהגרים מטורקיה וסוריה המוזיקה המזרחית או הלטינית תמיד היו ברקע בצורה כלשהי. אבל איפה אהובה עוזרי וצלילי העוד למשל שהיום הם חלק בלתי נפרד מהתפריט המוזיקלי שלי שלא לדבר על שלמה בר או בוסתן אברהם ואיפה הקשקושים נוסח נדב גדג' של היום.

    • תודה דניאל על התגובה היפה, אבל אני זוכר הרבה התנשאות. ומהי אותה 'הפרדה' שאתה מדבר עליה, אם לא ביטוי של התנשאות וזלזול? דרך אגב, צלילי העוד ואהובה עוזרי שאתה מדבר עליהם, ואפילו זוהר, לא זכו להרבה יותר הערכה בשנות השמונים ואף לאחר מכן מאשר נדב גדג', פאר טסי או עומר אדם היום. זה נורא קל היום להתגעגע אליהם, אבל לדעתי זה לא לוקח בחשבון את מרחק הזמן.
      ומחשבה אחרונה לסיום – המוזיקה המזרחית מדברת מחאה בצורה שונה. גל שירי הבליינות התל אביביים שאתה מזלזל בו, למשל, ניתן להבנה יותר עמוקה, כשחושבים על הפער העצום בין תל אביב לפריפריה מבחינת השכלה והזדמנויות. אם הנושא מעניין אותך, ממליץ לך לקרוא את המאמר "הופה הופה הופה אנחנו פה לא באירופה – על מוזיקת מחאה מזרחית" של אלי ברקת.

  6. זהר היה ונשאר המלך של המוסיקה המזרחית בישראל.
    הוא תמיד יהיה אגדה. לא רואה איך יהיה לו תחליף בעולם המוסיקה המזרחית בישראל

  7. הוא תמיד יהיה הראשון ש'חצה את הקווים' שהפרידו בין התחנה המרכזית בתל אביב לפריים טיים, והמחיש למדינה שלמה מה העוצמה שגלומה במוזיקה ובזהות הזו. חבל על דאבדין ולא משתכחין…

  8. אשר, כל הכבוד לך!!! תיארת בכתבה את כל מה שעבר גם עלי בילדותי!!!! אני מאמין גם שכך עבר על רבים רבים אחרים…. נהנתי לקרוא את הכתבה.
    זוהר היה יצירה קוסמית אלהית שמלווה אותך, צמודה אליך (לפעמים יותר ולפעמים פחות) במשך כל החיים. ברגעים היפים של החיים וגם ברגעים הקשים!!!
    זוהר לי נתן את הכח להמשיך גם במשברים הקשים ביותר!!! השלמות שבו הפרפקציוניסטיות שבו היו לי למודל לחיקוי. ומצד שני הנפילות שלו סימלו לי תמרור אזהרה כיצד להישמר מהרע במשך החיים..
    מה עוד אומר???
    אני יכול לכתוב ספר על כך…

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות