ביקורת ספרות | אוריאן, תשוקה פרובינציאלית אל מרכז

תומר גרדי

שירה פנקס, אוריאן. הוצאת הקיבוץ המאוחד 2014

אוריאןלומר על אוריאן, שהוא רומן על תשוקה פרובינציאלית אל מרכז, יהיה לומר את המובן מאליו, לא פרשנות אלא ציטוט- הדברים כתובים בספר. לא צריך קריאה ביקורתית כדי לחלץ את המשמעות הזו.

ולמה בכלל צריך לחלץ משמעות? נשמע מעייף. כמו להוליד טרחנות.

אוריאן היא אישה בת עשרים. אבא שלה, פול ניומן של חדרה, קראו לו כולם- נפטר. הוא גבר יפה, אבל הוא חיקוי של משהו אחר. הוא גרסה מקומית, רחוקה ממרכז העניין, מהדבר האמתי. ולאוריאן נקראת הזדמנות לנסוע מכאן לפריז. אחרי שהוא מת. לטפל שם בילד. אז היא נוסעת. מהפרובינציה למטרופול. השוליים הם רבים אבל המרכז הוא אחד. ולשם היא נוסעת. שם אין חיקויים של שחקנים וחיקויים של סופרים וחיקויים של ציירים וחיקויים של נשים אלגנטיות, ואינטליגנטיות בשמלות יפות ואיפור, אלא הדבר האמתי. אז היא נוסעת, אוריאן, מחדרה לפריז.

קל מאוד היה יכול להיות לעבד את הספר הזה לתאטרון. כולו מתרחש בבית אחד, כמו על במה. לא מעט חדרים. מצוחצח הבית, מרוהט בטוב טעם. שלושה אנשים חיים שם, לפני שאוריאן מגיעה. הלנה, ציירת, אימא, אישה, שפגשה את אוריאן בתל-אביב והציעה לה לבוא לפריז, להיות אצלם בבית או-פר לילד שלה. וסרז', בעלה של הלנה, מין איש עסקים בורגני מצליח, כרוך אחר הטוב-טעם. והילד שלהם, תום, שבו אוריאן באה לטפל. הדמות החמישית בספר הקאמרי הזה הוא אנדרה. מהגר מרוקאי, אסואד שם משפחתו, שחור בערבית, אולי חצי יהודי. צייר עני, שחי בבניין שבו חיה המשפחה שאליה מצטרפת אוריאן. ישן בין בדי הציור שלו בחדר קטנטן, בעוני גס וחופשי. אנדרה אסואד, כביכול, הוא מין תמונת מראה של חיי הבורגנות המסודרים של המשפחה אליה אוריאן מצטרפת.

נכון, אני חושב, לכתוב ככה. המשפחה שאליה אוריאן מצטרפת. אוריאן, היא יותר מאו-פר. האשה, הלנה, רוצה עוד ילד, שתום לא יהיה לבד. סרז', בעלה, מתנגד. הוא רוצה שהלנה תמשיך לצייר. ילדים זה עניין עממי, המוני מדי בשבילו. אז הלנה מביאה את אוריאן. מישראל. נושאת אותה, כמו הורה אותה, יולדת אותה אל תוך פריז. לגדול בה יחד עם בנה. כאילו תוכל היא, אוריאן, לגדול איתו אל תוך העיר הזאת, אל תוך ההיות אדם לא-שולי, אדם-מפריז.

פעם אחת בספר לא כתוב שמה- אוריאן. חוץ מאשר בכותרתו. פעם אחת איש לא קורא לה בשמה- אוריאן. למה, בספר שעניינו הוא הכרה, הצורך בהכרה, איש לא קורא לה בשמה? איש לא אומר, אוריאן?

יש ספרים, שהתרגום הוא פנימי להם. דוגמא אקראית: כשסייד קשוע, ברומן 'גוף שני יחיד', כותב ארוחת ערב חברותית בדירה בבית צפאפא, הוא לא רק בודה את השיחה, אלא גם מתרגם אותה. כי בשיחה בסלון ההיא מדברים ערבית, וקשוע כותב אותה בעברית. כלומר, המספר בודה את הדמויות ומתרגם אותן מהשפה שבה הן מדברות, לשפה שבו הוא כותב. יש, כאמור, לא מעט ספרים כאלה. שמתקיימים ומתרחשים במציאויות בין ורב לשונית. אפשר לשאול שאלות, על מעשי התרגום האלה. למה לתרגם? מה מבקש התרגום משפה לשפה לעשות? מה יחסי הכוח בין השפות? בין הקהילות הדוברות? מה עושה מעשה התרגום לאותם יחסי כוח? אוריאן מצטרף אל מכלול היצירות שתרגום פנימי קיים בהן ומקיים אותן. רוב השיחות בספר מתרחשות בצרפתית. המספרת, אוריאן, מספרת לנו על זה בעברית. למה? למה לתרגם לשפת הפרובינציה, כפי שאוריאן תופסת אותה, למה לתרגם לשפת הפרובינציה את התשוקה לעזוב אותה, להשאירה לאנחותיה, להיטמע ולהשתייך ולהצטרף למרכז? כאילו פעולה הפוכה יש פה. אולי רב כוונית, מין רצון לעזוב, ורצון לספר על הרצון לעזוב בשפה שממנה מבקשים ללכת.

ובכן, בבית ההוא בפריז חיים ארבעה אנשים. הלנה, הציירת, האם והאישה. וסרז'. הבעל, הגבר. גבר עם כסף, שתשוקתו הגדולה היא שאשתו תהפוך ציירת מוערכת ומוכרת. את ההכרה שאוריאן מבקשת, סרז' מבקש לתת לאשתו. מייחל להכרת המרכז, הממסד. את הלנה זה לא מעניין. היא רוצה לצייר. את סרז' לא מעניין כל כך שהיא תצייר. הוא מעונין בהכרה באשתו כבציירת. כאילו אם תהיה אשתו אמנית מוכרת, כך תעלה אשתו את ערכו הוא. את קרנו. את שוויו שלו בשוק הגדול. זה מה שמעניין את סרז'.

גיהינום

ויש את אוריאן שמטפלת בתום, הילד. במין יחסי אחות גדולה-אח, אחרי שנשאה אותה הלנה נשיאה חוץ-רחמית אל תוך ביתם. ואנדרה אסואד, אוריאן שונאת אותו. הוא מאיים על החיים הלבנים-בוהמיינים שהיא מייחלת לעצמה. הוא מקלל את כל זה ובז לכל זה ואוריאן שונאת אותו אבל גם נמשכת.

דמות אחת נעדרת מאפשרת להגיד משהו על ציר אחר, תת-קרקעי בספר, כמו שזור עם ובציר הגלוי, זה של הפרובינציה–מרכז. הבית הזה. מי מנקה את הבית הזה? מצוחצח שם תמיד. אוריאן מדי פעם שוטפת כוס של קפה. מדי פעם מנגבת כתם מהשולחן הלבן. אבל לא היא מנקה את הבית הממורק. משך כל הקריאה בספר, שמתאר את הבית ואת המתרחש בו בדקדוק, איפה היא? היכן האישה, שמנקה את הבית? לקראת סוף הספר היא פתאום מגיחה. במילה. הבית מתדרדר כי הלנה מתה בתאונה. ויש כמובן משבר: סרז' בדיכאון ולא עוזב את החדר. כשהוא מגיח משם, הבית נראה זוועה. אוריאן שואלת אותו מתי תגיע המנקה והוא עונה שמחר, ובאמת למחרת הכול נראה טוב יותר.

אפשר לדמיין מפגש בין אוריאן לבין אותה מנקה. מפגש שבספר לא התרחש. מי יכולה הייתה להיות אותה מנקה, שלא רואים ולא פוגשים אותה? מה היה יכול להיות מפגש בינה ובין אוריאן? אפשרות להכרה אחרת. אולי. אבל לא אותה אוריאן מחפשת. אוריאן מחפשת גבר. כל הספר היא מייחלת למצוא גבר. בסופו, סוף הספר, אחרי שאוריאן לא תמצא ולא תמצא ולא תמצא ואפילו לא תחפש, רק תדמיין שיום אחד יגיע לה מאהב צרפתי כמו בסרטים, היא תזכה- אוריאן. טעם מר יהיה לה, להכרה שחיפשה. מי מעניק הכרה אם לא הסמכות? ההכרה בספר, דמותה דמות גבר. אסואד וסרז' אינם שני הפכים או שתי אפשרויות נבדלות. אסואד וסרז' הם אותה אפשרות. אותו הגבר בשינוי האדרת.

יש הכרה אחרת?

כוח, סמכות, הכרה. את הביקורת הזו על הספר אוריאן אני כותב ומיעד לראות אור בקפה גיברלטר. במה שנולדה ונוצרה, כך נראה לי, כדי להעניק הכרה ליצירות, לעבודות של תרבות, שהממסד התרבותי, האשכנזי, הציוני, הגברי, דחק אל השוליים. ככזה, אין בו בקשת הכרה על ידי מרכז הכוח, אלא כינון של מרכז כוח חדש, בלתי-תלוי. אלא שאולי כל מה שמבסס את עצמו כמוסד שבכוחו להעניק הכרה, הופך בעצמו למרכז, לסמכות, ויחד עם זאת, יורש, מפיל אל חלקו גם הסכנות שבכוח הזה. ומסביב, הצורך בהכרה, ככה נראה, רק גודל וגודל, אנשים מסביב זקוקים לו כל-כך. אנשים כמו הולכים, מורעבים. גם אני. והמלחמות, סביב המשאב הזה, כמו טריטוריה או כסף. האם הייתה אוריאן באה על סיפוקה, בהכרה בעברית, במגזין אינטרנטי, שהשוליים המודרות של ישראל ושל העולם, הם עניינו העיקרי? האם יהיה האתר הזה, מוסד מכתיר? השוליים הם רבים, האם המרכז הוא באמת אחד? נהניתי לקרוא בספר, אוריאן. כל כך הרבה ספרים אני פותח היום ומיד סוגר, כי ברור לי, ממבט ראשון, שכבר קראתי בהם. לעוס, לעוס. אוריאן הוא לא ספר כזה. הוא סיקרן אותי וגירה אותי לגעת נגיעה, לפתוח את השאלות שעל חלקן הארתי כאן. הוא עניין וסקרן אותי ומועד לסקרן ולעניין כל מי שהצורך בהכרה על-ידי סמכות, כוח, מוכר לו או לה. ומי, באמת, יוכל לומר, שהעניין הזה זר?

תגובה אחת בפוסטהוספת תגובה
  1. אבל כנראה חסרות קטגוריות נוספות שנחוצות, כמו ארגון אולי רבדים של סדר כמו מה במרכז מה פחות, נראה כאילו זה מושלך יחד.. הרעיון המרכזי כפי שמוצג כאן לטעמי לא מעניין.. מה החוכמה להעריץ אחרים, לחוש בשוליים, ולא לכבד את מה שאמור להיות שייך לך?

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות