קסידות אלף לילה ולילה | מחמצת, סיפור קצר מאת נועה ברמן-הרצברג

בראשית הוא שופך קמח מדוד לתוך קערת נירוסטה, מוסיף קצת מים ומתחיל לערבב. הערבוב הראשוני הוא הקשה מכולם. הקמח והמים עוד לא מתמסרים זה לזה בקלות וכל סיבוב כף הוא מאבק. פעם היה עושה את זה בלי מאמץ, בלי מחשבה, בלי כאב, בדרכו למשהו אחר, אבל הימים ההם חלפו. הוא עומד במטבח, לבוש בסוודר העבה שעכשיו משמש אותו גם לשינה וגם לערות, וביד נוקשה סופר עשרים סיבובים. התנועה מסחררת את הגוף וקשה לו להחזיק את עצמו. הוא נאחז בשיש הקר לתמיכה ועוצם עיניים כדי להרגיע את רכבת ההרים. רגע, שניים, שלושה והיא נרגעת. הוא לוקח נשימה וממשיך לערבל את העיסה האפרפרה עוד עשר, עשרים, שלושים פעמים, תוהה על מי מהם יעברו יותר תהפוכות עד סוף השבוע.

כל יום הוא נפרד מעוד יכולת.

רק לפני כמה ימים עוד הרתיח קפה במקינטה שקנה לעצמו בחנות דרומית כשעוד היה חורש את העיר באופניים; אספרסו קטן, בלי סוכר, במרירות הנכונה, אבל עכשיו האצבעות כבר נוקשות מדי לפעולות מדויקות. הורג אותו שאי אפשר לדעת מתי זו הפעם האחרונה שאתה עושה כל דבר; מכין לעצמך קפה, חותך סלט, מורח חמאה על פרוסת לחם, סוחט מיץ משני תפוזים; כל פעולה כזו ראויה למסיבת פרידה והוא נהיה פתאם מפספס מסיבות סדרתי.

אבל עם המחמצת הזאת הוא יודע, והמחשבה מחלחלת אפילו יותר מעיני העצב של הרופאה שפניה הפכו בחודשים האחרונים לסיסמוגרף ההידרדרות שלו. הוא מצמיד ניילון לקערת הנירוסטה, מותח כך שאי אפשר להבחין בקיומו, ומתחיל במסע הקטן לעבר פינת האוכל – שלושה צעדים, מנוחה, שלושה צעדים, מנוחה, שלושה צעדים והגוף מתרסק על כיסא ההמתנה ליד השולחן. הוא לא מוותר על המקום הקבוע שלו למרות שזה בקצה המרוחק של החדר. הוא רגיל לזווית ההתבוננות הזו על הבית והקרבה לחלון, דרכו הוא שומע את צעדיהם של המבקרים המתקרבים ומזהה את אלה שבשבילם יעשה מאמץ מיוחד להיראות נטול כאב.

אחרי שיאגור כוחות יקום לערבב שוב. זה מה שדורשת המחמצת.

ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד.

בקושי ישן בלילה, אבל קם בכל זאת. נאבק להשחיל את רגלי הפלדה לנעלי הבית ונעזר בקירות כדי להגיע למסדרון שמוביל למטבח, מחליק את הרגליים על הרצפה; שלושה צעדים, מנוחה, שלושה צעדים, מנוחה, שלושה צעדים… ככל שהוא מתקדם נדמה לו שהוא שומע אותה ברור יותר וזה נותן לו סיבה להמשיך. תסססס…  תסססס…. עשרות עיניים זעירות רוחשות עכשיו בעיסה וננעצות בו בדרישה לגדול, להתעצם, להתרבות. הוא מתרצה ופותח את שקית הקמח באצבעות קרש ומצליח למלא כוס מדידה מבלי לשפוך לצדדים. הצלחה מוטורית מסחררת. בלילת העיניים הקודרת בולעת הכל בשקיקה והתלהבות מעוררות קנאה. תוססת רק יום אחד וכבר יש בה יותר אנרגיה מסך כל מה שנשאר לו בגוף. עכשיו לערבב. הוא לוקח את כף העץ, אבל כמעט אין תחושה באצבעות. בפרק כף היד לעומת זאת נותרה עוד גמישות מועטה. זה קשה, אפילו קצת כואב, אבל הוא ממשיך עד שהבועות מתפצפצות לגוש בצק צמיגי ואחיד, הטון של האפור יורד בדרגה ומתבהר קצת. זה די מפתיע באיזו מהירות משהו אחד מוכן להפוך למשהו אחר בהשלמה כזו, בהתמסרות, מבלי להסתכל לאחור. הוא מניח על הקערה מגבת מטבח. שלושה צעדים, מנוחה, שלושה צעדים, מנוחה, זה נהיה קשה מנשוא. הוא נצמד בתשישות לקיר, אבל הקור חודר את הסוודר ומגיע לעור. בזמן האחרון כל הזמן קר לו, כאילו כישוף רע הוטל על גופו. הוא גורר את עצמו באיטיות נחושה לעבר הספה ונשכב עליה בשלבים – התיישבות, הישענות לאחור ובעזרת הידיים מעלה רגל אחרי רגל כמו איש הפח. על העיניים, לעומת זאת, הוא עוד שולט היטב ויכול לעצום אותן; לכבות לרגע את המולת הגוף הכואב. יש לו זמן להחזיר לעצמו כוחות עד לערבוב הבא ועד לזה שיבוא אחריו.    

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום שני.

ככל שהגוף שלו הולך ונחלש – המחמצת מתחזקת. ככל שהכדוריות האדומות שלו מתמעטות – כדוריות התסיסה שלה מתרבות. הוא דועך והיא תופחת.

יום שלישי, יום רביעי…

מהמרפסת אפשר להבחין ברשרושי הסתיו בעלים, בסדינים שמתנועעים באיטיות חלומית על החבל, במרקיזה שנמתחת מעל שולחנות בית הקפה ממול כדי להדוף טפטופי גשם ראשונים. אין דבר שהוא אוהב יותר מגשם. כבר ארבעה חודשים לא נסע על אופניים, שלושה חודשים לא הלך לעבודה, חודשיים לא צעד בכוחות עצמו ברחוב. גם את מסיבת הפרידה מהיומיום הוא פספס; מפגש מקרי בבית קפה, כמה מצרכים אגביים בשקית ניילון מהמכולת, ריצוד שמש על העור. הביאו לו מקל, הליכון, כיסא גלגלים, אבל הוא מעדיף להישאר בבית. כאן עוד יש לו תחושה של עצמו ואת הלחם. אבל המחמצת הזאת סוחטת ממנו את שארית כוחותיו. הוא מנסה למלא אחר דרישותיה, אבל מתקשה יותר ויותר ולבקש עזרה הוא לא יכול. לא בזה. אבל היא לא מוותרת, מפלצת-חסרת-רחמים; דורשת עוד קמח, עוד מים, עוד לישה, עוד יום. הוא מנסה להיענות לכל גחמותיה, אבל הסחרחורת מכריעה אותו לפני שהיא באה על סיפוקה… 

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום חמישי.

הוא מנסה לרדת מהמיטה ולא מצליח. מנסה לגלגל את עצמו לרצפה כמו פצוע מלחמה, אבל הרגליים לא נענות, הידיים מתנהגות כאילו היו של אדם אחר. מי הוא האדם הזה? אפילו לשירותים הוא לא יכול ללכת. בהסתכלות על עצמו מהצד הוא מתמלא רחמים כמו שהשביע את הסובבים אותו לא להעיז; גבר צעיר שגופו מתנכל לו. הוא מבקש שיביאו לו את קערת הבצק למיטה ומערבב ממקום משכבו – בוקר, אחר-צהריים וערב. אין דבר אחר שהוא מתמיד בו, אין דבר אחר שבאמת ראוי להתמדה. אין בכלל דבר אחר.        

ויהי בוקר יום שישי.

את הפרידה הזאת הוא לא יכול לפספס. לא אחרי כל ההכנות האלה. הוא מוכן שיעזרו לו להתיישב על הכיסא הארור ומגלגל את עצמו למטבח. הבצק, נפוח, אופטימי ואוורירי מחכה לו שם. הוא מחלק אותו מתוך הרגל לשניים – זה שייאפה היום וזה שישמש בסיס ללחם הבא שכבר לא יכין. הוא מסדר כיכר גדולה בתבנית, מכניס לתנור החם ומתיישב להתבונן, אלא שבדלת הזכוכית של התנור, על גבי הצללית של הלחם הוא רואה דווקא את עצמו; גילוח א-סימטרי משלשום שעשה בשבילו חבר, סדקים עמוקים לצידי הפה שכבר כמה שבועות פולט רק שיבושי לשון שהסובבים אותו מעמידים פנים שהם מבינים, כמה שערות שהלבינו פתאום ליד הצלקת בגבה מעל עיניים שאיש כבר לא מעיז להישיר אליהן מבט. בקושי הוא עצמו. אף אחד לא אמור להיראות ככה בגיל ארבעים ושתיים.

מעבר לקיר הוא שומע צעדים כבדים עולים במדרגות וכל אחד מהם מביא התבהרות חדשה. מסוחרר מההכרה שמשהו סוף-סוף בידיים שלו, אחרי כל-כך הרבה זמן ששום דבר, אפילו אצבעותיו, כבר לא בשליטתו – הוא פותח את דלת התנור. הבצק נושם שם ברוגע – שאיפה, תפיחה, שאיפה, תפיחה – זה משתחל לו לתוך הגוף וממלא אותו בשקט. העיניים מתחילות להיעצם ועכשיו כבר לא קר לו. הוא לא זוכר מתי היה לו כל כך חם וטוב. דרך רפרוף העפעף הוא עוד מבחין בהבהוב הספרות על צג השעון האלקטרוני, רגלי הפלדה עוד נוגעות במרצפות, דרך אוזניים עמומות הוא שומע קרקוש מפתחות וטריקת דלת. גופו הכבד מנסה למשוך אותו למטה, אבל הוא מצליח בהדרגה להתרומם; נפרד מהכיסא, חודר את האדים הלוהטים, מפצח את הקליפה שמתחילה להתפרך ומשתחל דרכה פנימה אל מכתשי הבצק הרכים. הם נפתחים לקראתו בחום, בלחות, מאפשרים לגוף המגושם והעייף לחדור פנימה. הוא מגמיש איברים ומפלס דרך לתוך כיס אוויר. דפנות ספוגיות רוטטות ונמתחות לקראתו, מתאימות את עצמן אליו. הוא מתקפל ונבלע בתוכן, מאפשר להן לעטוף אותו מכל עבר. מזמן לא הרגיש נוחות כזאת.

מעבר למעטה ההולך ומתקשה נשמעות קריאות רחוקות, מבוהלות, ומישהו מנסה לטלטל דבר-מה שעד לא מזמן היה כתף, לגעת במשהו שאולי היה רגל, למשוך קצה שפעם היה יד, אבל עכשיו הם מוקפים חומה. האוזניים מתמלאות בצק, העיניים נעצמות בקמח והלב מתכווץ ומתרחב בקצב נשימות הבצק; שאיפה, תפיחה, שאיפה, תפיחה, שאיפה, תפיחה, שאיפה, תפיחה, שאיפה, תפיחה, שאיפה, תפיחה, ש-א-י-פ-ה…

.

מוקדש לאלון כהן – חבר, עורך ואיש מטבח.

אוקטובר 2014. שלוש שנים למותו.

.

פינה חדשה לסיפורים קצרים: קסידות אלף לילה ולילה בעריכת אבי מוטהדה. אנחנו מזמינים את הקוראים לשלוח אלינו סיפורים קצרים פרי עטם, שטרם ראו אור, ל- avimothada@gmail.com

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות