מוזיקה | ״פסטיבל היידיש״ ממקם מחדש את השפה

בתרבות הפופולרית הישראלית, כמו גם בהיסטוריה ציונית רישמית, היידיש היא שפה ירודה, בדחנית, ונלעגת. היא שפתם הגלותית, הטרחנית, הלא-גברית ולא זקופת קומה, של אשכנזים-חרדים בירושלים, של חלפני כספים וסוחרים ערמומיים בתל אביב, ואולי, גם, בתיווכם של קומיקאים יהודים נוירוטים מניו-יורק מוודי אלן ועד ג'רי סיינפלד, של ליצנות עסיסית. כמעט תמיד היא משמשת להלעגה ולשרטוט של קריקטורות כמעט-אנטישמיות. במקרה הטוב, היא מתווכת אל התרבות העברית דרך פתגם ובדיחה ("ביידיש זה מצחיק"), שירי ילדים ושאריות של "שירים עממיים". ובנוסח משובש ומביך שלה, היא גם עשויה לשמש איזו נוסטלגיה אשכנזית למקום מדומיין, קצת כמו המסעדות ה"יהודיות" (כלומר, המזרח אירופיות) עם הצימעס והבאָבאַלאַך והשמאלץ…

הדימוי הזה הוא שיאו ותוצאתו של תהליך המחיקה המאסיבי של היידיש כשפת תרבות - שחינוך ציוני "שולל-גלות" התאמץ כל כך להסתיר מאתנו - ותוחמת אותה סופית כאוסף קוריוזי של מלים "נורא משעשעות", מבטא נלעג ומלעיג, ושפת ה"עיירה" האשכנזית-סנטימנטלית שלא היתה מעולם. יש הבדלים רבים בין היחס והדימוי של התרבות המזרחית ותרבות היידיש, בעיקר בהקשר התפקידים השונים שדימויים כאלה ממלאים ביחסי הכוח בתוך החברה הישראלית, אבל יש גם דימיון: אידיאולוגיה שלטת שזיהתה גלות עם "ניוון" ו"פיגור", מחקה והדירה שיאים יוצאי דופן של תרבות מודרנית, חיה, פעילה ויוצרת. ההתרגשות שמעוררים גילויים של תרבות יהודית-ערבית כמו לין מונטי או סמיר נקש, מבעד להררי החול הדמגוגי שכיסו את שרידי העבר המפוארים האלה, אינה שונה מההתוודעות ליצירות מודרניסטיות קשות וקורעות לב ביידיש (כמו גלטשטיין, היילפרין וכו'); אפילו מולודובסקי ומאנגר מוכרים לציבור בישראל כמחברים של "שירי ילדים" ו"שירי עם" – ולא, כפי שהם ראויים להיות, נציגים גאוניים של תרבות מודרנית שחרבה והושכחה

פסטיבל היידיש הבינלאומי (סוזן דלאל, 4-6 באפריל) הוא ניסיון לתיקון: הוא שב וממקם את היידיש ואת היצירה ביידיש במחוזותיה של כל תרבות – אמנות, שירה, מוזיקה, העוסקים בחוויה האנושית: באליטיסטי ובעממי, בנשגב וביומיום, ביאוש הגדול ובנחמות הקטנות, בנשיות ובבלות, בארוטיקה ומוות, בילדים ובזקנים. זהו תיקון קשה ומאוד לא-מובן-מאליו: להשיב את שפתם המבוזה של "בחורי ישיבה", "ספסריםו"הורים מניפולטיביים מניו-יורק היהודית" אל יוצריה ויוצרותיה המקוריים. אבל זה צעד ראשון ומבורך.

 

מהפסטיבל:

קאיה שרה - היידישע מאמא

לואיזה לין והרכב הכלייזמר היידשע קאפליה – חיים לנצח

אתר הפסטיבל

3 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. תיקון קטן:
    א-יידישע מאמע.

  2. בהקשר של מחיקת הציונות את היידיש ובכלל, ממליץ לכולם על הסרט "אשכנז" של רחל-לאה ג'ונס.
    כבן לאב ששפת אמו היתה יידיש תמיד אהבתי את התחושה והמוסיקה של השפה, אבל אבי סרב בתוקף ללמד אותי יידיש בטענה שזו שפה "ישנה". בשנים האחרונות הוא קצת התרצה…

  3. אכן היטבת לתאר את מה שעבר על היידיש בארץ. אני מודה ומתוודה שעד היום אני פחות נהנה מתרבות יידיש כפי שאני נהנה מתרבויות אחרות. השרידים האותנטיים היחידים שהיו לנו בבית מהשפה היו מכתב שאבא שלי כתב לסבתו כשהיה חייל סדיר (גם אחרי כ 10 שנים במערב אירופה ו כ 25 שנה בארץ היא דיברה רק יידיש ) ותקליט גראמופון עם הלהיט הבא –
    https://www.youtube.com/watch?v=8dMcVTKaBCg

    דורון נשר בחר לשלב בסרט "בלוז לחופש הגדול" , על צעירים ישראליים בראשית שנות ה 70, דווקא את השיר היידי קינדער יארן. זהו שיר נוסטלגי על תקופת הילדות, שאולי שולב כדי לבטא את הנוסטלגיה שלו לתמימות הנעורים שבסרט. לצרי לא מצאתי את הגרסא של הסרט.
    https://www.youtube.com/watch?v=hJByHeSW-rs

    אבל ביידיש כתבו גם שירים שמחים כמו השיר הבא שתאר את החיים הטובים ברומניה –

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות