ספרות | מקלחת של דעות: יוצרים כותבים על ספרו החדש של מתי שמואלוף

מתי שמואלוף כינס לתוך ספרו החדש דמויות שנעות בין זמנים, מקומות וחוצות הגיון. ביקשנו מיוצרים לקרוא ולשתף אותנו במקלחת של דעות על ספרו החדש "מקלחת של חושך"

יוסי סוכרי

שני דברים מרכזיים מצאתי בספרו של מתי. קודם כל, צדה את לבי העובדה שמדובר בספרות שאין בה כל סרק. גם כאשר היא מנסה לתאר מצבים סבוכים ועמוקים ותופעות קיומיות בעלות ווריאנטים שונים, היא לא נכנעת לפיתוי של תיאורי שווא ולא נעזרת בשום קביים מלאכותיים. דבר שני, בניגוד למה שניתן להסיק מתוך הטקסט, לגיבורים של הספר יש מקום בתוך העולם. הם נעים ללא הרף בין אזורים שונים ותרבויות שונות, אבל התנועה ביניהם היא זו שמהווה את מקומם. הם מצאו את מקומם בעולם, אבל המקום הזה הוא לא אזור גיאוגרפי תחום או בעל זהות מובחנת, אלא פשוט התנועה בין המקומות. 

Darknessאייל בן משה

קובץ הסיפורים של המשורר והסופר מתי שמואלוף, מקלחת של חושך וסיפורים אחרים, הוא משב רוח מרענן בנוף הספרות הישראלי, וזאת מכמה טעמים. ראשית מדובר בקובץ סיפורים קצרים, סוגה שכמעט נכחדה מעולם הפרוזה הישראלי (כל הכבוד לזמורה ביתן על היוזמה, וכן ירבו), שנית מדובר בקובץ מולטי- סגנוני שנוגע בסוגות ספרותיות שכמעט לא רואים בעולם הסיפורת הישראלי כמו אימה, מתח, מדע בדיוני, סוריאליזם וארס פואטיות, וזאת באופן נועז ומעורר התפעלות.

הכותב לוקח את הקורא אל עולם מסויט, רב מבעים ופנטסטי עם עלילות מקוריות של דמויות קצה שמתקיימות בשולי החברה ומנסות בכל כוחם להידחק ולהשמיע קול, אך בשל אופיין המסוכסך הן כלואות בתוך מבוכים מבלי אפשרות לצאת. אבל משלל הסגנונות שבקובץ לדעתי הסגנון הבולט ביותר הוא הסוריאליזם (לפחות בחלק ניכר מהסיפורים) שמזכיר לעיתים את סלסטינו לפני השחר של הסופר הקובני רינלדו ארנס, בו תודעת הגיבורים משתנות ללא הרף באופן שמותיר את הקורא אבוד, כמו למשל בסיפור הנפלא הפותח את הקובץ 'פורטונה לא גרה בקומה 23',  שאופיין של הסצנות בו בנוסף מזכיר קטעים מתוך הסרט 'פחד ותיעוד בלס וגאס':

לא ידעתי מה לעשות. שתקתי וזחלתי לעבר דלת הכניסה. הבטתי מתוך עינית ומדדתי כל צעד וצעד. ראיתי את המהמר וקרקפתו המרוסקת, כשחצי מפניו מעוותות אחורה, עומד עצבני. לצדו עמדו שוטרים, ש"השם ישמור" – פרצופיהם היו מעוותים באופן שלא הכרתי בעבר – הם היו חסרי פנים.. 

או כמו בסיפור 'יתדות ללא אהל': "כואב לי הראש. אני רוצה להביט מיד בראי ולבדוק אם יש לי יתד בגב, אבל הראש מתפוצץ. הראש ממש לא מוכן לתזוזות, ואני מת להשתין, שיט. אני מבין ששוב שתיתי אתמול, ושהיה לי  סיוט עם שני ילדים שרדפו אחרי. אני מקציב לעצמי שלוש שניות לצאת מהמיטה. אחת. שתיים שלוש. אבל מבקש עוד חמש דקות ועוצר את השתן בכל הכוח. הזין תקוע בין הרגליים. אבל אנ'לא מצליח. ומתחיל לזחול על הרצפה מלאת הסכינים והמזלגות. אני מגיע לשירותים כמו חיה על ארבע, שאלוהים יודע מי ברא אותה. אני משתין. ומחזיק את הראש בידיים. ניגש לשתות מים ומביט בראי ורואה מאחורי את שני הילדים."

קובץ הסיפורים מאוכלס בדמיות שוליים אבל לא כאלו המאופיינות במצב סוציו אקונומי נמוך, אלא דמיות שנמצאות בשוליים של השוליים, בקצה קצוות החברה מבחינה פוליטית מגדרית ותודעתית, ונראה גם שהן לא ממש מנסות להידחק אל תוך המציאות הישראלית, אלא מנסות למצוא להן מקום נפרד אי שם בנבכי השוליות, מקום משל עצמן, נאבקות בשדים שמחוללות להם שמות בראש, ומנסות להוציא אותם ע"י מונולוגים ארוכים עמוסי פרטים, כמו בסיפורים 'ענה לי' שמספר את סיפורו של  גולה מזרח תיכוני בברלין הקפואה, 'הנהר השחור' שמספר על סופר מתוסכל שקופץ לנהר שחור ומגלה שם עולם מקביל.

לאורך הקריאה בסיפורים קשה לקורא שלא לשמוע מעין קריאה אנושה לעזרה מהדמיות, או יותר נכון קריאה להישמע, להיראות, או לקבל ביטוי, לקרוא תיגר על התרבות ההישגית. "איזה מין דבר זה להיות אדם ששובר שיאים אנושיים, ובעצם מכריז על רצונו להיטבח" מתוך הסיפור 'גלים רעים' . גיבורים שמתבוססים במדמנה הנוראית והפרטית שלהם, ואכן מכאן החיבור לשם המושלם של הקובץ – מקלחות של חושך. בנוסף אחד הדברים היותר המעניינים בקובץ וראוי לציון הוא פירוק השפה, היפוך המגדרים בה, ואף שתילת נבואות בתוכה, למשל במקום לומר את הקללה "מאדר- פקאר",הפוך ל- "מאדר- פאקר", ועד ל – 'אוניברסיטת פתח תקווה',  ו – "פרס ספרותי ע"ש המשוררת מירי בן שמחון" (אולי כהמשך לפעילותו החברתית של הכותב המשורר והסופר מתי שמואלוף).  

תמי לבנת מלכה

המילים של שמואלוף מרהיבות, האסתטיקה הלשונית והאופנים השונים בהם הוא משתמש בשפה הם חלק מהותי מהסיפורים. שמואלוף כותב כשהוא חשוף על צדדים אפלים בנפש, אובססיות, חרדות ופחדים בסיסיים. הכנות והאומץ מורגשים במעשה הכתיבה. הוא מצליח לשלב הומור וביקורת עצמית בתוך כל הכאוס.

יעל אלמוג

ספר הפרוזה הראשון של שמואלוף מתרחש בין שני חללים: גרמניה וישראל. הקיום המקביל בשתי המדינות מתריע על קיום כמעט אפוקליפטי: על אסון העומד להתרחש בעקבות מתח רב בין שני קיומים מקבילים. אך מבחינה היסטורית נראה כי מדובר בקיום של לאחר האסון, במקרה של ברלין,  ובמציאות אפוקליפטית בהווה- במקרה של ישראל.

רותם מקרית גת:

איור מתי

ישראל קבלה:10847871_756762707712703_291718746359137557_n

תהילה חכימי

מקלחת של שמש. היה אפשר לקרוא לספר הזה גם מקלחת של שמש, זו המחשבה הראשונה שעולה בי כשאני יושבת לכתוב את הרשימה הקצרה הזו, כי יש בו הרבה אור, לפחות מבחינתי, מאז דרזדן יכולה לחכות של מואיז בן הראש, לא קראתי קובץ סיפורים קצרים חזק כל כך. זה ספר כזה שאני ממליצה להכנס איתו לאמבטיה בעיר זרה, או להכנס איתו למיטה, או לקרוא אותו ברחוב בהליכה, למי שזה לא עושה סחרחורת, כי לפעמים הסיפורים עצמם מכניסים לסחרחורת, זהירות. מריצים אותך דרך זרם תודעה של מישהו, וכשאת כבר לא בטוחה, עולה בך מחשבה, אולי זה זרם התודעה שלך? או אולי בעצם זרם תודעה הרבה יותר כללי, מקומי, מובהק, שמדבר אליי עכשיו רגעים של אימה ופחד ברחוב שלי, או בבית המלון שאני נמצאת בו עכשיו, בתוך סצנות ביעותים הזויות שכתובות כל כך קולח וזה לא עוצר. מתי לא עוצר, הקולות משתנים ללא הפסקה, עכשיו אישה מדברת אליי ועכשיו גבר ועכשיו רוח רפאים, ביפו בבית מלון באילת או בברלין. שוב ושוב מכניסים אל עולמות שהייתי בטוחה שהייתי בהם או כאלה שאולי אני נמצאת בהם עכשיו, תחת תקרות גבוהות. ובתוך כל הביעותים האלה, מתי מצליח להצחיק אותי ללא הפסקה, ולעשות דבר שהרבה כותבים לא מצליחים, להכניס את עצמו, הכותב, כדובר, שמלעיג את עצם היותו אבל מצליח לעורר הזדהות, ומצחיק כל כך, בלי להתחכם, בלי להתמקם, בלי לחסל עצמו על מזבחות מיותרים של אינטלקט, אם הייתי בת אדם של השוואות הייתי אומרת וואלאס, וואלאס מקומי. 

עדי תשרי

קהל הקוראים שחושבים שמשורר זו מילה גסה, צריכים לקרוא את ספר הסיפורים הקצרים החדש של מתי שמואלוף. שפתו של שמואלוף היא שפתו של משורר וקריאה בספרו מערבבת ספרות עם שירה, מלווה בלשון עשירה, דימויים ומטפורות שלא פעם יש לחזור ולקרוא בכדי למצוא משמעות נוספת. ב"מקלחת של חושך וסיפורים אחרים", הקוראים נזרקים למסע וורבאלי עמוק שמוביל לצד השני של המראה השחורה של המציאות הישראלית העכשווית. הסיפורים מספקים הצצה למוחו המסתעף של שמואלוף ונעים בין פנטזיה למציאות תל אביבית-ברלינאית. ניתן לתאר את הדמויות בספר כבני אדם מקוללים שמישירים מבט לגורלם, מקצה השני של בר מסויט. חוקי המציאות ואף הספרות עצמה, נבנים ומשתנים לאורך כל אחד מהסיפורים כאשר מה שמנחה את התקדמות הסיפור אלו תמיד דמויות יומיומיות, פשוטות לכאורה, הטובעות בתוך עולם רגשי מלא סתירות. בסיפור הראשון בספר לדוגמא, שומר בכניסה למלון מתעמת עם ספק מהמר, ספק קבצן ונאלץ להתמודד עם המציאות נוזלת מסביבו כאשר המרדף אחרי המהמר מוביל אותו למאבק על עבודתו, שפיות דעתו ואפילו חייו. כאשר הניסיון להוכיח כי השומר הוא אדם בשר ודם, הופכת את השומר עצמו לבדיוני. 

אלמוג בהר

לפני כמה שנים מתי שמואלוף הסביר לנו למה הוא לא כותב שירי אהבה ישראליים. וההסברים היו משכנעים. עוד קודם לכן, בספרו "בין שמואלוף לבין לחזז" (2006), הוא ידע לספר לנו:                 "עוֹד אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה תִּפֹּל / הַחוֹמָה", ובינתיים ביטא תשוקה עזה לספר לנו היסטוריה אחרת מזאת שכותבים ההיסטוריונים:

"הַיּוֹם אֲנִי מְלַקֵּט אֶת חֲרוּזֵי הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁל אֲבוֹתַי / רָחוֹק מֵחֲנֻיּוֹת הַתַּכְשִׁיטִים הַמְּקוֹמִיּוֹת / וְאוֹסֵף אֶת אַבְנֵי הַחֵן שֶׁל הַזִּכָּרוֹן, שֶׁצָּלְלוּ לְאִבּוּד / בְּאוֹקְיָנוֹס הַבּוּשָׁה", "אֲנִי עוֹבֵד בְּמַס הַהַכְנָסָה שֶׁל דַּפֵּי הַהִיסְטוֹרְיָה הַחֲסֵרִים לִי".

שמואלוף סיפר על הניסיון העקר להפריד בין האסתטיקה לפוליטיקה, שלו הוא מסרב להיכנע: "בְּעֶרֶב הַשִּׁירָה בִּקְּשׁוּ מִמֶּנִּי לִהְיוֹת תַּרְבּוּתִי / לְסַפֵּר מַדּוּעַ הִגַּעְתִּי לַשִּׁירָה / מִבְּלִי לְסַפֵּר עַל מִלְחֶמֶת הַמִּלִּים / מִבְּלִי לִשְׁזֹר אֶת חֲרוּזֵי הַגִּזְעָנוּת / כְּמוֹ לְאַרְגֵּן עֶרֶב אִגְרוּף וְלָשֶׁבֶת בַּזִּירָה / קָשׁוּרעִוֵּר", ועל הדיכוי המתמשך גם בהווה: "הִגִּיעַ הַזְּמַן לוֹמַר הַדִּכּוּי לֹא הִסְתַּיֵּם / הָאֲדָמָה לֹא מִזְרָח-תִּיכוֹנִית / הַזַּעַם מְבַקֵּשׁ לִכְתֹּב שִׁיר אַנְאַלְפָבֵּיְתִי / שָׁחֹר מִתּוֹךְ מְחִילוֹת לְבָנוֹת / מִלִּים נִקְרָעוֹת בַּכֶּלֶא / קוּמוּ הִתְחַבְּרוּ לַמֶּרֶד בַּשָּׂפָה / אֲנַחְנוּ קַמְנוּ / בֵּין חָרְבוֹת הָאוֹתִיּוֹת הַגִּזְעָנִיּוֹת שֶׁהִקִּיפוּ אוֹתָנוּ / בְּמַעְבָּרוֹת לֹא מְנֻקָּדוֹת / אֲנַחְנוּ הָעֶבֶד וְהַשִּׁפְחָה שֶׁל הוֹמֵרוּס וּבְיָאלִיק / קוֹרְאִים מִזְרָחִית, כְּנֶגֶד וּמֵעֶבֶר, סוּג שֶׁל /                     אֶ פְ שָׁ ר וּ ת  שְׁ לִ י שִׁ י ת  לַ שִּׁ י רָ ה".

בין שני הספרים ההם הוא החל להריץ את כולנו עם "גרילה תרבות" ברחבי העוולות הפזורות בכל הארץ, ולחבר הלכה למעשה את האישי והקולקטיבי, האסתטי והפוליטי, המזרחי והפלסטיני, המעמדי והתרבותי, ההווה וההיסטוריה. לרגעים היה נדמה שאכן השירה כותבת היסטוריה חדשה, עולה לזירת האגרוף, מורדת בשפה ובדיכוי, מתחילה להפיל את החומה. ואז פתאום פנה שמואלוף אל הפרוזה, ודווקא אל סיפורי האימה, והפתיע אותנו עם הסיפור "הייתי קבורה כבר כשנפגשנו". ולאחר שעבר מתל-אביב לברלין הפתיע אותנו עם קובץ סיפורים גדוש ומגוון, "מקלחת של חושך".

בסוף החלק הראשון בקובץ הסיפורים, "גוטלאנד", מצאתי שוב את התשוקה ההיא להיסטוריה האחרת בסיפור "לקפוץ מבגדד". הסיפור הזה נכתב מתוך מהלך היסטורי מדומיין שבו פועל בבגדד משורר יהודי אקטיביסט המתלבט אולי לעבור לכורדיסטאן, "אחיה כמעט כמו הומלס, אבל אעזור לעניים ממני, אהיה יהודי בשולי השוליים של עיראק", ומבקש להישאר בזירת המחיקה של הזהות הערבית-היהודית, ומתבונן בחברו צאלח: "חסר מקום, חסר עבודה, חסר מנוח, רץ משיר לערב ספרותי, רק אללה אולי יגיד לנו למה… פעולה משותפת עם הכורדים, להקריא שירה, בהפגנה חברתית למען רב-תרבותיות. אולי זאת אנתולוגיה חדשה להגברת העניין במאבק שהולך ומקצין לאחר שבארות הנפט הידלדלו. אולי זהו פסטיבל פיוטים בבית הכנסת החדש ע"ש בדרי פטל בשכונת טטראן. אולי הוא שוב מוצא לנכון לכתוב מאמר על האובדן של סמיר נקאש ז"ל ולדבר על הזיהוי שלו בחברה כעיראקי מסורתית ולא כיהודי-עיראקי".

איך כותבים על בית קפה בבגדד בלי לבקר שם? ומספרים על דמות הלובשת את "הטישרט עם ההדפס של נאזם אל-ראזאלי והג'ינס הכחול המשופשף"? שמואלוף פותר זאת על-ידי שילוב קולו של המספר המתבלט מן הארץ בתוך הסיפור הבגדדי: "בדיוק כשהבנתי שהסיפור על הבחור הזה וחברו צאלח הוא סוג של נוסטלגיה פואטית, הוא הועבר לעורך של כתב עת אחר בפורוורד ונעלם לנצח בארכיון של הג'ימייל שלי… אף אחד לא יאמין שחלמתי שאני היהודי הצעיר האחרון בבגדד". 

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות