גם נדרה הקטנה הייתה תימניה: להחיות את יצירתה של שרה לוי-תנאי

משה בהר

הענקת תקציבים במדינת ישראל – כמו, לחילופין, קיצוצם – אינם עיוורי צבעים לחלוטין מבחינה אתנית-תרבותית. גיליוטינת התקציב נוטה לחבב את קיפודם של ראשים מזרחים יותר מאשר ראשים אשכנזים. בהתאם לנטייה היסטורית זו במהלך 2013 התקבלה לדוגמה החלטה במשרד התרבות לבטל את התמיכתה הפיננסית-ציבורית במרכז האתני הרב-תחומי ענבל – אחד ממוסדות התרבות המזרחים הבודדים שפועלים בישראל ביציבות ולאורך זמן רב; מוסד שבה בעת תמיד נזהר מהרותחין הפוליטי הישראלי ושבהתאם לכך הקפיד לשמור בארועיו מרחק בטוח מכל מימד שעלול היה להיתפס כ"שנוי-במחלוקת מדי" על ידי סבך ענפיה המסועף לעייפה של השמרנות הישראלית.

ענבל

שפר מזלה של החברה הישראלית והתארגנות החרום הסילונית של קואליציית "לבי במזרח" והאקטיביזם המתוחכם שבו היא נקטה נשאו לבסוף פרי: הם בסופו של חשבון הצליחו למנוע את קיצוץ התמיכה במרכז ענבל. ביחד עם תחושת התרוממות הרוח הטבעית בקרב אוהבות ואוהבי תרבות המזרח התיכון על ההצלחה המרשימה הזו אפשר להניח שהושגה הפוגה אתנחתאית בלבד. מרבית הסימנים מצביעים על כך שבשנות התקציב הבאות יצטרכו גופי החברה האזרחית הישראלית (בכללם קואליציית "ליבי במזרח") לשוב ולהיאבק בנסיונות כיווצה של תרבות המזרח בישראל – וזאת בדמותן של לפיתות חנק ביחס למימון של מוסדות מובילים דוגמת ענבל, התזמורת האנדלוסית, בימת קדם, ועוד. בנסיון בעל סיכוי קלוש להקדים תרופה למכה אפשרית כזו חשבתי שאולי יועיל להביא בפני אנשי האוצר שאמונים על מימון התרבות בישראל מספר פרטים היסטוריים אודות פורצת-הדרך האומנותית שרה לוי-תנאי (1910-2005) שהייתה הרוח ההיסטורית החייה מאחורי להקת ענבל ומרכז התרבות שלימים הוקם בעקבותיה.

Levi-Tanai-Sara-1

שרה לוי-תנאי

שרה לוי-תנאי נולדה בירושלים העוסמאנית באותה שנה בה נולדה בצפת הפרוזאיקנית המזהירה שושנה שבבו (1910-1992), אותה הגדירה פעם דולי בן-חביב "חלוצת הסופרות העבריות המזרחיות". רצה הגורל ושתי עילויות המזרח הללו גם למדו ביחד בתל אביב ב"בית המדרש למורות וגננות" ע"ש אלחנן לייב לויסקי – שיקרא לימים מכללת לוינסקי לחינוך. בעוד ששבבו נאלצה לקטוע את שנת התמחותה ולשוב לעיר הולדתה בשל מחלת פרקים חריפה שלקתה בה, לוי הצליחה לסיים את לימודיה בגיל 19. מתוך סך כולל של 139 תלמידות שלמדו באותה שנה בבית המדרש אחת בלבד הייתה ממוצא ספרדי-מקומי ושתיים נוספות ממוצא תימני (לוי ביניהן); בטקס חלוקת תעודות ההסמכה לוי נתבקשה לשאת את הברכות בשם הבוגרות (דבר, 8 אוגוסט 1929, ע' 4). היה זה לכל הדעות הישג מרשים ומרנין-לב ביחס לילדה שאיבדה כבר בגיל שבע את כל בנות ובני משפחתה – למעט אביה – במגפת הטיפוס הקטלנית של 1917. (רצה הגורל ומגפה זו הכריעה בירושלים גם את סב-אבי, ניסים בכר אפנדי, 1854-1917).

בצדק ידועה לוי-תנאי בישראל וברחבי העולם בראש וראשונה ככוראוגרפית פורצת דרך וכמלחינה חלוצית (ואולי גם כמחברת הנשכחת של שירי ילדים ידועים מאוד, כמו "קול דודי", "ליצן קטן", או "אור חבצלות"). ידועה פחות היא העובדה שהקריירה האמנותית של לוי התחילה דווקא בכתיבת ספורים קצרים, וזאת בדומה לשושנה שבבו. כדי לעמוד בקיצור נמרץ על חשיבות הפרט הביוגראפי המעט שכוח הזה ראוי בראש וראשונה לצטט את מילות הלייזר הפולחות שבהן בחרה פרופ' יפה ברלוביץ לעטר את האנתולוגיה פורצת-הדרך שלה שאני, אדמה, ואדם: ספורי נשים עד קום המדינה (הקבוץ המאוחד, 2003). כך הסבירה ברלוביץ:

סיפורת הנשים העברית עד קום המדינה היא שערורייה של השתקה. במדפים של תולדות הספרות העברית ושל מבחרים "מייצגים" היא כמעט לא תימצא. הכל מכירים בדבורה בארון [1887-1956] ואולי בפרוזה של המשוררות לאה גולדברג [1911-1970] ואלישבע [1888-1949], אולם פרט להן עוסקים בדרך-כלל אך ורק בכתביו של הסופר-הגבר באותן שנים, יהא השולי והבוסרי ביותר, ואילו ההתייחסות לנשים הסופרות היא מקרית וחלקית. […] קובץ זה […] בא להפריך מכל וכל את המיפוי השגוי, להחזיר לסיפורת הנשים את קולה.

691302

שושנה שבבו

ברוח צודקת ומתקנת זו קיבצה ברלוביץ 27 סיפורים שכתבו בעברית מודרנית 19 נשים בתקופה שקדמה ל-1948. עיון באנתולוגיה מגלה ששושנה שבבו היא למרבית הצער הכותבת הלא-אשכנזיה היחידה בין הכותבות כולן. ראוי והוגן להדגיש שברלוביץ עצמה חפה לחלוטין מכל נטייה אנטי-מזרחית שתכופות רווחת במקומות אחרים (בכללם גופי תיקצוב התרבות בישראל). היחס האשכנזי-מזרחי בקובץ פמיניסטי-היסטורי זה משקף את המציאות העובדתית הפשוטה והנוגה בה מספרן של נשים ספרדיות-מזרחיות שקראו וכתבו עברית, מצד אחד, ואף כתבו פרוזה, מן הצד האחר, היה מזערי בשנים שלפני 1948.  אלא שמטעם זה בדיוק אולי היה מקום שהאנתולוגיה המהפכנית של ברלוביץ תכלול לפחות ספור אחד שכתבה הגננת שרה לוי החל משנת 1933 (בהיותה בת 23).

כך למשל כותרתו של סיפורה הקצר הראשון (לילדים) היה נדרה הקטנה (מוסף דבר לילדים, 15 בדצמבר, 1933). עלילתו התבססה על הביוגרפיה הפרטית הטרגית של לוי שכאמור איבדה את כל משפחתה. בשל מציאות אכזרית זו – כמו גם בשל עונייו החריף של אביה שעולמו חרב עליו לחלוטין – אולצה לוי לעבור לבית יתומים בעיר צפת כבר בהיותה בת שבע. נדרה הקטנה הינו טקסט חסכני וישיר. הוא עוסק בחוויות דיכויה של ילדה תימניה – שהועברה לבית יתומות בשל עונייה המרוד – ע"י ילדות אשכנזיות וספרדיות מהישוב היהודי-העברי ה"חדש". לוי תמשיך ותכתוב סיפורים רבים נוספים לילדים. ספור קצר אחר של לוי – הפעם למבוגרים – נשא את הכותרת תימניה (מדור הספרות של דבר, 28 בדצמבר, 1934). הוא מתאר מתחים תרבותיים-אתניים בין סטודנטיות ביום האחרון ללימודיהן ומכאן שמכיל אף הוא אלמנטים אוטוביוגרפיים מובהקים מחייה הממשיים של לוי. ספור נוסף של לוי למבוגרים נשא את הכותרת טל (מדור הספרות של דבר, 4 במאי 1934). במרכזו התאהבותה הסבוכה של מזרחית – ש"נראית כבדואית" – בבן קיבוץ אשכנזי. אולי שלא במפתיע עבור לוי-תנאי, עלילת סיפורה זה כוללת תמה מרכזית ומכריעה שעניינה ריקוד סוער וחושני בין שתי הדמויות המרכזיות. מספר שבועות לאחר פרסומו גם תורגם הספור לאידיש ופורסם בורשה.

משלושה טעמים עקריים ראוי להפיח חיים חדשים בטקסטים המזרחיים הקבורים של לוי-תנאי עבור קוראות וקוראים במאה ה-21: האחד הוא שניכר שסיפוריה לא זכו לתשומת לב מספקת על ידי קהילת המחקר המקצועית של הספרות העברית וזאת על אף שבשנתיים האחרונות ניכר שיפור מסויים בדמותה של הרצאה אחת בעניין. בהקשר זה תכופות טוענים בצדק חוקרי הספרות שאסור להשאיר את מחקר ההיסטוריה בידי היסטוריונים בלבד. לאור קריאת סיפוריה של לוי-תנאי אפשר להציע שרצוי בה בעת שלא להותיר את חקר הספרות העברית לחלוטין מחוץ לעיניהן הבוחנות של היסטוריוניות וסוציולוגיות לדוגמה. הטעם השני נוגע לחשיבותם ההיסטורית של טקסטים חלוציים עבור כל אדם שמבקש להתחקות באופן הולם ושטתי אחר התפתחותה של הכתיבה המזרחית בעברית מודרנית באופן כללי – והענף היותר ספציפי ומרתק בתוכה שעניינו ההיסטוריה של כתיבתן בעברית של נשים מזרחיות (עיינו בהערה 3 כאן). הטעם השלישי שבגינו ראוי להפיח חיים בטקסטים מזרחים קבורים הוא תקוותי – הפתטית כך נראה – שבחשבון אחרון יהיה בכוחה של פופולריזאציה של פרטים היסטוריים מהסוג שהובא כאן לסייע במיזעור הסיכוי שתקופד בעתיד הענקתם של תקציבים ציבוריים למוסדות תרבות מזרחים בישראל באשר הם. אשרי המאמין והמאמינה.

 

משה בהר הוא מרצה בכיר במחלקה למזרח תיכון באוניברסיטת מנצ'סטר באנגליה. לאחרונה ראתה אור אנתולוגיה על אינטלקטואלים יהודים במזרח התיכון שהוא ערך ביחד עם צבי בן-דור מאוניברסיטת ניו יורק.

 

לקריאה נוספת:

על שושנה שבבו: דולי בן-חביב, "מדוע נעלמה חלוצת הסופרות העבריות המזרחיות"?,הארץ תרבות וספרות, 24 ינואר 1997, ע' 4. על שבבו ראו גם יוסף הלוי, בת המזרח החדשה: על יצירתה של שושנה שבבו (רמת-גן : אוניברסיטת בר-אילן, 1996) וכתב העתהכיוון מזרח, עורכים: יצחק גורמזאנו גורן וקציעה אלון, (גיליון 19, 2010) שהוקדש כולו לכתיבתה.

 

על לוי-תנאי ומפעל חייה: גליה טולידאנו כתבה ספר מקיף על לוי-תנאי שכותרתו סיפורהשל להקה, שרה לוי-תנאי ותיאטרון-מחול ענבל (תל אביב: רסלינג, 2005).

 

להבהרה מסוימת של הסוגיה החשובה שעניינה הקשר בין שליטה בעברית מודרנית, מצד אחד, לבין כתיבתן בעברית של נשים מזרחיות, מן הצד האחר: מאמר חדש שכותרתו "מאה לפלורה ספורטו: סיפור לא ידוע של נחמה פוחצ'בסקי ואפשרותה של ברית פמיניסטית-מזרחית," פעמים, גיליון 139-140 (תשע"ד), ע"מ 9-53. מאמר זה כולל בין השאר ספור בן 3,700 מילים משנת 1914 שלגביו מוצע שהוא מהווה את "הספור הפמיניסטי המזרחי הראשון שנכתב במזרח התיכון בעברית מודרנית."

 

לקרוא את הספור "נדרה הקטנה" בגרסת המקור הקליקו כאן

לקרוא את "תימניה" הקליקו כאן

לקרוא את "טל" הקליקו כאן

תגובה אחת בפוסטהוספת תגובה
  1. כל הכבוד על המאמר,
    מעניין לראות מה גובה המענקים לתיאטרוני אידיש ברחבי הארץ.
    האם חלוקת התקציבים של משרדי הממשלה ומפעל הפיס (מפעל ההימורים הממשלתי) שקופים לציבור?

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות