צילום | טהרן שבבית, ישראל שבחוץ: פרויקט תיעוד

איתי דוידיאן

הוריי נולדו באיראן ועלו לארץ בשנת 1986. אני נולדתי שנה לאחר מכן, וגדלתי בבית של מהגרים טריים, שקשיי השפה שלהם היוו חלק מהקושי שהיה להם להשתרש בארץ.

8

לעתים הרגשתי שהם עדיין חיים בטהרן, ושאני מנסה לפלס לי דרך בתוך הילדות התל אביבית שלי, בין העולם שבבית לבין ישראל שבחוץ.

7

את פרויקט הגמר שלי בלימודי הצילום החלטתי להקדיש לקהילה הפרסית בישראל.

התחלתי במשפחה, בסביבה הקרובה, ומשם יצאתי אל תוך הקהילה והפרטים שמרכיבים אותה: הייתי בחולון, בתל אביב ובירושלים; השתתפתי בפרסיאדה באילת, בהופעות, ביום כיף לנשים; צילמתי במסעדות, בחנויות בדים, בגדים ונעליים, עתיקות ושטיחים; ביקרתי בבתים של צעירים ומבוגרים, פגשתי אנשי תרבות,שדרני רדיו, זמרים, רקדנים ואמנים.

 

אני מחפש את האנשים שחשוב להם לשמר את התרבות הפרסית ולשלב אותה במרקם החיים שלהם בארץ. הכרתי הרבה אנשים מרתקים והתרחשויות מעניינות שבעבר לא תמיד רציתי להכיר.

12

4

בתהליך איטי איפשרתי לעולמות השונים שלי להתערבב. ההדחקה והבושה פינו את מקומן להתעניינות, לאהבה, לגאווה. זה לא מסע שכולו כיף. אני מחפש, מנסה לגבש את נקודת המבט שלי על הקהילה, על המשפחה, על עצמי, מרכיב מחדש תמונה שניסיתי לטשטש לאורך שנות ההתבגרות.

11

אלה חלק מהצילומים שלי נכון לעכשיו.

132

12 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. היכן למדת צילום?

    • מכללת הדסה

  2. איתי שלום.
    יש קשיי הגירה לכל מהגר בעולם, הגירה עם משפחה אף קשה יותר וזה מובן. אך ישנו קושי עצום נוסף בישראל במיוחד שהיא ארץ קליטה לגלויות השונות, בישראל היה ויש עדיין שתי חברות ישראל האחת וישראל השנייה, המזרחית, שאף פעם לא זכתה לשיוויון ולכבוד, ותמיד סבלה מהגמוניה תרבותית של ישראל ״הראשונה״ מהכחשה ומחוסר כבוד. את הפגיעה הזאת חוו בעיקר ההורים וילדיהם, גם בצורה של בושה והדחקה, למרות שהם שווים בחובתם למולדת ובקרב על הגנתה. טוב שאתה חוזר לגעת במקורות ובשורשים, כי זה המקום הכי פגיע אצל הדור שנולד בארץ בעיקר הזהות שלהם הלא משוחררת, המתביישת והמתנצלת. כשפוגעים בזהותו של אדם פגעו במהותו. זה קורה עד היו באופן לא מדובר ונסתר בעיקר, (ולכן זה כביכול חוקי) מה שמאפשר לישראל הראשונה למשוך בחוטים ולהגדיל את הפער שפוגע בכולנו. אתה לא מפרט מאיפה נובע הקושי או הפגיעה שלך. בכל אופן מאחל לך הצלחה בשחרור זהותך הבריאה ללא כל התנצלות. גם אני עברתי זאת עם הוריי .

    • תודה רבה על המילים משה :)

  3. התמונות של האוכל מהממות ומרגשות!
    ביחוד הצלחת של הירק עם הצנון והבצל ירוק כל כך בית :)

  4. ממש ממש יפה ומרגש.
    מאוד מזדהה עם הסיפור שלך. גם אני גדלתי בבית של משפחת מהגרים והצילומים והתיאורים שסיפרת על התהליך מבטאים את זה באופן כל כך רגיש.
    תודה!

  5. מרתק,..
    כשרגש שלילי מתחלף בחיובי התוצר תמיד מעניין ויחודי.
    כל הכבוד על הפתיחות.
    שבחים :)

  6. ההורים שלך עלו ממש מאוחר לארץ, יחסית. בארצות הברית אני מכירה בתים כאלה, "אולטרה פרסים " :)
    יש אצלי פריט יפיפה מפרס, כיסוי למיטה. ..אולטרה פרסי

  7. פוסט יפה ומרגש, והצילומים מדברים אלי, כמי שנולדה לאבא שנולד בעיירה באיראן (כרמנשאה) ואמא שהוריה הגרו מטהראן ומאפגניסטן.
    אוהבת במיוחד את צילומי הצלחות, בשבת האחרונה ביקרתי אצל משפחה שעלתה בשנות ה-50, הבית והאירוח נראו בדיוק כמו אצל סבי וסבתי – סידור הרהיטים, השולחן הארוך בסלון עם כלי הכסף והפיצוחים, קערה לפיסטוקים, קערה לשקדים לבנים וכו'…
    בהצלחה במסע הזה, תמשיך לחשוף את השורשים הללו, כשיש שורשים יש גם צמרות.:)

  8. איפה אפשר לעקוב אחרי הפרויקט ?

  9. איתי צילומים מאוד יפים ומעניינים!
    בתור חצי פרסיה התחברתי מאוד והאמת שהמלפפונים הכי תפסו אותי;)
    אשמח מאוד לראות את הפרויקט המלא כשתפרסם אותו..

  10. מזדהה איתך איתי! והוריי עלו לארץ שנים רבות לפני שנולדתי. בינהם דיברו רק פרסית, ואיתי עברית , המוסיקה של היידה(שעדיין מתוך שינה אדע לשיר אותה), האוכל (רק פרסי!!!!!) , השטיחים, התמונות , הפיסטוקים בייבוא אישי מפרס,הבית כנסת הפרסי עם אותן דמויות עתיקות כל ששי,בקיצור הכל! בתור ילדה זה היה ממש , אבל ממש פאדיחה!! והבית עשיר, לא חסר…!!! אבל – האכזבה התמידית הזו שהבית לא משתנה , לא הופך ישראלי.. לא אוכלים שניצלים ולא שומעים אריק איינשטיין, ולא קוראים ספרים בעברית ולא עושים שטויות. שמרנים! ברחתי, הכחשתי, בגרתי , והתגעגעתי. אין לי את זה יותר כבר מזמן כי הוריי נפטרו בטרם עת, הייתי נערה. אבל… זה פועם בתוכי, חלק ממני, אוהבת את זה, מרגישה הכי נוח ולא מכחישה. אפילו גאה!!! מנסה לשחזר… מבשלת את אותו האוכל, שומעת מוסיקה, צופה בסרטי 8 מ׳״מ שהוריי צילמו בפרס בביקוריהם מדי שנה בשנות השבעים, לומדת על השאה , שתמונותיו עם אישתו עיטרו צלחות על קירות ביתנו.. מתחרטת על שזרקנו את כל שטיחי הענק הפרסיים שהיו ב כ ל הבית.. ועכשיו זה הון תועפות להשיג אחד… אני חיה בחו״ל , ומדי פעם מבקשים ממני להכין גונדי וסבזי כשאני מזמינה… אני מתמלאת גאווה ורצון, זו אני…

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות