מוזיקה | פופ איראני – מוזיקה שעצם קיומה הוא מחאה

מתן פלום

שמעתי פעם את המשוררת עדי קיסר אומרת שאהבה בעולם הדורסני שלנו הפכה להיות המחאה הגדולה ביותר. כמה שזה נכון. אין פלא ששירה ומוסיקה שעוסקות באהבה כל כך מצליחות בימינו. את ההנאה שלי ממוסיקה למדתי להכיר כשהתחלתי לשמוע פופ בפרסית כשהייתי בערך בן 14. מוסיקה המלאה מילות אהבה. לפני זה הקשר שלי למוסיקה היה מקרי בהחלט ולא הייתי שומע מוסיקה באופן מכוון.

אני זוכר שקיבלתי דיסק עם משהו כמו 13 שירי פופ בפרסית מבני דודים שלי מלוס-אנג'לס שבאו לביקור בישראל. התחלתי לשמוע את הדיסק הזה שוב ושוב, ושמעתי גם המון מוסיקה ביוטיוב. בהתחלה בקושי הבנתי מה נאמר, אבל עם השנים ובעזרת האינטרנט למדתי עוד ועוד מילים שתרגמתי לעצמי. בעקבות המוסיקה למדתי את השפה. אמא שלי לא דיברה איתנו בפרסית אף פעם ורק אחרי המון שנים גם לקחתי קורס נפלא ללימודי פרסית באוניברסיטה. לימוד הפרסית, שלא נפסק אף פעם, הוא חווייה מעצימה ואני מרשה לעצמי להגיד שזה אפילו אקט פוליטי משחרר מבחינתי. הקשר שלי עם ההיסטוריה והתרבות של מולדת אמי ומשפחתה נהיה הדוק ביותר ואין שמח ממני על כך.

מוסיקת הפופ שאני שומע מאז תורמת בצורה בלתי רגילה ליצירת הקשר הזה. וכמו המוסיקה המזרחית שבוקעת מהרדיו במכונית של אמי זו לא מוסיקת מחאה במובנה הרגיל, אבל עצם קיומה הוא מחאה, מוסיקה של אהבה באיראן של היום היא לחלוטין מוסיקת מחאה. גם היא, כמו המוסיקה המזרחית בישראל, נחשבת לתרבות נמוכה כביכול, אבל עם כל הכבוד למוסיקת האינדי והמוסיקה הקלאסית באיראן של היום, מוסיקת הפופ היא המייצגת הנאמנה ביותר של רחשי הציבור הרחב, המשכיל, העירוני, זה שיש לו את היכולת המינימלית להשפיע על הלכי הרוח במדינה ולהביא לשינוי חברתי, שינוי שאנשי המשטר האסלאמי לא מעוניינים בו.

באופן כללי התעסקות במוסיקה לא נחשבת כדבר מכובד בעיני המשטר האסלאמי באיראן, אם כי אינה אסורה. עד המהפכה האסלאמית ובעיקר בשנות ה-70 הפופ תפס מקום נרחב, אך לאחר המהפכה כמעט כל הזמרים, חוץ מהזמרת גוגוש, היגרו לארה"ב ולאירופה משום שהפופ נאסר להשמעה ואותם זמרים נתפסו כמייצגי המשטר המלוכני הישן. גוגוש הייתה הזמרת היחידה מאותה תקופה שנשארה באיראן למשך 20 שנה אף על פי שנאסר עליה, ועל נשים בכלל להופיע בפני הציבור. לבסוף גוגוש נאלצה להגר על מנת לחדש את הקריירה שלה כזמרת האיראנית המפורסמת ביותר בעולם.

לאחר עשור של מלחמה עקובה מדם עם עיראק ועם עליית הפלג הרפורמיסטי בראשותו של הנשיא מוחמד חאתמי לשלטון בשנת 1997, החלו להתיר השמעת פופ הנחשב "ראוי", כלומר כזה שאינו נוגד את עיקרונות האסלאם וערכי המהפכה. דבר זה נעשה על מנת להתחרות במוסיקת הפופ שגם ככה הגיעה על גבי גלי האתר והלוויין הישר מלוס אנג'לס. ככל שחולפות השנים, משרד ההכוונה האסלאמית, האחראי על אישור הפצת ספרים, מוסיקה וסרטים, מרכך את ההגבלות ויותר אלבומים מקבלים אישור להתפרסם.

כוכב הפופ המפורסם ביותר בשנות ה-90 היה שאדמהר עקילי. עקילי זכה בתחרות שירה בטלוויזיה ומאז התפרסם ברחבי איראן. לימים גם הוא היגר לקנדה ולארה"ב לאחר שחתם בכמה חברות הקלטות מצליחות. בהמשך כבר נוצר דור צעיר וחדש של עשרות זמרים גברים צעירים. אחד המפורסמים ביותר מביניהם הוא מוחסן יגאנה, שהוציא עד היום שלושה אלבומים רשמיים. הוא נקרא מלך הפופ הפרסי ואף משווים אותו לעקילי.

כאמור מזה כמה שנים אני מקשיב לפופ מאיראן, בעיקר זו התפרסמת באמצעות רדיו ג'אואן, "רדיו הצעירים" הפופולרי. עם השנים הבנתי שמדובר בסגנון יחסית חדש, או כזה המשלב סגנון ישן עם חדש, ז'אנר שקם לתחייה ושיש לו מאפיינים ייחודיים משלו כיום. למשל, שירה גברית רווייה בסלסולים, במילות אהבה ובהתערבות אלקטרונית. התפתחות הסגנון הזה משקפת במידה רבה את ההתרחשויות באיראן ואת השינוי שהמשטר עובר בהתאם למציאות. יחד עם זאת, לצערי, האיסור על שירת סולו של נשים, כמובן שבסגנון הפופ, נותר בעינו.

הדוגמה המובהקת האחרונה להשפעת הפופ באיראן על כלל החברה הייתה כאשר מורטזא פאשאי, זמר פופ צעיר ומוכר באיראן, הלך לעולמו בגלל מחלת הסרטן הארורה. אלפי איראנים היו נוכחים בהלווייתו שהפכה לפתע לאירוע רשמי רב-משתתפים של המוני מעריציו האבלים. בנוסף, רבים ממעריציו התכנסו ברחבי איראן ובתבריז אף הכינוסים לזכרו פוזרו באלימות.

לוויה

עלינו לזכור כי האוכלוסייה באיראן מאוד צעירה. לפי ההערכות, 60% מהאיראנים בני פחות משלושים. מרבית אוכלוסיית הצעירים היא יותר ליברלית, פתוחה למערב ומושפעת מהגלובליזציה. זאת הסיבה גם שאוכלוסייה זו לוחצת על המשטר להסיר כמה שיותר מגבלות על יצירת מוסיקה, קולנוע וספרות. יחד עם זאת, נראה כי המשטר ממשיך בדיכוי הקשה ושהשינוי מתרחש בצעדים קטנים אם בכלל. כעת נותר לראות כיצד הפופ באיראן תתפתח ולמה יגרום הפער התרבותי והמחשבתי הזה שבין האוכלוסייה הצעירה לבין שלטון איש הדת המונהג במדינה. אני דווקא מאוד אופטימי ומקווה לעשות בעתיד הקרוב טיול שורשים במולדת אמי.

 

4 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. ממליץ בהקשר הזו לצפות בסרט התיעודי
    LETTERS TO THE PRESIDENT
    לא עוסק ישירות במוסיקה באיראן, אבל בהחלט מראה לנו מה אנחנו מפספסים

  2. מתן תודה רבה על הדברים היפים שכתבת, שמח תמיד ללמוד על התרבות והמוזיקה הפרסית, שלא מפסיקה לרתק ולהפתיע. חבל שבישראל לא מכירים יותר את הצדדים האלה ומתעסקים בנושא באופן צר ומגמתי.
    לגבי מוזיקת פופ ומוזיקה מזרחית כסגנונות מחרתיים, ממליץ לך מאד על המאמר של אלי ברקת "הופה הופה הופה, אנחנו פה לא באירופה" (נמצא באתר "צ'ה כפרה"). אני בהחלט מסכים שאנשים רבים נוטים לזלזל בפופ ובמוזיקה לא מערבית, שלא בצדק כמובן. דוגמא נפלאה בעיניי ליצירה כזו היא "גולה סנגם" של היידה, שהיה להיט ענק גם כאן בשנות השבעים. יישר כוחך!

    • אשר, תודה רבה על המילים החמות ועל ההמלצה לקריאה. שמח שנהנית לקרוא :)

  3. :)

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות