כליאה זה לא פיתרון | בין רבי שלום משאש לשופטי בית המשפט העליון

תמיד ידעתי שבתחומים רבים המסורת והדת שלנו עולה במוסריות שלה בכמה וכמה מונים על השיטה החברתית-משפטית המערבית השולטת במדינת ישראל.

למשל, הנה טקסט של הרב שלום משאש (1909-2003, קזבלנקה-ירושלים), שמסביר במילים נהירות ופשוטות את מה שאנחנו מנסים להגיד ביוזמה ״כליאה זה לא פיתרון״. בטקסט קצר שנכתב על פסוק מספר שמות, הרב משאש מציג עמדה שנתפסת היום כרדיקלית, אך מעוגנת במחקרים רבים, לפיה שיטת הכליאה עצמה חסרת תוחלת, ויותר מכך- מאלצת אנשים להיות עבריינים. הרב גם מציע פיתרון חלופי לכליאה –  עבודות שירות.

כותב הרב שלום משאש זצ״ל על הפסוק מספר שמות שמתייחס לפיתרון לגנב:

״אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ״

״מחפש הקב"ה עצה טובה לבנו הגנב, על כן אמרה תורה למכור אותו, כי כמו שבמלכות דארעא (הארץ) מושיבים את הגנב בבית הסוהר, זה לא משפיע לטובה על הגנב, להיפך בבית הסוהר הוא נפגש עם עוד גנבים אחרים ומוסיף ללמוד מהם, וכשיצא מבית הסוהר ואין לו פרנסה מוכרח הוא להיות גנב, וגם בזמן שהוא בבית הסוהר, מה יעשו אשתו ובניו כדי לחיות, מוכרחים להיות גנבים. אבל התורה הקדושה, אמרה למכור אותו ומסתמא ימכרוהו בית דין לאיש הגון, ובשש שנים ילמד שם נימוס ודרך ארץ ומידות טובות, כי יראה שם איך הבנים מתנהגים, ושם גם כן יהיה לו מה לאכול, ולא יצטרך לגזול, וגם יראה איך מכבדים אותו … ואמרו רז"ל בירושלמי, שאם יש לו כר אחד, יתנו לעבד, והוא ישן בלא כר, ומכל זה יבוש מלהיות גנב, ואחר שש שנים דואגת התורה עבורו שלא יהיה גנב, ואמרה "הענק תעניק לו מצאנך" וכו' כדי שיהיה לו להתפרנס, ובזמן עבודתו חייב האדון לזון אשתו ובניו כדי שלא יהיו גנבים״. (וחם השמש, פרשת משפטים)

מה שהכי מרגש בטקסט הזה, זו העובדה שהרב פשוט נכנס לנעליים של הגנב, מגדיר אותו כבן של הקב״ה, ומסתכל על העולם מנקודת מבטו, צרכי הפרנסה שלו ושל משפחתו והאינטרס החברתי-קהילתי לאפשר לאדם להתפרנס בכבוד, בכדי שלא יזדקק לגניבה.

הרב נוקט בגישה הטיפולית הרווחת בשיטת ה״צדק מאחה״ שרואה את המשולש של פוגע-קורבן-קהילה ומחפשת פיתרון לפגיעה שנגרמה, להבדיל מנקמה או הרתעה שהן המטרות של המשפט הפלילי. ההסתכלות של הרב היא מערכתית וקהילתית והיא הפוכה מהותית משיטת הענישה המקובלת כיום, לפיה אדם שעבר על החוק מורחק מהחברה והקהילה.

ולעומת זאת, להבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך, הבוקר הגיע אלי פסק דין בערעור בבית המשפט העליון שניתן לפני שבוע, בעניינו של אדם ש״שוחרר״ מבית הסוהר אל הרחוב, ויומיים לאחר מכן כבר מצא את דרכו בחזרה:

״המערער ביצע את ניסיון השוד יומיים בלבד לאחר שחרורו מכותלי בית הסוהר, עובדה המהווה ללא ספק נסיבה מחמירה במצב הדברים הרגיל. אלא שמהתסקירים בעניינו של המערער עולה, כי אין לו מכר ואין לו קרוב, והוא שוחרר מבית הסוהר תוך שהוא נזרק לגורלו, ללא קורת גג וכמובן ללא פרוטה בכיסו. ואכן, כמתואר לעיל, כארבע שעות לפני האירוע, המערער נמצא על ידי שוטרים בבית הכנסת. המערער הסביר לשוטרים כי אין לו מקום לישון והוא ישן במקום על מזרון״ (ע"פ  7053/13 אורן נזרי נ׳ מדינת ישראל)

השופט שכתב את המילים המרגשות-לכאורה האלה, הגדיל וקרא למקרה ״תעודת עניות לחברה הישראלית״ אבל בשורה התחתונה גזר על הנאשם 34 חודשי מאסר. גם אחרי התקופה הזאת, אם לא יקרה נס, ישאר אותו אדם מחוץ לקהילה, מחוץ לרדאר של החברה ה״נורמטיבית״, אדם שקוף.

.

*תודה לאלי ברקת ולליטל כהן-ביטון.

4 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. שלום רב,
    צודקים מאד הכותבים כי תכנית שיקום לאסירים היא המוסרית והמשתלמת ביותר לחברה.
    כדאי לנו כמדינה ללמוד את המודל ההולנדי.

  2. קודם כל יישר כוח, זה פרוייקט חשוב ובאמת הגיע הזמן שמישהו ירים את הכפפה, ואין מתאים מהשילוב שאתה מביא בין משפטנות, אקטיביזם ורב תרבותיות. אני עוקב מרחוק אמנם (לפני כשבועיים נולדה בתי השניה), אבל נראה לי שאתה האיש להרים את דגל המאבק החשוב בכל החזיתות שאתה משמיע את קולך הברור בהן. הטקסט של ר' יוסף משאש נפלא – קבל עוד משהו יפה של הרב קפאח, חתן פרס ישראל לפרשנות הלכה:
    • הרב קפאח: הקיבוץ עדיף על בית הסוהר, וטובת הנערים והחברה על שמירת כשרות
    מתוך: כתבים, הרב יוסף קאפח, חלק א', שער שני: מחשבה – על חינוך "נערי רחוב", תשמ"ט

    כנהר שלום, לשאלתך אם רשאי מדריך דתי לסדר מה שנקרא בשפת השוק "נערי רחוב" בקבוצים שאינם שומרי דת, וגדולה מזו אף נעדרי אמונה יהודית.
    התשובה: השאלה סבוכה במקצת, וקשה למצוא לה פתרון […] כל תשובה שננסה להשיב יש בה מגרעת כלשהיא, ולפיכך יהא עלינו להביא בחשבון גם יתרונות שאינם נוגעים לנער עצמו אלא לכלל כולו, ונבחר את הדרך מעוטת המגרעות. ובטרם ננסה לשקול יתרונות ומגרעות עלינו לתאר לעצמנו מצב ותכונותיו של "נער רחוב" ולהציב דמותו לנגד עינינו כפי שהיא, כדי שנוכל לברור לעצמנו הטוב לו. הנערים הללו גדלים ומתפתחים בשולי השכונות, מתמכרים לעישון סמים, מפתחים בתודעה שנאה ואויבות כלפי כל הסובב אותם, ונדמה להם כי החברה המסודרת אשמה במצבם הבלתי טבעי, וצריכים הם לנקום בהם, ישנים בימים, מתגודדים בלילות בפינות הרחובות ומתכננים פריצות לבתי אזרחים שלווים לשם ביצוע גנבות ושוד. מהווים משיכה לנערות קלות אשר במשך הזמן נעשות פרוצות בפועל, שולחים יד בכל רכוש הנקרה בדרכם אם רק ידם מגיעה אליו, גדלים ללא תורה ללא אמונה וללא דרך ארץ, ולא רק ללא מקצוע שיוכלו להתפרנס ממנו אלא אף מתוך שנאת המלאכה. כללו של דבר חיים חיי בטחה ושוטטות של הפקרות […]
    הבעיה הקשה היא ברוב רובם של נערים הללו הבאים מבתים המוגדרים כמסורתיים, שאינם מקפידים אמנם על תפילה ותפילין יום יום, אך אינם מחללי שבת בפרהסיא ומטבחם כשר, וכ"ש הבאים מבית דתי, שלכאורה יש להניח הם אוכלים כשר, וכאשר אנו מוסרים אותם לקיבוצים חילוניים אנו גורמים ישירים שיאכלו נבלות וטרפות ושאר מאכלים אסורים. אלא שלדאבון לבנו מצבם גם מבחינה זו פרוץ גם בלאו הכי, כי מאז שנפתחה העיר העתיקה כל נערי הרחוב מבלים ימיהם שם ובטנם קבר פתוח לבלוע כל שקוצי מאכליהם, כך שמבחינה זו אין אנו מוסיפים להם שום מגרעת, ונמצא שאנו רק מועילים להם ללמדם ספר ולשון בני אדם […] לכן הואיל וכאמור לרוב רובם של נערים הללו סידורם בקבוצים טוב ובטוח להם כמעט, שם ילמדו דרך ארץ, ילמדו לעסוק במשלוח יד מכובד המכלכל אותם בכבוד, אין להימנע מכך מחשש אותם בודדים שספק שיחזרו למוטב מאליהם. והרי חובה אצלנו ללמד את הנער מלאכה שיתפרנס ממנה, וכך אמרו חז"ל בחובת האב לבנו "ללמד אומנות מנין, אמר חזקיה דאמר קרא (שאמר הכתוב) ראה חיים עם אשה אשר אהבת, אם אשה ממש היא – כשם שחייב להשיאו כך חייב ללמדו אומנות, אם תורה היא – כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות" (קידושין ל ע"ב). רואים אנו כמה העריכו חז"ל לימוד מלאכה לנער, ועד כדי ששקול בעיניהם לימוד המלאכה כלימוד התורה […] "שבע שנים היה רעב ולא עבר על פתח בית האומן" (סנהדרין כט). ובמכילתא דרשב"י פ' יתרו "כשם שנצטוו ישראל על מצות עשה של שבת כך נצטוו על המלאכה בששת הימים".
    עד כאן מבחינת הנערים הללו עצמם להחזירם למסלול החיים הטבעיים, אם לא מבחינה יהודית כאמור הרי ודאי מבחינה אנושית, להחזיר להם את התחושה שהם חלק מן הציבור הכללי הבונה והיוצר, שהם חלק מהחברה הטבעית ולסלק מהם תחושת הזרות וההתנכרות, תחושת זרותם לחברה וזרות החברה להם […] מבחינת הציבור גדולה וחשובה היא פעולת סילוקם של הנערים הללו מן הרחוב כדי לסלק נזקיהם נזקי ממון ורכוש כאמור לעיל, ואף נזקי נפש חמורים במשכם נערות ונערים תמימים אשר טרם טעמו טעם חטא, ומעבירים אותם על דעתם, על דעת הוריהם, על דעת קונם, והרי בשל זאת גזרה תורה מיתה על בן סורר ומורה, אשר טרם עשה שום עברה חמורה, ואשר לכאורה תמוה הוא עונש המוות עליו, אלא שהתורה חסה על הצבור אשר הנער הזה עלול להזיק מכל הבחינות, וכמו שכתב הרמב"ם במורה הנבוכים חלק ג' פרק ל' […] לפיכך נראה שאין להימנע מלסדר נערים סוטים בכל מקום שיש סיכויים שיחזרו למוטב מאיזו בחינה שהיא, ואף בקיבוצים חילוניים, ורשאים מדריכים שומרי תורה ומצוות לפעול למען סידורם כנ"ל גם לשם מניעת נזקים מהציבור.
    הרב יוסף קאפח ז"ל (1917-2000) היה מהדיר ומפרש כתבי הרמב"ם ונחשב לאחד מגדולי הרבנים פוסקי-ההלכה בישראל במאה העשרים. לרב קאפח היו תלמידים רבים (מעיקר מבני קהילות יהודי תימן בארץ ישראל) והם מכנים אותו עד היום בתואר הכבוד "מארי". בנוסף, הרב קאפח הוא חתן פרס ישראל, פרס הרב קוק ופרס ביאליק וכיהן כחבר בבית הדין הרבני הגדול ובמועצת הרבנות הראשית לישראל.

  3. הייתי ממתליץ לגולשים לקרוא את הראיון אותו ערכה ד"ר אלישבע שטרית עם הפרופסור המכובד….על הפסקה היהודית והמשפט העברי במרוקו……זו רק המלצה….

  4. והנה, אם נראה שבמציאות הישראלית המורכבת יש מקום לגישות רבות ושונות ומגוונות והשפעות של הדת לסוגיה על תהליכי חילון ומשפט והשפעות עיסוקי החולין על גישות דתיות, אם ננסה להסכים לכך ולו במעט, נחזה ברב קפאח האומר דברים כה חמים על אפשרויות השיקום בקיבוצים. כי חייהם בעבר אכן היו מוקדשים לעבודה שוויונית ולהשקעה בכל אדם שנקלט שם. ולא ראה בהם עושקים , אלא משקמים.
    ולכן אולי הגיע הזמן לבחון מחדש גישות כגון – …"המסורת והדת שלנו עולה במוסריות שלה בכמה וכמה מונים על השיטה החברתית-משפטית המערבית" … ולראות את המקומות הרבים שבהם נפגשו ולא לשקול מי גבוה ממי.

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות